כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
דמותה של לילית במיתולוגיה היהודית מפרספקטיבה של ימנו
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
הסכם אוסלו - אילו יוסי ביילין היה עורך-דין
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
חקירות ראש הממשלה פרק ב´ – בית ממכר עדויות
טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בפברואר 2015
יחסי ישראל ארה"ב – האם עלינו לומר שלום לתהליך השלום?
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
בנזיר בוטו נרצחה בפיגוע התאבדות
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
התפלת מים והמשבר הכלכלי בדובאי
המדיניות האמריקאית ב-2008
הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים

אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: חלק ראשון

מאת: ד"ר יוחאי סלע

22.11.2007


 

 

אני מעוניין להציג בפניכם מאמר של אליאס מורקוס  (Ilias Murqus) - הנחשב לאחד מאנשי-הרוח החשובים ביותר בעולם-הערבי. מורקוס נולד בסוריה, בן לעדה הנוצרית-אורתודוקסית, היה חבר המפלגה הקומוניסטית הסורית עד לפרישתו ממנה בסוף שנות ה-50. מורקוס הלך לעולמו ב-1991 סמוך לתחילתה של מלחמת המפרץ הראשונה. הרקע לכתיבת המאמר נוגעת למחלוקת בינו לבין חאלד בקדאש שהיה מנהיג המפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון - במשך שנים רבות.

 

מורקוס דגל באיחוד העולם-הערבי תחת הנהגתו של עבד-אל-נאצר ובהתאם לאידיאולוגיה הנאצריסטית. על פעילותו הפוליטית והאינטלקטואלית של אליאס מורקוס במאמר נפרד.

 

למרות המאמר הארוך, הוא שווה קריאה, שכן מורקוס מתאר את מצבם של המפלגות הקומוניסטיות בעולם-הערבי ואת המצב הפוליטי ששרר בעולם-הערבי בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. בסוף המאמר כתבתי הערות אחדות הנוגעות לאישים, אירועים ומונחים אחדים המופיעים במאמר של מורקוס.

 

אליאס מורקוס: לקחי הניסיון[1] 

קו התפתחות כללי ותופעות של התפורות
המפלגות הקומוניסטיות שייכות, כמעט, לארגונים הפוליטיים הוותיקים ביותר בעולם הערבי; בסוריה ובלבנון הן למעשה הגופים הפוליטיים הראשונים. אף על פי כן, הישגיהן מזעריים. כיום הם נראים אפילו עוד יותר זעומים מאשר אי-פעם.

 

באלג'יריה החלה המפלגה הקומוניסטית להתנוון, לאחר שהיא ניתקה את עצמה מההמונים, אשר מצדם הצטרפו תחילה למפלגת העם "אל שעב" ולאחר מכן אל הפל"ן.[2]

 

במצרים, המפלגה הקומוניסטית המפולגת למספר רב של קבוצות, הגבירה את כוחה בשנים 1947-1946, 1951, 1956-1958. אולם היא נאלצה לבלוע מפלות רבות אשר הגדולה אירעה בשנת 1958 ואילך.

 

השפעת המפלגה הקומוניסטית בלבנון הגיעה לשיא בשנת 1947. ב-1950-1952 היא היתה עדיין בכותרות. בתקופה בין 1956 ל-1958 היא היתה בעלייה עד אשר היא נכנסה לשלב של התנתקות מוחלטת ב-1959. המפלגה הקומוניסטית הסורית הגיעה לשיא כוחה המספרי בשנים 1947 ו-1956. בתקופת האיחוד עם מצרים היא החלה להידרדר ומצב זה נמשך עד פרישתה של סוריה מ"הרפובליקה הערבית המאוחדת" (היא, קע"ם).[3] מצב עניינים זה דוחה את טענת המפלגה הקומוניסטית הסורית כי ההיסטוריה הוכיחה את נכונות השקפותיה של המפלגה בנושא האיחוד.

 

בעיראק, המפלגה הקומוניסטית זכתה לתמיכה ציבורית נרחבת בתנאים הקשים של מאבק נגד שלטונו של נורי אל-סעיד[4] ב-1947 ובתקופה שבין 1956 ל-1958. עם ביטול המלוכה ב-14 ביולי 1958 התרחבה השפעתה של המפלגה הקומוניסטית עד למפלה שנחלה התנועה במאבק המזוין עם המתקוממים ביום ה-8 בפברואר 1963.[5]

 

השאלה היא כה גדולה שאין כל אפשרות לראות בהן צירוף מיקרים או מזל רע אם משקיפים עליהן מנקודת-הראות של תורת הסוציאליזם. האם הרדיפות אשר כוונו אל המפלגות הקומוניסטיות של ארצות ערב גרמו למשברים שפקדו אותן?

 

על כל פנים, אין כל השוואה בין הדיכוי שהיה מוטל על המפלגה הקומוניסטית הסורית, למשל, בתקופות מסוימות, לבין דיכוי הבולשביקים ברוסיה הצארית או דיכוי הקומוניסטים הסיניים בתקפותו של צ'אנג קאי שק. ובכל זאת, עלה בידם של הקומוניסטים הרוסים והסינים לבצע שתי ההפיכות. מהבחינה הפוליטית של תופעות ההתפוררות ניתן לומר כיום בצורה מסכמת כי המפלגות הקומוניסטיות של ארצות ערב נסוגו תוך כדי תהליך ממושך ומסובך. נראה כי דעיכה זו מבוססת על חוק אובייקטיבי. משמעותן הסוציאליסטיות הגדולות ביותר ולהקים את שתי המדינות הסוציאליסטיות הגדולות ביותר. בארצות כמו אינדונזיה, הודו, איטליה, צרפת או יוון, הקומוניסטים אומנם לא הצליחו לכבוש את השלטון, אך עלה בידם להשתרש בארצותיהם וליצור קשר הדוק עם הפרולטריון ועם המוני סביבו. אין אנו רואים הצלחות דומות אצל המפלגות הקומוניסטיות הערביות. בידודן דומה לזה של המפלגות הקומוניסטיות של ארה"ב, בריטניה ומערב גרמניה, ובהקשר זה יש להצביע על הבדל משמעותי ביותר במצב הפוליטי, החברתי והכלכלי; ארה"ב, בריטניה ומערב-גרמניה הן ארצות אימפריאליסטיות עם קפיטליזם משוכלל ורווחה יחסית, הגורמים לכך שהפרולטריון, בגלל המצב הכלכלי השפיר, נוטה לאמץ השקפות של סוציאל-דמוקרטיה ימנית. זאת בשעה שארצות-ערב נמצאות תחת עול של שוד כפול; פנימי וחיצוני, המתבטא בעוני של מיליוני אנשים.

 

מהפכת אוקטובר הביאה את תורותיהם של לנין ומרכס גם אל ארצות המזרח. מה הסיבות לגורלן השונה של המפלגות הקומוניסטיות של המזרח-התיכון לאחר חמישים שנה?

 

מבלי להתעלם מהשוני הרב במצב ההתחלתי, ניתן לומר כי המבנה בארצות אלו הנו אחיד. ההבדלים אכן קיימים, למשל ברמת הדמוקרטיזציה ובאקלים החברתי-כלכלי, אשר השפעתם מתבטאת בכיוון זה או אחר. אולם הגרעין נשאר זהה: ניצול ודיכוי אימפריאליסטי גס, מבנה חברתי הקרוב למשטר פיאודלי, פיגור חברתי-כלכלי ועוני מקיף. לכן עלינו לחפש את התשובה במישור הגורמים הסובייקטיביים; מפלת המפלגות הקומוניסטיות בארצות ערב נובעת בעיקר מגורמים סובייקטיביים - דהיינו מפעילותן של מפלגות אלה ומהמשגים שהן עשו. אכן, האובייקטיביות של ההיסטוריה אינה אלא זה של מעשה אדם.

 

שיטת ההתעלמות מהעבר ותוצאותיה

בולטת במיוחד העובדה כי המפלגה הקומוניסטית של סוריה, למשל, נמנעה מביקורת עצמית בכל צורה שהיא מאז היווסדותה. הנהגתה של מפלגה קומוניסטית זו נהגה לשנות את כיוונה המדיני והאידיאולוגי לעיתים כה קרובות עד כדי אובדן כיוון כללי. מפלגה זו עשתה לעיתים תפניות של 180 מעלות מבלי לטרוח ולהיכנס לניתוח הקו הקודם או ללמוד ממהלך ההיסטוריה על מנת להבינה, להפיק לקחים ולנסח מערכת רעיונות. להפך, הנהגה זו נהגה בכל פעם להכריס על הקו הישן כעל "בלתי תקף" ולהתעלם ממנו. ביטאון המפלגה, אל-נור, בגיליונו מיום ה-17 באפריל 1956, נזכר בתולדות מלחמת השחרור הלאומית נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי ותוקף את הסכם 1936, בכנותו "תמרון, שגיאה, בגידה". אך הוא שוכח לומר כי המפלגה הקומוניסטית הסורית היתה מעורבת ב"בגידה" זו וכי ביטאונה המפלגתי דאז "סאות אל שעב" היה שותף לאותה "שגיאה". וכאשר חאלד בקדאש, ב-6 באוקטובר 1956, מודה בעובדה כי לעמי ערב יש מאפיינים לאומיים משותפים ועומד על קיומה של כלכלה משותפת לכל ארצות ערב, כאשר הוא מקלל בו-זמנית את הציונים ואת הלאומנים הסורים בהאשימם בכך שהם שוללים את ה"שמש" - הוא שוכח כי הוא עצמו בספרו "הדרך אל העצמאות", דגל בדעה שונה, והוא אינו מסביר כיצד "השמש" פתאום מופיעה מול עיניו.

 

זאת השיטה הננקטת על-ידי המפלגה הקומוניסטית הסורית בכל נושא - ללא יוצא מהכלל. כל עמדה מבטלת את קודמתה, הלבן נהפך שחור והשחור ללבן. הבוגד נהפך לפטריוט והפטריוט נהפך לבוגד. כל זאת, ללא כל הסבר או צידוק. העבר פשוט חדל להתקיים. יתכן כי המפלגה הקומוניסטית ראתה בשיטה זו כלי יעיל כל עוד היא לא גרמה לתגובה ישירה והמונית בקרב חברי המפלגה. אכן זו היתה מדיניות קצרת-רואי. מצד אחד, הקאדרים יתקוממו במוקדם או במאוחר נגד שיטה זו והדבר ישפיע לרעה על כוחה של המפלגה. מאידך, ולנקודה זו יש משמעות מיוחדת, גישה זו של התעלמות מן העבר מונעת את התפתחות המאבק לשחרור לאומי ואת הגיבוש של תורה ואסטרטגיה של המפכה. בתחום זה יש מגרעות רבות להנהגות הקומוניסטיות בעולם הערבי. הנהגות אלה דוגלות ב"עקרונות", "אמונות". יש להן "מדיניות", "שיטות" (אלפי שיטות) וסיסמאות - אולם אסטרטגיה אין להן. מצד אחד הן מתייחסות אל הדוגמה של המרקסיזם-לניניזם, ומאידך כל מפלגה ומפלגה נוקטת במדיניות המפלגתית משלה, ללא כל יכולת לגבש תורה משותפת של מהפכה ערבית.

 

הקומוניזם הערבי מאופיין על-ידי הפרדה מוחלטת בין תורה למעשה, פער עמוק בין העיקרון הרעיוני לבין הפעילות המעשית. הנאמנות לעקרונות נהפכת לדוגמטיות קפואה וחסרת תוכן, בעוד שהגמישות המדינית מגיעה לדרגה של אופורטוניזם בלתי מוגבל. הקשיחות הדוגמטית משלימה ומקזזת את התמרון הטקטי, בדיוק כשם שהתמרון הטקטי משלים ומקזז את הקשיחות הדוגמטית.

 

בשנים 1903-1925 גיבשו הבולשביקים בהדרגה את תורת המהפכה הרוסית וניסחו את האסטרטגיה שלה: המרקסיזם נהפך בכך תנועה חלוצית. הבולשביקים שמרו על קשר איתן עם המעשה, הם ליקטו התנסויות, עשו משגים וגרמו לסכסוך גלוי עם כל המחנות האחרים.

 

הקומוניסטים בסין פיתחו בין השנים 1920-1934 ופעם נוספת ב-1950 את תורת המהפכה הסינית על האסטרטגיה שלה, על בסיס המרקסיזם-לניניזם. גם הקומוניסטים הסינים רכשו ניסיון, עשו משגים ולא נרתעו מעימות גלוי עם שאר הקבוצות. התקדמות הדרגתית של עבודה עצמית - מעשית ועיונית גם יחד - במסגרת של אחדות בין תורה למעשה, תורמת לחיפוש אחר האמת. זו תכונה בסיסית בהתפתחותן של כל המפלגות המרקסיסטיות הגדולות. אולם אין למצוא דבר מסוג זה בקרב ההנהגות הקומוניסטיות הערביות בעלות האוריינטציה סטאליניסטית.

 

שלושת השלבים בתולדות הקומינטרן,[6] בשנים 1919-1934, היוו תקופה חלוצית לרוב הארגונים החברים באינטרנציונאל. הקומוניסטים הסורים, הלבנונים והפלסטינים עשו עוד באותן שנים צעד גדול קדימה במישור העיוני והמעשי גם יחד וזאת שהם אימצו את עקרון המאבק המשותף המהפכני הערבי.

 

כיום, שלושים שנה לאחר מכן, אין לשאלות האסטרטגיות הגדולות כל פתרון בפי ההנהגות הקומוניסטיות או בביטאוניהם.

 

אומה ערבית אחת ומהפכנות נפרדת במישור האזורי
איזו הגדרה נותנים חאלד בקדאש וחבריו במפלגה לשאלות כגון "האומה הערבית", "הלאומנות הערבית", "האחדות הערבית"?

 

בהתבסס על תורת סטאלין, בשנת 1939 הם דחו את קיומם של מאפיינים משותפים של עמי ערב. הם שללו את קיומם של "אומה אלג'ירית", "אומה סורית" וכד', על אף היותן בשלבי התפתחות ראשוניים. הם טענו ב-1955-1956 - גם אז על סמך תורת סטאלין - כי לערבים יש תכונות לאומיות משותפות וכי יש להם חיי כלכלה משותפים מהמפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי על רקע המבנה הכלכלי המשותף. בשתי הזדמנויות אלה הם התעלמו מההגדרה המלאה שניתנה על-ידי סטאלין. במקרה הראשון הם שמו דגש על טריטוריה משותפת ועל "הישות הנפשית" המתבטאים בתרבות משותפת. במקרה השני הם התבססו באופן חד-צדדי על גורם הכלכלה המשותפת.

 

הגדרתו של סטאלין משנת 1913 היוותה סיכום ההיסטוריה הלאומית של החברה האירופאית מתוך כוונה לסייע למאבק הפרולטריון האירופאי לפני מלחמת העולם הראשונה. סטאלין טעה בכך שהוא העניק אופי אבסולוטי לחוק אותו הוא ניסח, וכתוצאה מכך הוא הגיע אל תורה קפואה בשאלה הלאומית - דבר הנוגד את השקפותיהם של מרקס, הגל ולנין על אופיים של חוקים. אישים אלה פירשו את החוקים כביטוי של מציאות דיאלקטית מוגבלת, כצילום של רגע מסוים, צילום צר, בלתי מושלם, יחסי. הסטאליניסטים הערביים אימצו את תורתו של סטאלין באופן בלתי דיאלקטי והשלו את עצמם כי תורה זו מכילה בתוכה את המהלך העתידי של ההיסטוריה, ובכך הם טעו.

 

כאשר הם החליטו לבסוף לאמץ את עקרון האופי הלאומי המשותף של עמי ערב, הם הכריעו את דבר קיומם של חיי כלכלה המבוססים על מסגרת כלכלית אחידה ובכך הם נטלו בידיהם תורה המתערבת במציאות. אולם ברור מעל לכל ספק כי מרקס, לנין ואף סטאלין לא הגדירו את תמונת "מסגרות כלכליות משותפות" כאילו היה זה מקרקעין משותף או יחידה גיאוגרפית-גיאולוגית משותפת, אלא מסגרת של ייצור משותפת הכוללת חלוקת העבודה החברתית במסגרות לאומיות, וכמובן הקיום של מרכזים כלכליים משותפים ושוק לאומי של תוצרת. תנאים אלה אכן היו קיימים באירופה מאז התפתחו שם המסחר והתעשייה וזאת תוך כדי התעצמות הבורגנות בתור כוח פוליטי. "אומה מהווה קטגוריה היסטורית מתקופת הקפיטליזם העולה". "התנועה הלאומית הנה תנועה בורגנית". "המאבק הלאומי מהווה מאבק בין מעמדות בורגניים". הייצור של טובין משותפים כגון חיטה, תמרים, זיתים, כותנה ונפט בארצות שונות אינו מהווה תוצאה של ייצור משותף.

 

הלאומנים הבורגניים והזעיר-בורגניים, עם כל האידיאליזם, המטה-פיסיקה, ההתלהבות והרצון שלהם, תוקפים את המרקסיזם ותובעים את חיסולו בטענה כי הוא מתרכז בנשוא הכלכלי וכורך את "מצב האומה עם הכלכלה". הם דוגלים בתפיסה אידיאליסטית וספיריטואליסטית של אומה ערבית אחידה מבחינה פוליטית וגיאוגרפית, אומה המבוססת על שפה, או על שפה וטריטוריה, או על שפה, טריטוריה וכוונות משותפות.בדחותם את הנושא הכלכלי ואת קיום המעמדות הם מתעלמים ממהלך ההיסטוריה ונוטלים מהאומה את דמה, בשרה ועצמותיה.

 

הסטאליניסטים נוהגים לפי עיקרון דומה, אם כי בדרכם הם. הם מעוותים את הכלכלה ואת ההיסטוריה הקונקרטית בכך שהם מתעלמים מהמצב הכלכלי האמיתי (מבחינה הפוליטית וחברתית וגם מנקודת הראות של האוכלוסייה) בתקופת האימפריאליזם. בהיותם מסונוורים על-ידי תורת סטאלין, הם שכחו לחלוטין את הניתוח האימפריאליזם שנעשה על-ידי סטאלין.

 

המערב השתלט על ארצות ערב בתקופה בה הקפיטליזם התעשייתי והפיננסי היה בשיא עוצמתו. המערכת הקולוניאלית ניצלה את פיגור החברתיות במסגרות החברתיות-כלכליות מצד אחד, ואת חולשתן המדינית והצבאית של הארצות אלה. מאידך, הוא הציף אותן במהלך ההתפשטות הצבאית, המדינית והכלכלית שלו, כולל בואם של מתיישבים מהמדינות הקולוניאליות. המבנה הכלכלי של כל ארצות ערב נהפך למבנה קולוניאלי. במילים אחרות, בארצות ערב נוצרה מסגרת כלכלית קולוניאלית המשלימה את כלכלת המדינות האימפריאליסטיות (אנגליה, צרפת, איטליה) בספקה להן חומרי גלם (כותנה, נפט ומגוון חומרי גלם אחרים). זאת בנוסף לשימוש בארצות ערב בתור שוק למוצרי המדינות הקולוניאליות. השלטון האימפריאליסטי יכול היה להתבסס היטב על-ידי פירוד מדינות ערב והחרפת הניגודים במבנה הכלכלי. ההתפוררות נבעה קודם מאופן הייצור הפיאודלי הפרימיטיבי (וזאת בנוסף להבדלים הגיאוגרפים ולהעדר קשרי תחבורה בין ארצות ערב). כעת היא קשורה קשר הדוק עם השתלטותם של יחסי הייצור האימפריאליסטיים. התצורות החברתיות הפיאודליות והשבטיות השתלבו במסגרת היחסים החדשה.

 

עמי ערב נאבקו נגד הקולוניאליזם; פה ושם הצטרפו גם הקומוניסטים במאבק הזה. אולם עבודתם היתה לקויה מלכתחילה. למשל, הם לא העריכו את ההסתננות הקולוניאלית בתוך האוכלוסייה. ההנהגות הקומוניסטיות פשוט לא היו מסוגלות להבין את הבעיות האלה. הם דחו את ההתנגדות למתיישבים, בכנותם אותה "גזענות", במקומה הם דגלו בסיסמת "האהבה הבינלאומית" בין המדכא למדוכא, בין המתקיף למותקף. המשגה שנעשה על-ידי ארגון חדיטו[7] (HADETU) המצרי בנושא הפלסטיני סיכל את התפקיד החיובי אותו יכול היה ארגון זה למלא במצרים ובעולם הערבי כולו כגורם חלוצי. כמובן, באלג'יריה הובילה תורת "האומה האלג'ירית" להזנחת ההבדלים הלאומיים והמעמדיים שבין האוכלוסיות אירופה וארצות ערב - עמדה אשר הובילה את הקומוניסטים האלג'יריים לניתוק מהפרולטריון הערבי ומההמונים הקרובים לפרולטריון בערים ובכפרים, עד כדי אובדן התפקיד המוביל של המפלגה במאבק לשחרור. ההנהגות הקומוניסטיות הסטאליניסטיות לא למדו להבין כהלכה את הקולוניזציה של האוכלוסייה בתור צורה חשובה של האימפריאליזם בעולם הערבי.

 

הפילוג הערבי הנוכחי נובע בעיקר מהקולוניאליזם ומיחסי הייצור האימפריאליסטים בעיקרם. המעמדות הפאודליסטים  והבורגנים יחד עם משרתיהם, מהווים חלק בלתי נפרד של יחסי גומלין אלה.  במצב עניינים זה אין כל אפשרות לפתור את בעיות אחדות הערבית על בסיס הדברים אותם כתבו מרקס ב-1848 או סטאלין ב-1913 בנושא הלאומי. הפתרונות חייבים לנבוע מניתוח היסטורי מדויק של יחסי הגומלין הקיימים כיום, וכיום מדובר בבעיות של המהפכה הערבית האנטי-אימפריאליסטית ועתידה. הקומוניזם הערבי הפך את המרקסיזם מ"אלגברה של מהפכה" (לאחר שמחק חלק גדול ממנה) לחשבון אריתמטי פשוט.[8]

 

אין אנו מסתפקים בקביעה כי את הישות הלאומית הערבית של המאה העשרים אין אפשרות לעצב על-פי התבנית של יסוד האומה הצרפתית בשנים עברו; אנו חוזרים ומדגישים כי דבר זה בלתי אפשרי לחלוטין. האחדות הערבית אינה יכולה לצמוח מדגם ההתפתחות הקפיטליסטי או ממאבק השחרור של המעמדות הלאומיים-בורגניים. כל קפיטליזם ערבי מתפתח בארצו הוא מנותק ובלתי תלוי במסגרת הפירוד הפוליטי ובמתכונת של גיוס כלכלי הנושא את חותם התקופה האימפריאליסטית.

 

הקומוניסטים המצריים התקרבו לדעה זו בראשית 1958, אך הם לא הבינו כי האחדות הערבית מהווה חלק מהמהפכה הערבית הסוציאליסטית האנטי-אימפריאליסטית. כשם שהגשמת האחדות הלאומית באירופה היוותה חלק מהמהפכה הבורגנית, כך גם אחדות ארצות-ערב והסוציאליזם מהווים שני מרכיבים צמודים של אותו תהליך היסטורי. פירוש הדבר, בין השאר, כי הפרולטריון מהווה נשוא של המהפכה הערבית השואפת אל אחדות ובעלת קו סוציאליסטי; בהתאם לכך יש לראות בלאומנות הערבית חלק מהאידיאולוגיה של הפרולטריון. מאידך, השוביניזם הפטריוטי-מקומי שייך לאידיאולוגיה של הבורגנות ושל שאר המעמדות המנצלים את העם ואשר מעוניינים בפילוג פוליטי.

 

יש לציין בהקשר זה כי ההנהגות הקומוניסטיות נהגו מאז ומתמיד לייצג עמדה שוביניסטית, פטריוטית-מקומית. היה זה אחד המשגים החמורים שהם עשו בסוריה ובעיראק החל מ-1959; הן תמרנו את עצמן לעמדה העוינת את תנועות האחדות הערביות. מתוך התלהבות פטריוטית הם נהגו להגן על תוצרת התעשייה הסורית ועל הכנסות מהנפט העיראקי. הם נהגו לקרוא להחרפת התחרות במישור הלאומי. לצעדים אלה ניתן גם הפעם צידוק אידיאולוגי במונחים של "תנאים אובייקטיבים" או "הבדלים היסטוריים". עוד בשנת 1956 הצהירו הקומוניסטים כי המכשולים, הגבולות וההבדלים החוסמים את דרך האחדות הערבית הם "מלאכותיים" או ש"קל להתגבר עליהם". בשנת 1958 כל אלה היו כבר "היסטוריים", "טבעיים". בשני המקרים היה חשש מניתוח אובייקטיבי, מדעי ומקיף של הבדלים וגבולות אלה, כי תוצאותיו של מחקר זה היו נוגדות את הקיצוניות הפטריוטית-מקומית אשר נתמכה על-ידי המפלגה הקומוניסטית בכל ארץ ערבית ובמיוחד בסוריה.

 

הסיסמא כי "סוריה היא הלב הפועם של הערבים",[9] נשמעת בצליל שוביניסטי ופטריוטי-מקומי מודגש, במיוחד כשהיא נאמרת על-ידי בקדאש וחבריו. דברים אלה מיועדים לטשטש את הזרמים המהפכניים בעולם הערבי כולו ולהגן על סוריה מהשפעות אלה. אולם המאבק ההיסטורי הגדול של העם הסורי נגד האימפריאליזם, נגד תוכניותיו והאמונות הצבאיות שלו, היה אף הוא חלק מהמאבק הערבי הגלובלי נגד האימפריאליזם ולמען סוציאליזם דמוקרטיה ואחדות. אחדות עמי ערב אינה דבר מופשט, תלוש ותיאורטי, אלא פרושה המאבק הערבי המשותף לחופש, אחדות וסוציאליזם. פרושה בכך שהמהפכה המצרית מיום 2 ביולי 1952, המהפכה האלג'ירית מ-1 בנובמבר 1954, המאבק נגד התוקפנות ב-1956,[10] האיחוד בין סוריה ומצרים ב-1958 והמהפכה העיראקית[11] מה-14 ביולי 1958 מהווים אירועים במסגרת מהפכה ערבית אחת ויחידה.

 

בקדאש וחבריו טוענים כי קיים מצד אחד רעיון האומה הערבית (היינו הבעיה הלאומית הערבית) ומצד שני, מאבק העם הסורי (המהפכה הבורגנית-דמוקרטית). מבחינתם, המהפכה הכלל-ערבית, בסוציאליסטית, השואפת אל אחדות - פשוט אינה קיימת. ומאחר והמנהיגים הסטאליניסטים אינם מכירים במהפכה ערבית כללית, הם מרכזים את מאמציהם בניתוק המהפכה הערבית מיום ה-14 ביולי 1958 מהשאיפות הכלל-ערביות, דבר אישר קידם את התקרבותה של עיראק אל בריטניה ואל האימפריאליזם. מדיניות זו היתה בין השאר אחראית לכך שמהפכת 14 ביולי 1958 איבדה את תוכנה הסוציאליסטי והדמוקרטי.

 

אסטרטגיה מנשביסטית:[12] קו אימפריאליסטי

כשם שההנהגות הקומוניסטיות הסטאלינסטיות לא קלטו את האחדות הלאומית (או ליתר דיוק - הגיאוגרפית) של המהפכה הערבית, כך גם הם לא הבינו את אחדותה החברתית והפוליטית (ליתר דיוק - ההיסטורית). הם דחו את עיקרון התהליך האחיד של מהפכה לאומית, דמוקרטית וסוציאליסטית ובמקומו הם פיתחו את תורת השלבים, היינו שלב של תמורה לאומית ובורגנית ושלב של תמורה סוציאליסטית.

 

בראשית 1944 נמחק הסוציאליסטית המהפכני ממצעיהן של המפלגות הקומוניסטיות של סוריה ולבנון. לאלה אשר בישרו את הכרעתו זו השיב בקדאש כי אחרת עלולים להגיע למצב של בידוד שמאלני, בדומה לקומוניסטים של יאווה 20 שנה קודם לכן.[13] מצע המפלגה לא רק הטיל גזר-דין-מוות על המהפכה הסוציאליסטית אלא חיסל את תפקידה החברתי העיקרי של הדמוקרטיה - הרפורמה האגרארית. בקדאש וחבריו לא רצו לחקות את הקומוניסטים באינדונזיה - אלא את הקמליסטים הטורקיים.

 

בשנת 1951, תקופת "ההתמקדות הבלתי מוגבלת באינטרסים של האיכרים והפועלים", שוקם רעיון הרפורמה האגרארית בהמולה רבה וזאת תוך כדי תקיפות נגד הסוציאליסטים. היעדים הסוציאליסטים הורדו מהבמה עד להשלמת השלב של השחרור הלאומי ובורגני-לאומי, ועד לרגע בו יושלמו "ההכנות לקראת הסוציאליזם".

 

כמה שנים לאחר מכן (1955-1957), בשלב "הפרספקטיבות החדשות", הרפורמה האגרארית נדחתה למעשה לתקופה שלאחר "השחרור הלאומי" - וזאת בתירוץ כי יש תחילה לסיים את "שלב" האמנות הצבאיות והתוכניות האימפריאליסטיות. צעד זה הביא לפיצול נוסף של שלב המהפכה הלאומית והבורגנית-דמוקרטית. תוך כדי כך אבד הבסיס ההמוני אשר עמד פעם לרשותם של הסוציאליסטי הבעת' והקומוניסטים בתחומים רבים נגד המערכת הפיאודלית.

 

כעת החלו המנהיגים להצהיר בקול מורגש כי תקוות התיעוש יוגשמו בדרך של "קפיטליזם לאומי". בכך הם ניתקו עצמם אף מתורתו של סטאלין והחליפו אותה במנשביזם הנושא גוון אימפריאליסטי. עד להכרזת חוק ההלאמה ביולי 1961, היתה תורתו של בקדאש מוגבלת במסגרת צרה של מערכת הייצור הבורגנית.

 

המהפכה הבורגנית-דמוקרטית והלאומית עליה דיברו בקדאש וחבריו איבדה בגללם את תוכנה הדמוקרטי (רפורמה אגרארית) ומאידך היא נמתחה עד ל"שלב האסטרטגי" - היינו עד להגשמת העצמאות הפוליטית והניצחון של הקולוניאליזם. זאת בתירוץ כי תחילה יש להיאבק נגד התוכניות האימפריאליסטיות. פירושו המעשי של צעד זה יכול היה להיות רק הקפאת המאבק הסוציאליסטי והאגראר-דמוקרטי עד לתקופה שלאחר התמוטטות האימפריאליזם העולמי. אסטרטגיה זו מהווה את ההפך הגמור של הדרך שננקטה על-ידי הבולשביקים, אשר דיברו על מעבר הדרגתי של שלב המהפכה הסוציאליסטית עוד בראשית מהפכת פברואר 1917, למרות שמהפכת פברואר זו השיגה רק חלק הבורגניות-דמוקרטיות. אסטרטגיה זו מנוגדת גם לו של הקומוניסטים הסיניים, אשר תחילה כרכו את המהפכה הלאומית עם המהפכה הבורגנית ולאחר מכן - את המהפכה הבורגנית עם זו הסוציאליסטית.

 

המנהיגים הסטאליניסטים הערביים לא למדו מאומה מניסיונן של המהפכות אשר התחוללו באותה עת ברוסיה, בסין וביוגוסלביה. ניסיון זה מוכיח כי המהפכה הבורגנית-דמוקרטית בארצות בלתי-מפותחות יכולה להשיג במקרה הטוב ביותר רק חלק משאיפותיה וכי את היעדים האמיתיים ניתן להשיג רק על-ידי מהפכה סוציאליסטית. במילים אחרות: המהפכה חייבת להתגבר על אופייה הבורגני-דמוקרטי כדי שתוכל להשיג את מטרותיה הבורגניות-דמוקרטיות, דהיינו, עליה להפוך למהפכה סוציאליסטית. תורת המהפכה המודרנית מדברת לא על שני שלבים נפרדים, אלא על התגברות על המהפכה הבורגנית-דמוקרטית והפיכתה למהפכה סוציאליסטית. זו תורה המדברת על התפתחות וקידום מתמידים של המהפכה אשר במהלכה היעדים של שלב מסוים מושגים על-ידי השלב הבא אחריו.

 

הסטאליניסטים הערביים התרחקו מהמהפכה הרוסית ומתורתו של לנין; הם פישטו את תורתו של סטאלין והעדיפו כיוון מנשביסטי ברור. כך הם שללו מעצמם את היכולת להבין את ההתפתחות ההיסטורית. המהפכה הסוציאליסטית העולמית אינה נובעת מהניגוד בין כוחות ייצור ליחסי ייצור (ניגוד המתבטא במאבק המעמדות) בארץ בורגנית מסוימת או במערב הקפיטליסטי המתועש. לאמיתו של דבר היא צומחת על רקע הניגוד בין כוחות הייצור ליחסי הייצור במישור הבינלאומי  ולכן היא מהווה ביטוי של מאבק מעמדות בינלאומי המתחולל במסגרת של כלכלה עולמית בעלת מבנה קפיטליסטי. את משימתנו המיידית והדחופה יש אפוא להגדיר כך: ביטול של יחסי הייצור האימפריאליסטיים וכתוצאה מכך הפסקת הניצול האימפריאליסטי הנובע מהחלוקה הנוכחית של העבודה במישור הבינלאומי. מצד אחד, ישנן הארצות האימפריאליסטיות השולטות, ומאידך הארצות התלויות בהן והמספקות חומרי גלם. פתרון המשימה ההיסטורית הזאת מחייב את הארצות הבלתי מפותחות לבטל את הסדר החברתי המבוסס של בעלות פרטית ולעבור אל הסוציאליזם בתור הדרך היחידה להכנעת הניצול האימפריאליסטי על כל גרסאותיו. רק בדרך זו יוכלו ארצות אלה להשתחרר מהעוני ומהפיגור שלהן.

 

הקפיטליזם הלאומי בארצות הבלתי מפותחות אינו מסוגל - בגלל תלותו הבינלאומית מחד גיסא ודלותו המקומית מאידך - לארגן את הייצור ביעילות, להעסיק את המובטלים בארצן ולהתניע את תהליך הצבירה הדרוש להשגת תיעוש יעיל ומהיר. הוא גם אינו יכול לחסל את המסגרות הפיאודליות והקדם-פיאודליות המהוות מכשול להתקדמות. פתרונן של בעיות אלה אינו תלוי ברצון האדם - יהיה זה "בוגד" או "פטריוט" - אלא הוא דורש כוחות הצומחים בתהליך הכלכלי המקומי והבינלאומי. עובדה חשובה זאת נעלה מעיניהם של המנהיגים הסטאליניסטים בגלל שיטתם המוזרה להעביר את נציגיהם מן "הימין" אל "השמאל" ומן "השמאל" אל "הימין", ובעיקר אל "הימין".

 

הסוציאליזם בארצות בלתי מפותחות נובע לא רק מהצורך החלוקה מחודשת של ההכנסה הלאומית על בסיס הצדק החברתי אלא בעיקר מצורך הצמיחה של הכנסה זו (בצרוף חלוקה מחודשת של ההכנסה הבינלאומית). יתר כל כן, הסוציאליזם בארצות אלה אינו מהווה שלב המבודד מאחרים, שלב המעניק לנו "עצמאות מלאה" או "דמוקרטיה מלאה"; יש לראות בו למעשה אחד היסודות של  העצמאות והאפשרות היחידה להגשימה תוך חיסול העול האימפריאליסטי כפי שהוא מתבטא, למשל, במנגנון הפועל בשוק העולמי כיום.

 

תרומתם ההיסטורית של המהפכה המצרית משנת 1952 ושל חוקי ההלאמה[14] מיולי 1961 טמונה בשילוב המעשי בין המהפכה לאומית למהפכה חברתית על מסך העיקרון הקובע כי השלב הראשון יותר את המעבר לשלב השני.

 

הסיסמא המציגה את החברה הסוציאליסטית כחברת "השפע" או "צדק" היא נכונה, בניגוד לאידיאולוגיה של הדוגמטיסטים ה"על-פרולטריים", שהן ידידיה של הבורגנות הלאומית. אם בקדאש שואל את עצמו לטובת מי נעשית ההלאמה, הדבר מעיד על אי-יכולתו לפרש את אירוע זה בהקשר עם בעיית הצמיחה הכלכלית. ההלאמה היא בראש ובראשונה לטובת הייצור למען רווחת החברה, ורק במישור משני ניתן לראות בה תועלת למעמד זה או אחר (מעמד הפועלים, הפקידים וכד'). בקדאש וחבריו טוענים כי ההלאמה חייבת להוות צעד נגד האימפריאליזם ובכך הם מתעלמים מהעובדה כי היא מכוונת באופן מעשי ובלתי מותנה נגד האימפריאליזם והניאו-קולוניאליזם.  הטוענים כי המצב בסוריה "שונה" אינן אלא פטריוטים מקומיים.

 

שיטת התוכניות המוכנות מראש

את האסטרטגיה הכללית של ההנהגות הקומוניסטיות הסטאליניסטיות בעולם הערבי - אסטרטגיה אשר נשמרה כמעט ללא שינוי - ניתן לסכם כך:

היא מדברת על "מהפכה" המוגבלת למישור הלאומי (התמרונים התיאורטיים בשאלה הלאומית העברית מיועדים רק "לקזז" ולהביך) אשר אמורה להיות באותה עת גם "מהפכה לאומית, בורגנית". (ברוב המקרים היא בכל זאת בלתי-דמוקרטית היות והיא מתעלמת מהרפורמה האגרארית) במגמה להיאבק נגד "תוכניות האימפריאליזם" ונגד "סוכניו (לעיתים הסוכנים אמיתיים אך ברוב המקרים הסוכנים מדומים, כגון נאצר).

 

"אסטרטגיה" מקיפה זו, אשר האחדות הלאומית וגם הסוציאליזם זרים לה, הביאה בהכרח לסכסוך עם כוחות המהפכה הערבית החל משנת 1958, במיוחד כאשר כוחות אלה שואפים לאחדות ואפיין סוציאליסטי. בסופו של דבר, "אסטרטגיה" זו גרמה להתמוטטות הקומוניסטים בעולם הערבי.... (המשך, כולל הערות, בחלק השני של המאמר).

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: חלק ראשון" מגזין המזרח התיכון, 22 בנובמבר 2007.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

 23 באפריל 2018

 

מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים לא הולך ביחד

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006