בעקבות התבוסה המצרית במלחמת ששת הימים, יוני 1967, שהיתה קשה והבלתי-נתפסת בעליל, ראשי הצבא המצרי היו מוכי-הלם לנוכח התוצאות הקשות שנבעו מכך, בעיקר לאור הערכתם כי צבאות-ערב יביסו את ישראל בתוך שעות או בתוך ימים ספורים בלבד, לכל היותר. כך למשל פתח רדיו סאות אל-ערב המצרי את שידוריו לעולם-הערבי מייד עם פרוץ הקרבות, בשעות הבוקר של ה-5 ביוני 1967:

לדידו של הצבא המצרי, היה צורך להסתיר בפני הציבור את ממדי התבוסה האמיתיים עד שהשלטון המרכזי יחליט איך לנהוג בהמשך. על-פי התרבות הצבאית של מצרים בעת ההיא, היה צורך למנוע, בכל דרך, זליגה של ידיעות על ממדי התבוסה הצבאית, כדי שלא תתעורר תסיסה עממית, או צבאית, בתוך מצרים עצמה שקשה יהיה לשלוט בה.

בסרט "רוח שקד" שהוקרן בערוץ 1, במרס 2007, ועורר "תקרית מדינית" מכוונת מצד מצרים, נאמר לכאורה כי חיילים ישראלים רצחו כ-250 שבויים מצריים. אולם, בשום שלב בסרט המדובר לא נאמרו דברים שכאלה. השר בנימין בן אליעזר, מי שפיקד על "סיירת שקד" באותה עת, טען בסרט כי הסיירת נלחמה נגד גדוד קומנדו פלסטיני "שממנו סבלו אזרחי ישראל במשך שנים רבות". כוונתו של בן אליעזר היתה לגדוד הפלסטיני שהיה מסונף לדיביזיית החי"ר מספר 20 הפלסטינית, שחנתה ברצועת עזה ושלטה למעשה על הציר מעזה לאל-עריש. דיביזיה זו הוקמה בעקבות החלטה של ועידת-הפסגה הערבית הראשונה שנערכה בינואר 1964, שבמהלכה גם הוחלט על הקמתו של אש"פ. דיביזיה זו היתה למעשה שכלול של גדוד הפדאיון שהיה בשליטתו של הגנרל מוסטפא חאפז, שחוסל בידי המודיעין הישראלי ביולי 1956. אחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ באותה עת, התגאה בכך שלרשותו עומדים אלפי חיילים הנכונים להקריב את חייהם למען שחרור "פלסטין". בנוסף לכך, במהלך ההכנות למלחמת ההשמדה נגד ישראל, חולקו לתושבי עזה כלי נשק רבים כחלק מההיערכות הצבאית לקראת הבאות.

כאשר פרצה המלחמה, הכוחות הישראלים שטפו את הכוחות המצריים ששהו בסיני, ותוך ימים ספורים חיילי צה"ל הגיעו עד לתעלת-סואץ. בשל קריסתו המהירה של הצבא המצרי, הכוחות המצריים והישראלים התערבבו אלו באלו. עשרות אלפי חיילים מצריים שוטטו במרחבי-סיני העצומים בחיפוש אחרי מחסה, מים ואוכל. חיילי צה"ל לא יכלו לטפל בשבויים רבים כל כך, ולכן רבים מהם שוחררו בתקווה שהם יעברו בכוחות עצמם לצד המצרי של התעלה.

המלחמה בחזית המצרית פרצה ב-5 ביוני, יום שני. ב-8 ביוני, יום חמישי בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו כוחות צה"ל עד לתעלה. בו ביום, בשעות הערב, הסכימה מצרים להפסקת-אש לנוכח התבוסה. רק ב-9 ביוני, יום שישי, רדיו קהיר הודיע על הפסקת-אש בהסכמת מצרים. בשעות הערב של יום שישי, בסביבות השעה 18:00 החל עבד אל-נאצר את "נאום ההתפטרות" המדומה שלו. או אז, התברר לציבור הערבי כי מצרים הובסה במלחמה, אך מימדיה האמיתיים של התבוסה הוסתרו מהציבור עוד זמן רב. יתרה מזאת, השלטון המצרי ניסה בכל כוחו למנוע זליגה של ידיעות על מה שהתחולל בסיני ועל מצבו האמיתי של הצבא המצרי גם שבועות רבים לאחר המלחמה. ביום שבת בבוקר, ב-10 ביוני, נאצר חזר בו מהתפטרותו לאור "דרישתו של העם המצרי - שהוא צו שאין להתנגד לו". נאצר, כמי שערך את ההפיכה הצבאית ב-1952 על רקע התבוסה הערבית ב-1948, ידע היטב מה מתחולל במוחם של הקצינים והחיילים המובסים של 1967. ב-11 ביוני, נאצר פיטר את מרבית ראשי הצבא המצרי, ותוך זמן קצר פוטרו למעלה מ-1,000 קצינים בכירים נוספים. הצמרת המצרית החליטה למחוק, בכל המהירות האפשרית, את כל הסימנים המעידים על גודלה של התבוסה הצבאית גם אם הדבר היה מצריך קבלת החלטות אכזריות.

הידיעות והעדויות על מה שהתחולל בשעה שחיילים מצריים ניסו לעבור לצד המצרי של התעלה, עברו מפה לאוזן בקרב חיילי צה"ל ומפקדיו. הסתבר, כי בשעה שהחיילים המצריים ניסו לעבור לצד השני של התעלה, ניתנה הוראה מפי מפקדים מצריים לפתוח-אש על החיילים הנסוגים ולא לאפשר להם לחבור לכוחות המצריים. וזאת, למרות פקודת הנסיגה המצרית שניתנה ב-8 ביוני, יום חמישי. כאמור, צה"ל הגיע ביום הרביעי של הלחימה לאזור תעלת-סואץ, דהיינו יום חמישי ה-8 ביוני, אך היריות על החיילים המצריים מידי חבריהם נמשכו לפחות עד יום שישי ה-9 ביוני. רק אז, ניתנה הוראה לצבא המצרי לשלוח סירות כדי לחלץ את החיילים הנסוגים בגזרות אחדות בלבד. ומה שעלה בגורלם של החיילים האלה גם לאחר שהגיעו לגדה המצרית של התעלה, זו שאלה הנוגעת לציבור המצרי ועליו לדרוש תשובה מנבחריו הרשמיים. רק נזכיר, כי ערב מלחמת ששת-הימים, שהו בסיני למעלה מ-100,000 חיילים מצריים. סביר להניח שהנשיא הנוכחי של מצרים, חוסני מובארק, שהיה קצין בכיר ומקורב לצמרת המצרית של אותה עת, היה ער במידה כלשהי למה שהתחולל בתעלת-סואץ במהלך המלחמה ולמה שהתחולל בצד המצרי של התעלה גם לאחר הכרזת הפסקת-האש.

על-פי מקורות אחדים, במלחמה נהרגו כ-10,000 חיילים מצריים. אך ישנו פער עצום בין מה שפורסם ברבים לבין המספר האמיתי המוערך בכ-20,000 הרוגים ונעדרים. לפיכך, מלחמת ששת-הימים נתפסת בעיני המצרים, לאור התבוסה, כ"חור שחור" אחד גדול, המעיק עד היום על מצרים - כמדינה וכחברה - גם אם הדבר אינו בא לידי ביטוי באורח תדיר. על כן, בכל פעם שעולה הזדמנות להאשים את ישראל במשהו הקשור למלחמה זו, המצרים קופצים מייד על המציאה גם מבלי לעיין בדברים ולבחון אותם כהווייתם. לצד התיאורים הקשים על מה שהתחולל בתעלה בשעה שחיילים מצריים נקטלו בידי אחיהם, אחד מהסברים להיעלמותם של חיילים מצריים במלחמה, הוא שרבים מהם העדיפו להתערות באוכלוסייה המקומית - בעזה ובסיני - מאשר לחזור לחיי צבא קשים ומעיקים. תופעה דומה התרחשה גם בקרב חיילי הצבא הירדני בגדה-המערבית - בגזרה זו נהרגו כ-1,000 חיילים ירדניים, אך המלך חוסיין הצהיר על מספר גדול הרבה יותר, כ-6,000 הרוגים ונעדרים.

ימים אחדים בלבד לאחר המלחמה, כשנערכו הסיכומים בצד הישראלי, האלוף אברהם יפה ז"ל, מי פיקד על אוגדת שריון במערכה מול הצבא המצרי, אמר את הדברים האלה: " לקחנו מספר ניכר של שבויים, גנרלים, קולונלים ששוחחו עמנו בחופשיות רבה למדי. לרבים מהשבויים נתנו מי שתייה והראנו להם את הדרך לתעלה. לא יכולנו לטפל בשבויים רבים כל כך, על כן שבינו חלק מהם ולאחרים עזרנו לחצות את התעלה. אגב, חיילינו היו עדים למקרים בהם המצרים שמעבר לתעלה קצרו במכונות ירייה בפליטים (הכוונה לחיילים) שהגיעו לגדותיה. מדוע עשו זאת - אין אנו יודעים ".