כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
האם צפויה שואה שנייה?
טרור אסלאמי – ילדים כטרוריסטים מתאבדים – מרץ 2017
מדיקטטורה צבאית ל"דמוקרטיה"; סוריה לאחר הבחירות של 1954
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
מדע והשכלה בישראל, ושאלת הגניוס היהודי
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
בגידתו של אבו מאזן באומה האסלאמית?
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
המשבר הפוליטי בלבנון
טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש פברואר 2014.
ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות

מאת: ד"ר יוחאי סלע

06.01.2008


 

 

 

במאמר זה אני רוצה לעשות לכם הכרה קצרה עם יאסין אל-חאפז - אינטלקטואל סורי שהיה אחראי בשנת 1963 לעיצובו המחודש של מצע מפלגת הבעת'. מפלגת הבעת' הסורית, כפי שאנו מכירים אותה עד לשנים האחרונות, היא במידה רבה פרי רוחו של יאסין אל-חאפז למרות שלא כל רעיונותיו התקבלו באותה עת. אל-חאפז נולד בעיירה דיר אל-זור, הוא שירת בצבא הסורי בצעירותו, שם פגש לראשונה את אליאס מורקוס המרקסיסט. לאחר שירותם הצבאי, אל-חאפז ומורקוס הצטרפו למפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון שהיתה תחת הנהגתו התקיפה של חאלד בקדאש. מורקוס ואל-חאפז רצו להביא לשינוי מרקסיסטי במפלגה ולהרחיק את ההשפעה הקומוניסטית של ברית-המועצות על דרכה של המפלגה. בשל חילוקי-דעות אלה, סולקו מורקוס ואל-חאפז משורות המפלגה יחד עם אחדים מאוהדיהם. יחדיו, הם החליטו להקים מסגרת אינטלקטואלית משותפת דרכה הם פרסמו את רעיונותיהם הפוליטיים, שהשפיעו על רבים מהדור הצעיר של אותה עת, ואף תרמו להתגבשותו של "השמאל הערבי החדש" שהחל להתפתח בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

 

יאסין אל-חאפז

 

לאחר הפיכת קציני הבעת' במרס 1963, אל-חאפז ומורקוס הוזמנו ליטול חלק בדיוניה של הועידה ה-6 של מפלגת הבעת' שנערכה באוקטובר 1963. חודשים אחדים בלבד לאחר מכן, סולקו אל-חאפז ומורקוס משורות מפלגת הבעת' בהוראת קציני הצבא, גם על רקע התנהגותו האלימה של הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' בעיראק. ב-1964 הקימו מורקוס ואל-חאפז את "מפלגת הפועלים המהפכנית" הקיימת גם בעת הזאת, והיא מונה לכל היותר כמה עשרות חברים. כיום, המפלגה פועלת במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי", הפועל בסוריה כגוף אופוזיציוני נגד משטר הבעת' הסורי ונגד המשטר העלווי של משפחת בשאר אל-אסד. בעקבות מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967, נאסר יאסין אל-חאפז, אך הוא שוחרר מהכלא ללא הגשת כתב-אישום נגדו. לאחר ששוחרר מהכלא, אל-חאפז בחר לחיות כגולה פוליטי בלבנון, שם פעל עד למותו ב-1978. לאורך כל השנים האלה, אל-חאפז ומורקוס המשיכו לשתף פעולה, הן רעיונית והן מפלגתית.

 

מאמר זה בוחן את השינויים שעבר יאסין אל-חאפז בעקבות ביקורו בצרפת ובעקבות תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים, שבאו לידי ביטוי בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספרו זה, נחשב לאחד מנכסי צאן ברזל של הספרות הפוליטית הערבית המודרנית. בעקבות שיחותיי עם ערבים אחדים לאורך השנים האחרונות, ניתן להעריך כי כל ערבי "המכבד" את עצמו, "הציץ" בספר הזה לפחות פעם אחת בימי חייו. אם כן, מדוע ספר זה עדיין רלוונטי לרבים מהערבים גם בימנו אנו? ולא רק זאת: יש כאלה הטוענים שהספר, כמו יין טוב, משתבח ככל שחולף הזמן מאז שיצא לאור בפעם הראשונה לפני כ-30 שנה.

 

ממרקסיסט לדמוקרט

כאשר יאסין אל-חאפז שהה בפריז למשך שנה בין 1966 ל-1967, שהות זו אילצה אותו לעשות השוואות יומיומיות בין מדינות-ערב לבין צרפת של שנות ה-60 שייצגה בעיניו את התרבות המערבית. התבוסה במלחמת ששת-הימים היוותה ציר-מרכזי אחד, עליו התבסס אל-חאפז כשכתב את ספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", בניסיון לשים יד על מקור הפגמים המעיקים של העולם-הערבי, הרחק מתיאורית הקונספירציה שרווחה בעולם-הערבי על "העזרה שהגישו ארה"ב ובריטניה לישראל במלחמה". אחת הדוגמאות המרשימות של התחושה הערבית לאחר 1967, באה מפיו של פרופסור לואיס עוד', שהיה העורך הספרותי של העיתון אל-אהראם וסופר בעל-שם במצרים. פרופסור עוד' העלה על הכתב את רשמיו על טיול שערך לאירופה בקיץ 1969, ובו הוא תיאר את הטיול כ"מסע החלמה".[i] זו אינה החלמה מחולי גופני, אלא מן ההלם הנורא של "מאורעות" יוני 1967, "מאורעות שהפכו את שעותינו לימים, את ימנו לחודשים, ואת החודשים לשנים ואת שנותינו לדורות על דורות. ההלם ערער את העצבים, שבר את הלב מרוב חרפה והחשיך את הנפש מרוב ייאוש".[ii]

 

כך תיאר עוד' את המצוקה שארצו שרויה בו - ודומה כי הוא הצליח לבטא את תחושותיהם של רבים באותה עת: "על דרך הקיצור, אני סבור שמצוקתנו אינה צבאית, או מדינית, או כלכלית, או חברתית, או מוסרית, או אף רוחנית. המצוקה היא כל אלה יחד - מצוקה תרבותית. מצרים דומה לקרחון, שרק שמינית ממנו מצויה על פני המים, ושבע-שמיניות כמוסות במעמקים... המערכה האמיתית שלנו היא בין ישן לחדש, בין ריאקציה לקדמה: אך לדמוקרטיה וסוציאליזם אין להגיע בהעדר תנועה להומניזם, לתיקונים בדת ולמהפכה תרבותית". סביר להניח כי פרקים מספרו של עוד' משכו את תשומת ליבם של רבים, אך שמו של הספר כנראה הטעה אחרים, שכן עוד' התייחס בספרו לפרק זמן מסוים - 1969. ספרו של אל-חאפז מייד משך את תשומת-הלב שכן הוא דן בתבוסה לא כחל-וסרק, ועל כן הספר נחשב "בין ההתפלמסויות הערביות החשובות ביותר בנושא התבוסה".[iii]

 

לאור פעילותו כמרקסיסט וכפטריוט סורי, סביר להניח כי היתה צריכה להיות לו הסתייגות רבה על אורח-החיים שהתגלה לעיניו בצרפת, אולם המפגש המחודש עם המערב עורר אצלו תחושות עזות שסתרו את מחשבותיו עד לאותה עת. על כן, כבר בראשית ספרו, אל-חאפז כתב קטעים תחת הכותרת "מפגש חם עם המערב". וכך כתב אל-חאפז: "במערב הייתי משתאה עת חזיתי בכוחו של הפרט, תעוזתו וביטחונו העצמי והשתחררותו הטוטלית מכל צורות של פחד. שם (במערב) הפרט הנו תרנגול, כאן (בעולם הערבי) הפרט הוא תולעת.[iv] שם חבל הטבור של האדם מחובר לאלוהות, וכאן חבל הטבור מנותק לחלוטין וזאת משום שהוא עבד. שם שאפתנות וכאן שפלות-הרוח. שם פרומתאוסיזם[v] חוצה-גבולות, וכאן הסתפקות במועט ושלוות-נפש. שם הטלת ספק תהייה וביקורת, וכאן אמונה וודאית, הרבצת-תורה תוך כדי שינונה וצייתנות למודלים לחיקוי. עת תהיתי מהיכן אותו כוח לאדם המערבי? ולפתע קפצה התשובה מתוך ראיה פשוטה בעיניים ללא כל צורך להזדקק ולהתחקות אחר סיבות ההיסטוריות, האידיאולוגיות, החברתיות והפוליטיות. וזאת משום שארצות מושבו של האדם המערבי חדלו להיות ארצות-הפחד! בארצותינו הערביות, למן שנותיו הראשונות, ואפשר להגיד שלמן חודשי חייו הראשונים, מיטלטל הפרט הערבי בין אין-ספור צורות של פחד: פחד מהמשפחה, מהאמונה, מהמסורת, מהחברה, מבית-הספר, מהמחר, ולבסוף מהשלטון הרודני המזרחי. בארצות הפחד ממתינה 'מיטת סדום' לכל פרט, עליה הוא פושט את אבריו, אלא שהוא מסורס מאשכיו והופך לקורבן שפל-רוח וכנוע, שחייו הנם בריחה ומותו הנו גאולה".

 

יאסין אל-חאפז לא היה הראשון שנגע בנקודות הכואבות האלה בחייו של כל אזרח ערבי, ואף היו אינטלקטואלים אחרים, כדוגמת צאדק ג'לאל אל-עזם (סורי אף הוא), שכתבו ברוח-דומה, אך הגדרתו של אל-חאפז את מדינות-ערב כ"מדינות הפחד" לא הותירה כל ספק בקרב קוראיו הערבים שלרבים מהם היה ברור לחלוטין מה היתה כוונתו. באשר לגורמים שהכשירו את הקרקע לסילוק הפחד במדינות-המערב, אל-חאפז אינו מהסס לתת לה מסגרת פוליטית מוגדרת וקורא לה בצורה ברורה "דמוקרטיה". וכך המשיך אל-חאפז לתאר בגילוי-לב את הרגשתו: "דמוקרטיה זו, המשחררת את האדם מהפחד, מעצימה את כבודו האנושי ומחדדת את ערכי המוסר שלו - אכפה עצמה עלי מחדש, מעצם אותו חיכוך עם המערב". אל-חאפז לא היה נאיבי ולא הסתנוור מנפלאותיו של המערב ובוודאי שלא נעדרת מפיו ביקורת כלפי המערב. הוא הבחין בין המערב הידוע בהישגים התרבותיים, המדעיים והכלכליים שכוננו את העולם המודרני, לבין המערב הידוע, לדעתו, "בגזל כוחני ובהשתלטות אימפריאליסטית". על-ידי כך, באמצעות הפרדה והבחנה ברורה בין "התכנים" של המערב לבין "המעשים" של המערב, אל-חאפז הצליח להקנות משמעות אמיתית לדבריו בקרב הקוראים הערביים הנעים, גם הם, בין הערצה למערב על הישגיו לבין סלידה ממעשיו. אל-חאפז כתב בצורה גלויה ומעוררת כבוד כי "החיים בפריז כפו לי ספונטנית לעשות השוואות תמידיות, בכל יום, בכל שעה, בין המצב במולדת הערבית למצב במערב".[vi] השוואות אלה קיבלו משמעות נוספת לאחר מלחמת ששת-הימים, והן אלה שהובילו אותו, בסופו של דבר, להעלות על הכתב את מחשבותיו, שהן רלוונטיות גם למצב השורר בעולם-הערבי כיום. ומכאן גם המשיכה שיש לאינטלקטואלים ערבים לעיין בספרו למרות שהוא נכתב לפני שנים רבות.

 

אל-חאפז נתן את דעתו גם בנוגע לאליטות הערביות שפעלו לאחר קבלת העצמאות. אל-חאפז טען כי האליטות הערביות אחראיות במידה רבה ל"פוליטיקה של הפחד" השוררת במדינות-ערב: "התחלתי לזכור כיצד מייד לאחר העצמאות, בגדו האליטות הפוליטיות הערביות בדמוקרטיה, והצדיקו בגידה זו פעם בשם 'הסוציאליזם' ופעם בשם 'אחדות האומה' או בשל 'המאבק באימפריאליזם ובישראל'". אל-חאפז האשים את כל התנועות הפוליטיות הערביות, גם את זו שהוא בא ממנה, כולל "התנועות המרקסיסטיות הפרו-סובייטיות ואף את התנועות הלאומיות הערביות", כאחראיות "לקבורתה בחיים של הדמוקרטיה בארצות-ערב".

 

במאמר על ספרו של אל-חאפז, כתב השאם אל-קארווי כי לדעתו "אלה שקברו בחיים את הדמוקרטיה בעולם-הערבי כולו הם אלה שהיו שותפים, במידה כזו או אחרת בשלטון, והפכו אותו לשלטון של החרב המתהפכת על צווארי האנשים במדינות-הפחד".[vii] במאמר אחר שהתפרסם בעיתון אל-שארק אל-אווסט ב-5 באוגוסט 2004, מפי מוחי אל-דין אל-לאד'קני, נכתב על בעיית הדמוקרטיה בעולם-הערבי. על-מנת לבסס את טיעוניו, הביא אל-לאד'קני את דבריו של יאסין אל-חאפז שכתב כי "מבחינה היסטורית, הפוליטיקה בעיר הערבית האסלאמית היתה מנועה; הפלורליזם היה דבר מוקע; וההפרדה בין השלטון לבין העם היתה דבר קיים, וזאת מכוון שהמשטר המזרחי לא ניהל פוליטיקה על-פי המודל היווני, במובן של זכויות וחובות המוטלות על כתפיו של אדם בן-חורין-אחראי המבין את החשיבות בהשתייכות לקולקטיב אנושי מאורגן".

 

אל-לאד'קני מסכים עם יאסין אל-חאפז שרמז כי ההכרה בפרט הערבי כישות אוטונומית ועצמאית אינה קיימת במדינה הערבית המודרנית ואף לא היתה קיימת במדינת-העיר האסלאמית בימי-הביניים. הפרט, בשני המקרים, הוא בסך הכל מספר בתוך ישות גדולה יותר היכולה להיות שבט, סקטור, מקצוע, שכונה או כפר. בכל המקרים האלה, אין מתייחסים לחפצו ולרצונותיו כפרט עצמאי. המשמעות המרה היא כי השיח' של השבט או ראש-השכונה או איש-המקצוע הבכיר מחליטים עבורו ומדברים בשמו ללא ייפוי-כוח ממשי. במדינת האזרחים, המדינה הנה מתווכת הדואגת לטובת הכלל ושומרת על ביטחונם, והיא אינה מפלצת המפחידה אותם, משפילה אותם, ומגבילה את חירויות היסוד שלהם ומגבילה את זכויותיהם. מסקנתו של אל-לאד'קני לנעשה בעולם-הערבי לאור דבריו של אל-חאפז היא, ש"הפכנו נתינים ו'נשים חסרות ישע' כיוון שלא עלה בידי הדורות הקודמים לפרק את השלטון האבסולוטי, ולא נזכה כלל בכבוד של אזרחות, אלא אם נצליח לכונן מדינת-חוק של מוסדותיה, וכל האחראים בה עומדים לפיקוח וחייבים במתן דין-וחשבון".

 

מקצת מהאינטלקטואלים שעסקו במכלול ההתנהגותי של הפרט בעולם-הערבי, ציינו את הנקודות האלה גם לפני אל-חאפז. המסקנה של רבים מהם היתה כי במצב השורר בין "המדינה" הערבית לבין "האזרח הערבי" מביא לאינדיבידואליזם מוקצן. זה אינו האינדיבידואליזם המערבי ששבו לפרט יש אוטונומיה והוא פועל במסגרת לאומית רחבה, אלא זהו אינדיבידואליזם הבולם את החברה הערבית מלפעול יחד למען מטרה משותפת החורגת מעבר למסגרת המשפחתית שלו - החמולה. האינטרס של הפרט הערבי הוא "משפחתי", בעוד שהאינטרס של הפרט המערבי הוא, בהכללה, "המדינה" הטריטוריאלית - לה הוא נאמן. מכאן, שהמסקנה היא שקשה לעורר את הפרט בעולם-הערבי לפעול למען מטרות חברתיות ופוליטיות החורגות מעבר לאינטרס האישי-המשפחתי שלו. לפיכך, ההתנהגות המסורתית הזו, לא רק שאינה מקדמת את הפרט במובן הפוליטי-חברתי, אלא היא משחקת לידיו של השלטון המעונין בהמשך המצב הקיים, והוא אף מנצל זאת לתועלתו לשם שמירת שלטונו. במילים אחרות, "השבטיות" היא שמנחה את הפרט ולא האינטרס הלאומי הרחב - בדומה למתרחש במדינות דמוקרטיות-מערביות.

 

לאחר מלחמת ששת-הימים, נערכו כנסים רבים ברחבי העולם-הערבי שדנו בתבוסה וגורמיה. אינטלקטואלים רבים התאספו, דיברו, התווכחו, כתבו ואף חיברו שירים שעסקו במצוקה הגדולה של החברה הערבית לאור התוצאה הקשה. אחד מהכנסים החשובים האלה היה הועידה ה-6 של הסופרים הערבים שנערכה בקהיר במרץ 1968. הנושא המוצהר של הועידה היה, "תפקידו של הסופר הערבי במערכת השחרור - במאבק נגד ישראל, נגד הציונות ונגד האימפריאליזם".[viii] רבים הגיעו לכנס זה, אך רבים אחרים מהחושבים בסופרי העולם-הערבי לא הגיעו, כדוגמת נג'יב מחפוז, יוסף אדריס, לואיס עוד', חוסין פאוזי, מחמוד אל-עלם, עלי אל-ראעי, תואפיק אל-חכים, טה חסין, מיכאיל נעימה ועוד. לצד הדברים הכואבים שנאמרו שם, הכנס חשף גם את גורמי המחלוקת בין המדינות הערביות שהקרינו על באי-הכנס, דהיינו מדינות מהפכניות כדוגמת סוריה שתקפו מדינות שמרניות כדוגמת ירדן וסעודיה. ולמרות זאת, הועידה הצליחה להגיע ל-8 המלצות והחלטות שפורסמו ברבים:

 

א. לתמוך בהתנגדות הערבית בארץ הכבושה.

ב. להקדיש תשומת-לב לספרות המאבק בארץ הכבושה.

ג. לפתח ספרות ילדים, שתשקף נאמנה את המאבק.

ד. לשוות לגיבור הערבי לבוש מודרני, שיקשר את העבר עם ההווה ויבליט את תולדות המאבק בהיסטוריה של האומה הערבית.

ה. לכתוב בנושאים לאומיים בסגנון מרשים, מובן וראוי, ולתרגמם ללשונות זרות.

ו. להשתתף באורח פעיל במאבק הפידאיני המזוין, כדי שישקפו מאבק זה ביצירותיהם.

ז. להיאבק בלוחמה הפסיכולוגית, שהאויב מנהל נגד האומה הערבית כדי לערער את בטחונה העצמי.

ח. להבדיל בין היהודים כדת לבין הציונות כתנועה תוקפנית, גזענית ופשיסטית שוחרת התפשטות.

 

כבר בראשית ספרו, ציין אל-חאפז שהוא כתב את דבריו, בין היתר, משום שנערך כנס שנשא את השם "מפגש הוגי הדעות הערביים" שהתכנס תחת הכותרת "ההיערכות למערכת השחרור". וכך כתב אל-חאפז בספרו: "דיוני המפגש הזה שיקפו את ההווי ההגותי הנחשל, השטחי והשסוע, הקופא על שמריו, שהזמן לא חלחל לתוכו ולא חש נאמנה במעבר הזמן. אי-לכך, בדיונים הללו האדם חושף את שורשי התבוסה, את שכלנו האי-רציונאלי ואת תרבותנו נחותת-המעלה, השטחית והמאובנת".[ix]

 

אל-חאפז ראה בדיונים האלה את גולת הכותרת לתבוסת שלושת הדורות של האינטלקטואלים הערביים. לדעתו, הדור השלישי - שהוא נמנה עליהם - חרף נטייתו הרדיקלית הוא היה שמרן במישור האידיאולוגי, התרבותי והחברתי, ויכולתו לחדש את פניה של החברה הערבית, גם במישור הכלכלי, היתה לעיתים מוגבלת מאוד ולעיתים לא היתה קיימת כלל. אל-חאפז טען, כי דבר זה גרם לרדיקליות פוליטית השעונה על תשתית מפוררת שאבד עליה הכלח. בעת שהרדיקליות הזו התייצבה נגד האימפריאליזם וישראל, היא החלה ללבוש אופי רומנטי-מהפכני, שהפך עם הזמן - לאחר שהתברר בצורה וודאית שחיקתה ואוזלת-ידה כפי שאירע בתבוסת יוני - למקסם שווא מהפכני. וכך, מטבע הדברים שמקסם השווא המהפכני, לאחר שהוא התנגש עם המציאות, "יהפוך לכניעה".[x] במילים אחרות, זו "אידיאולוגיה מובסת" או "אידיאולוגיה המובילה לתבוסתנות".

 

אל-חאפז ניסה לשים יד על מקור הפגמים בעולם-הערבי, כפי שהתבררו במלחמה ולאחריה, מכיוון שונה בתכלית. הוא טען כי הטכנולוגיה המודרנית ללא המסד ההיסטורי שלה, ללא מסד הידע שלה, ללא המסד הרציונאלי שלה, וללא הבנה מלאה איך כל הגורמים האלה פועלים יחדיו, היא - הטכנולוגיה - אינה אלא "גרוטאות ברזל בידו של עם-הארץ". לפיכך, בעייתם של הערבים, היא, אם כן, הנתק בין טכנולוגיית הנשק-המודרני לבין המסד התרבותי-הרציונאלי-המודרני שלה.[xi]

 

נקודת המפתח לשינוי אצל אל-חאפז, העוברת כחוט-השני לאורך כל ספרו, היא "שינוי בתודעה", דהיינו, תודעה המתאימה לצורכי התקדמותה של האומה הערבית, השתחררותה ואחדותה. זו תודעה המנתצת את כבליה המסורתיים, האמוציונאליים והדוגמטיים. ויחד עם זאת, אל-חאפז אינו מציין איך מגיעים לאותה "תודעה מיוחלת" שהוא כה היה חפץ בה. אך, הוא ציין כי חלק מאותה "תודעה" מיוחלת הוא "להטיל ספק", "לתהות", "להשוות", ו"לשים לב". או במילים של מוחי אל-דין אל-לאד'קני, בעיתון אל-שארק אל-אווסט, "מסופקני, מסופקני, מסופקני; ומספק זה מתחיל השינוי".[xii] המשמעות היא, מדבריו של אל-חאפז, כי יש להביא לידי כך שהתודעה תבחן את המציאות בעיניים מפוכחות כשהיא מבחינה בין כללי-המציאות לבין כללים-ערכיים, דהיינו החיפוש אחרי "תודעה מתואמת" שתחולל את השינוי המיוחל. במילים אחרות, אל-חאפז ביקש להביא את החברה הערבית לידי רציונאליות אנליטית כדי להגיע לרמת "תודעה מתואמת" גבוהה ככל שניתן.

 

ספרו של אל-חאפז ראוי לדיון רחב יותר, וקרוב לוודאי שתימצא ההזדמנות הנאותה לערוך דיון כזה, ויחד עם זאת ניתן לסכם את דבריו של אל-חאפז, בנקודות עיקריות אחדות, שיש בהן להורות על השינוי האידיאולוגי שהוא עבר בעקבות השהות בפריז ובעקבות המלחמה ולאחריה.

 

1. דגש על דמוקרטיה.

2. הכישלון של האינטלקטואלים הערביים לשים את הדגש על הבעיות החשובות בחברה הערבית.

3. שאיפה לשינוי תודעתי בחברה הערבית - הספקנות במקום הוודאות.[xiii]

 

מאמר ביקורת נוסף על ספרו של אל-חאפז נכתב מפי יאסין אל-חאג' צאלח. אל-חאג' צאלח, תושב סוריה, עיתונאי פורה ששם דגש על שמאל הערבי, והוא אף נתן לכך ביטוי פעמים רבות בעיתונות הכתובה ובאתרי אינטרנט. אל-חאג' צאלח היה חבר פעיל ב"מפלגה הקומוניסטית הסורית - הלשכה המדינית" בראשותו של ריאד אל-טורק, שהצטרפה ל"איחוד הלאומי הדמוקרטי" ב-1979 יחד עם "מפלגת הפועלים המהפכנית" של יאסין אל-חאפז. בשל פעילותו הפוליטית, אל-חאג' צאלח נכלא בכלא הסורי משנת 1980 ועד ל-1996. לאל-חאג' צאלח אסור לצאת מתחומי סוריה, אך בשל פרסומו הרב, המשטר מניח לו לפעול בחופשיות יחסית, כשם שהמשטר מניח לאחרים לפעול וזאת משום ששמם ידוע ברחבי העולם-הערבי ובמדינות המערב. מפעם לפעם, יאסין אל-חאג' צאלח מקבל ביטוי בעיתון האינטרנטי banias.net הפועל מרמת-הגולן בעריכת האחים ד"ר סמיח ספדי וד"ר יוסף ספדי - דרוזים תושבי רמת-הגולן. הנקודה העיקרית של חאג' צאלח בביקורת היתה, שאל-חאפז "הימר" רבות על "התודעה" מבלי שנתן לכך הגדרה מדויקת, וכי למרות הדברים החשובים שכתב, לספרו יש אופי של "התפלמסות התנצחותית".

 

חאג' צאלח ציפה, כי ה"תודעה" המוזכרת בספר, תקבל הגדרה יותר מדויקת והבהרות תיאורטיות למה אל-חאפז התכוון כשהוא כתב על "התודעה" המכוננת של החברה הערבית. לדעתו של אל-חאג' צאלח, אל-חאפז "מנתץ את הצלמים שלנו, ובמקום להנחות אותנו לאמונה חדשה, הוא מבקש מאתנו שנהפוך את הדאגה לאמונה ואת הצימאון הפאוסטי[xiv] לרוויה שכלתנית". מסיבה זו, טען אל-חאג' צאלח, שאל-חאפז הוא "אינטלקטואל מודרני המודע למודרניות שלו",[xv] אולם אין בזה די כדי למשוך את האחרים אחריו. לטענתו של אל-חאג' צאלח, הוא הסיק את המסקנה הזו מכל כתביו של אל-חאפז ומפעילותו הפוליטית לאורך השנים. אולם מסקנתו זו של חאג' צאלח, גורמת עוול מסוים לאל-חאפז משום שהשפעתו לא נמדדה רק "כמותית", דהיינו מספר האנשים "שהלכו אחריו", אלא השפעתו היתה איכותית שחרגה במידה רבה מהמגבלות של הזמן והמקום. והראיה היא, שהספר קיבל פרסום רב לאחר מותו של יאסין אל-חאפז ב-1978, וכי חאג' צאלח כתב ביקורת על הספר בסוף שנת 2003. דהיינו, הספר רלוונטי לימים אלה, ומכאן נבע כוחו האמיתי של אל-חאפז שספרו שמר על רעננות אידיאולוגית גם עשרות שנים לאחר מותו.

 

ביקורת נוספת מדברי אל-חאג' צאלח עלתה כשציין כי אל-חאפז שם דגש אל אירופה כ"סטנדרט", דהיינו, דגם שאינו רק דוגמא בעלמא לדבריו, אלא שאיפה לחיקוי. לדידו של אל-חאג' צאלח, אירופה מבחינתו של אל-חאפז היתה "סטנדרט מושלם" ולא צד שווה - כלפי העולם-הערבי - על כן, "המציאות" של אל-חאפז לוקה בחסר. ויחד עם זאת, אל-חאג' סיים את ביקורתו במילים האלה: "לאחר יאסין אל-חאפז דחינו את הסטנדרטיות של המערב, ומצאנו את עצמו ללא כושר-חסינות בחיקה של סטנדרטיות העבר; המציאות נותרה לוקה-בחסר - המדע הוא הקוראן - ההווה הנו בגידה - הפוליטיקה מביאה לידי כפירה - וההיסטוריה הנה היסטוריזם הפוך, כשהמדע והפוליטיקה מנועים בחברותינו הלא-ציביליזטוריות".

 

במאמר אחר שפרסם אל-חאג' צאלח בעיתון אל-ספיר הלבנוני, ב-28 בינואר 2004, הוא סקר את האירועים וההתפתחויות של הפילוגים במפלגה הקומוניסטית הסורית תחת הכותרת "מהמפלגה הקומוניסטית אל השמאל הדמוקרטי". גם הוא כינה בלעג, בדומה לאליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז בסוף שנות ה-50, את חברי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש כ"בקדאשיים", ואת האידיאולוגיה של המפלגה כ"בקדאשית". את הסיבה העיקרית להתפלגויות האלה במחנה הקומוניסטי בעולם-הערבי, ייחס אל-חאג' צאלח ל"תבוסה המסחררת של מלחמת יוני 1967". כאשר בשנות ה-70 חל הפילוג הראשון במפלגה הקומוניסטית, הפורשים חיברו שיר עממי פרובוקטיבי למנגינות של אום כולתום שאחד מהבתים היה "קראנו את הספרים של יאסין אל-חאפז ואת של אליאס מורקוס", ששניהם היו מעין סדין אדום בעיני מנהיגי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש. המשמעות היא, שככל שחברי המפלגה רצו יותר דמוקרטיה במפלגה ואף חפצו לבסס מדיניות עצמאית יותר ולא פרו-סובייטית, הם ידעו היטב באיזה נקודות רגישות לגעת כדי להבהיר לראשי המפלגה את דעתם. אל-חאג' צאלח היה אחד מאלה ששרו את השירים העממיים האלה.

 

את השינוי שעבר אל-חאג' צאלח, ועוד רבים אחרים, במאבק על דמותה של התנועה הקומוניסטית הסורית, התרחש במידה מסוימת גם "למפלגה הקומוניסטית הלבנונית" עצמה, שהיתה תחת השפעתו של חאלד בקדאש, כשחבריה החלו להיחשף לכתביהם של "מרכסיסטים עצמאיים" - כהגדרתם - כדוגמת אליאס מורקוס, יאסין אל-חאפז וצאדק ג'לאל אל-עזם. עם הזמן, מגמה זו עברה מ"המפלגה הקומוניסטית הלבנונית", לזו הפועלת בסוריה. עיון מחודש בכתביהם נבע מ"משבר אינטלקטואלי", דהיינו לא מפלגה זו ולא אחותה הסורית הצליחו להעמיד אינטלקטואלים שהצליחו להעניק רעננות מחשבתית ויצירתית לשתי המפלגות, למרות שנים רבות של פעילות פוליטית. דרך העיסוק ההיסטורי במפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון, ובניתוח המעמיק על ספרו של יאסין אל-חאפז, מבקשים אנשי-הרוח הערביים לרמוז לקוראיהם כי באופן בסיסי העולם-הערבי נותר כשהיה, למרות התהפוכת הרבות שעברו על העולם כולו מבחינה לאומית, פוליטית, חברתית, כלכלית וטכנולוגית.

 

הערות

 


[i]לואיס עוד', אל-פנון ואל-ג'נון פי ארופא 1969. (קהיר: 1970).

 

[ii]מצוטט אצל ניסים רג'ואן, "ביקורת הנאצריזם", אצל שמוען שמיר (עורך), ירידת הנאצריזם 1965-1970: שקיעתה של תנועה משיחית. (ת"א: מפעלים אוניברסיטאים, 1978), עמ' 356.

 

[iii] הציטוט נלקח ממאמרו של ד"ר עבדאללה טורקמני, אזרח סורי המתגורר כיום בטוניס, שכתב מאמר על יאסין אל-חאפז שהופץ בגרסת אינטרנט באתר: hem.bredband.net. המאמר פורסם בערבית לראשונה באוקטובר 2003.

 

[iv]אל-חאפז ביקש לציין דימוי של "צייד" ו"ניצוד".

 

[v]על-פי המיתולוגיה היוונית, פרומתיאוס הביא את האש לבני האדם. משמעות שמו ביוונית "החושב מראש".

 

[vi]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. (לבנון: 1979), עמ' 6.

 

[vii]השאם אל-קארווי, "דאוולה יאסין אל-חאפז", ב-  25 באוקטובר 2004, באתר amin.org.

 

[viii]עית"ים מזרח, סקירה מיוחדת מספר 29/586.176, 19 במאי 1968, עע' 1-29. [לקט מ: אל-ג'מהור (לבנון), אל-טליעה (מצרים), אל-מסא'א (מצרים), אח'ר סעה (מצרים), אל-חואדת' (לבנון), אל-טליעה (סוריה), אל-בעת' (סוריה), ועוד].

 

[ix]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 29.

 

[x]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 30.

 

[xi]סביר להניח כי אל-חאפז כתב זאת גם לאור הפרסומים בכלי התקשורת הערביים כי החיילים הערבים התקשו לתפעל את כלי הנשק במלחמה.

 

[xii]אל-שארק אל-אווסט (לונדון), 5 באוגוסט 2004.

 

[xiii]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 254, עמ' 261.

 

[xiv]"פאוסט" - מחזה מאת יוהן וולפגנג פון גתה. גיבור המחזה, יוהאן פאוסט, למרות ידיעותיו הרבות והשכלתו המקיפה, הוא נותר מתוסכל מהכרתו את העולם. על כן, מתוך ספקותיו וייאושו הוא מסיק כי "איננו יכולים לדעת דבר". זו היצירה החשובה ביותר שנכתבה בשפה הגרמנית, והיא מהווה מקור של אין-ספור ציטוטים.

 

[xv]יאסין חאג' צאלח בעיתון אל-ראי (לבנון), 26 בדצמבר 2003; כמו כן, המאמר יצא בגרסת אינטרנט בשפה הערבית באתר rezgar.com,  ב-6 בינואר 2004.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", מגזין המזרח התיכון, 6 בינואר 2008.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • יש הרבה אוצרות באתר הזה
  • כרגיל, מעניין מאוד
  • אין פלא שצרפת השפיעה עליו
  • מרתק. אין מילים. נהנתי מאוד גם מהמאמר על נוני דרוויש




גלריית המגזין

 

טרור אסלאמי - 26 אפריל 2017

 

60 הרוגים בסוריה; 60 הרוגים בעיראק; 36 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בפיליפינים; 12 טרוריסטים מוסלמים ו-8 שוטרים נהרגו באפגניסטן; 10 הרוגים בתימן; 10 הרוגים בפקיסטן מפיצוץ של מטען-חבלה; 2 חיילים נהרגו בקמרון מפיצוץ של מוקש;

 

חדשות המזרח-התיכון

 

בעולמו של דונאלד טראמפ - חלק ראשון

 

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006