כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
גיאוגרפיה או פורנוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון
כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת – היקיצה המרה
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
הַפָּרָשׁ הלבנוני נכנס לפעולה
אקדמאים ישראלים בשירות הטרור הערבי
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
בחירות בארצות-הברית, נובמבר 2016 – מאמר סיכום
המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
עם טיפ-טיפת מזל - אובמה וביטחון מדינת-ישראל
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים
תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
איראן השיעית תהפוך לטרמפולינה של גרמניה במזרח-התיכון
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
מדינת-ישראל, הערבים והאמריקאים - מו"מ שמו"מ
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

הצבא הטורקי - מגן החילוניות הטורקית

הצבא הטורקי

12.07.2008


 

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

הפרויקט המחקרי הנוכחי דן בהרחבה בהשפעתו הרבה של הצבא הטורקי על המערכת הפוליטית בטורקיה. למרות כל הקשיים הפנימיים העומדים לפתחה של הדמוקרטיה הטורקית, "המקרה הטורקי" הנו מיוחד-במינו בהיסטוריה המודרנית הנוגעת למערכות הפוליטיות הפנימיות במדינות דמוקרטיות. נקודת-ההנחה המחקרית היא, שלאורך כל המשברים הפוליטיים הקשים שידעה הדמוקרטיה הטורקית החל מ-1950, הצבא הטורקי שימש - ועדיין משמש -  כמגדלור הצופה בדקדקנות על המערכת הפוליטית הפנימית. מחד-גיסא, הצבא מאפשר למערכת הפוליטית להתנהל בסביבה נוחה יחסית, ומאידך הצבא אינו מהסס לאותת לפוליטיקאים הטורקים להתנהל באופן מושכל בהתאם לחוקה החילונית של טורקיה המודרנית.

 

באורח-מפתיע ניתן להגדיר את הצבא הטורקי כ"אושיה דמוקרטית" וכמכשיר עוצמתי העומד לרשות המדינה בעת משברים פוליטיים אקוטיים. כך למשל, ב-1960 הצבא הטורקי תפס את השלטון לאחר שהדיח את המנהיגות הפוליטית. עם ייצובה של המערכת הפוליטית לאחר הכנסתם של שינויים מערכתיים מתבקשים, הצבא השיב לפוליטיקאים את רסן השלטון לקראת סוף שנת 1961.

 

במרס 1971, בעת שהתחוללו מהומות קשות ואלימות, הצבא הטורקי שלח אזהרה לממשלה כי הוא לא יהסס לתפוס את השלטון אם האלימות הפוליטית לא תיפסק. בעקבות אזהרה זו הממשלה התפטרה ובמקומה קמה ממשלת איחוד-לאומי כאשר הצבא יעץ לממשלה החדשה כיצד לנהוג באלימות הפוליטית הגואה שאיימה למוטט את המדינה הטורקית.

 

ב-1980, הצבא הטורקי ערך "הפיכה צבאית" בעקבות אלימות פוליטית קשה ביותר ששיתקה לחלוטין את המערכת הפוליטית במדינה. ההפיכה הצבאית הזו היתה שונה בכך שהצבא ערך שינויים מרחקי-לכת בכל תחומי החיים הציבוריים במדינה. לאחר ייצובה של המדינה הטורקית הצבא "החזיר" את הדמוקרטיה לטורקיה ב-1983.

 

בפברואר 1997, הצבא הטורקי אילץ את ראש-הממשלה האסלאמי הראשון, נג'מטין ארבאקן, להתפטר מתפקידו, וזאת לאור הסכנה שנשקפה לדמוקרטיה הטורקית בהתאם לתפיסתו של הצבא וכמתחייב מתפקידו ההיסטורי.

 

באפריל 2007, הצבא הטורקי העביר אזהרה חריפה לממשלה האסלאמית של רג'יפ טאיפ ארדואן כי הצבא מוכן להגן על המערכת החילונית של המדינה וזאת בשל מועמדותו של סגנו, עבדאללה גול, לנשיאות המדינה. הרמטכ"ל הטורקי, הגנרל יאסר בויוקניט (Büyükanıt), כינה את הכוחות המתנגדים לאופי החילוני של המדינה כ"צירי-רשע, החותרים תחת אושיות המדינה". לבסוף, עבדאללה גול נבחר לנשיאות המדינה באוגוסט 2007, וכדי להרגיע את ראשי הצבא שהשקיפו על האירוע בזעם עצור, הוא מסר הדברים הללו: "החילוניות היא אחד מעקרונות המנחים של מדינתנו והיא תנאי להשגת שלום חברתי". מילים אלה לא הפיגו את חששותיהם של ראשי הצבא מהפיכתה של טורקיה לרפובליקה איסלאמית.

 

ביולי 2008, הממשלה האסלאמית של טורקיה הודיעה כי נעצרו שני גנרלים לשעבר בחשד למעורבותם בתכנון שנועד להדיח את הממשלה. לטענת רשויות בחוק בטורקיה, השניים היו חברים ברשת לאומנית פרו-חילונית שביקשה להדיח את ממשלתו האסלאמית של ארדואן. בימים אלה דן בית-המשפט החוקתי בטורקיה בפעילותה האנטי-חילונית של מפלגתו של ארדואן - "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP).

 

שרשרת האירועים הללו מדגימים היטב את תפקידו המיוחד של הצבא הטורקי בעיצובה של המערכת הפוליטית ובהקפדה על כך שהיא תנהג על-פי הכללים הידועים לכל טורקי עוד מינקותו, דהינו טורקיה היא מדינה חילונית ודמוקרטית למרות היותה גם מדינה מוסלמית. לצד המתח התמידי בין חילוניות לדתיות, קיימים בטורקיה מתחים נוספים הנוגעים למאבק בין ימין לשמאל, בין טורקים לכורדים ובין המדינה הטורקית לבין שכנותיה. כל המתחים האלה מקנים חשיבות רבה בשאלת מעמדו של הצבא בייצוב המדינה הטורקית המתמודדת מול אתגרים מבית ומחוץ.

 

במהלך הפרקים הבאים, ייבחנו התהליכים הפוליטיים שהתרחשו בטורקיה ובתפקידו המיוחד של הצבא הטורקי בעיצוב פניה של טורקיה המודרנית. תהליכים אלה שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות, מהווים גורם מסייע להבנת ההתרחשויות הפוליטיות במדינה הטורקית גם בימים אלה. דגש מיוחד הושם בנוגע לתפקידו של הצבא הטורקי בין השנים 1983-1980, שכן בתקופה זו התחולל השינוי העמוק ביותר במערכות הפוליטיות והחברתיות של המדינה הטורקית.

 

רקע היסטורי

אם היה צורך להגדיר את מצבה של טורקיה לקראת סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, זה לא יהיה מוגזם לתארה כ"מדינה הכורעת תחת נטל כלכלי כבד".[1] מרבית הפרויקטים הכלכליים בטורקיה נעשו בעזרתה ובתמיכתה של ממשלת ארה"ב שנועדו לייצב את הכלכלה הטורקית בתקופה שלאחר מלחמת העולם-השנייה. הריבוי הטבעי ההגירה המסיבית לערים הגדולות, העיקו אף הן על המערכות הכלכליות והחברתיות של המדינה הסובלת ממילא מבעיות מבניות רבות.

 

בשנות ה-50 האינפלציה הלכה וטפחה. גורם זה עיצב את המבנה החברתי של טורקיה למשך שנים רבות, בכך שלמעשה נוצרו שתי שכבות ברורות של אוכלוסייה: עניים מאוד ועשירים מאוד. בנוסף לממד הכלכלי הרעוע, היה גורם נוסף שטלטל את טורקיה מבחינה פוליטית שהתבטא בעוינות הרבה ששררה בין שתי המפלגות הגדולות - דהיינו, "המפלגה הדמוקרטית" שהיתה אז בשלטון, ו"מפלגת העם" שהיוותה גורם אופוזיציוני למשטר הקיים. איסמאט אינונו (Ismet Inonu), מנהיג האופוזיציה, היה אחד מהאחראים לאלימות הפוליטית שפשטה ברחבי טורקיה באותן שנים.[2]  אינונו ניסה לנצל את הבעיות הכלכליות במטרה להביא לנפילתה של הממשלה על-ידי עריכת הפגנות רחבות-היקף בעריה השונות של טורקיה. בתחילת 1960 אלימותם של הסטודנטים הגיעה לשיא באנקרה ואיסטנבול. על כן, הממשלה המרכזית החליטה להכריז על "משטר צבאי" בשני האזורים הללו במטרה לבלום את האלימות שלא תתפשט לאזורים נוספים.

 

האלימות הפוליטית לא פחתה ונראה היה כי המערכת הפוליטית איבדה, למעשה, את רסן השלטון. חוסר שיתוף-הפעולה בין המפלגות השונות היה אחד מהגורמים העיקריים להידרדרותה של המדינה הטורקית בהיבטים אחדים הנוגעים לחוק, למשפט ולסדר-ציבורי.

 

ב-17 במאי 1960 ראשי הצבא הגיעו למסקנה כי הדמוקרטיה הטורקית מדרדרת לאנרכיה, ולפיכך ראשי הצבא החליטו לבצע הפיכה צבאית ב"מינימום קורבנות".[3] מייד לאחר תפיסת השלטון, ראשי הצבא הדיחו את כל ראשי המערכת הפוליטית בטורקיה, והצהירו כי הצבא יחזיר את הדמוקרטיה רק לאחר עריכת שינויים מסוימים. הגנרל קאמאל גורסל (Cemak Gursel) שימש נשיא הרפובליקה הטורקית, ראש הממשלה ושר ההגנה. בתפקידים אלה החל גורסל לנסח חוקה חדשה לטורקיה והוא אף הקים "אספה לאומית" חדשה שתשמש כפרלמנט זמני. החוקה החדשה דיברה על הקמת שני בתי מחוקקים: האחד "האספה הלאומית" והשני "הסנאט". החוקה החדשה הסמיכה את ראש-הממשלה להכריז של "מצב חירום" ואף ניתנה לו הזכות להכריז על "משטר צבאי" באזורים רוויי-אלימות. בנוסף לכך, הוחלט כי ראש הרפובליקה הטורקית יהיה נשיא, אולם סמכויותיו תהיינה מוגבלות ועליו להיות אישיות א-פוליטית. בחוקה החדשה הושם דגש רב על "צדק חברתי" בין כל שכבות הציבור לאור ההתפתחויות החברתיות והכלכליות של שנות ה-50.

 

לכאורה המערכת הפוליטית נכנסה ליציבות לאחר שינויים אחדים, וב-25 באוקטובר 1961, הצבא החליט להחזיר את הדמוקרטיה למדינה.

 

במהלך שנות ה-60, המדינה הטורקית נאלצה, שוב, להתמודד עם בעיות כלכליות רבות שאיימו לקעקע את יציבותה. באופן-טבעי, מצב זה דרבן את היסודות הלא-מרוצים מהסדר החברתי הקיים - למשל השמאל הקיצוני והימין הקיצוני שהתבססו בעיקר על גורמים מרכסיסטיים מחד-גיסא, ופונדמנטליזם אסלאמי מאידך. בסוף שנות ה-60 שלטה בטורקיה "מפלגת הצדק" - בראשותו של סולימאן דמיראל - שנאלצה להתמודד פעם נוספת עם האלימות הגוברת בין המחנות השונים. אלימות זו, שהחלה לתת את אותותיה, לבשה צורות רבות תוך כדי גרימת אבדות כבדות בנפש. כך למשל, סטודנטים שהפגינו נגד ארה"ב ב-1969, הפגנות אלה הידרדרו למהומות אנטי-אמריקאיות סוערות ביותר ביוני אותה שנה.

 

בינואר 1970 קמה מפלגה ימנית קיצונית שנשענה על אהדה מהפונדמנטליסטים האסלאמיים.[4]  בראש מפלגה זו עמד פרופסור נג'מטין ארבקאן (Necmettin Erbakan). במהלך שנת 1970 האלימות בין הקבוצות הפוליטיות גברה כאשר נערכו התנקשויות בחייהם של פוליטיקאים מכל גווני הקשת הפוליטית. כל האירועים הללו הראו בעליל כי הממשלה הטורקית לא הייתה מסוגלת להתמודד עם האלימות הקיצונית שהתפשטה לכל רחבי-המדינה. ב-12 במרס 1971, ראשי הצבא שלחו איגרת תקיפה וחריפה לנשיא הטורקי והאשימו את הממשלה בכך שהיא מאפשרת למפלגות הקיצוניות לפעול באלימות, ולמעשה בכל היא מעניקה לגיטימציה לאלימות הפוליטית אשר עלולה לדרדר את טורקיה לאנרכיה טוטלית.[5]

 

ראשי הצבא מסרו כי אם לא תהיה רגיעה פוליטית, הצבא ייטול את רסן השלטון לידיו. האיום הישיר של הצבא השפיע על הממשלה, ויום לאחר מכן ממשלת דמיראל התפטרה. מייד לאחר מכן קמה ממשלה חדשה בראשותו של ד"ר ניהאט ארים (Nihat Erim). אולם היה עוד אירוע חמור שדרבן את הצבא לפעול בהתאם להבנתו, תוך כדי עידוד מהממשלה החדשה של ארים. במאי 1971 נרצח הקונסול הכללי הישראלי, אפרים אלרום, שמקום מושבו היה באיסטנבול. הרצח בוצע על-ידי גוף שכונה "הצבא העממי לשחרור טורקיה". אירוע זה סיפק לצבא הטורקי עילה לערוך טיהור מקיף ברחבי-המדינה מכל הארגונים השמאליים הקיצוניים, מסטודנטים רדיקליים, מעיתונאים ומאינטלקטואלים ש"הטיפו לאלימות". חודשים מספר לאחר מכן, ביקש ד"ר ארים לשנות את החוקה הטורקית ולצמצם את "זכויות הפרט" המפורטים בחוקה, וזאת במטרה להעניק לממשלה תוקף חוקי יעיל נגד יסודות קיצוניים.[6]

 

הצבא תמך בדרישתו של ד"ר ארים, אולם הפרלמנט הטורקי דחה על-הסף את הדרישות הללו. בעקבות דחייה זו ד"ר ארים התפטר באפריל 1972. בלית-ברירה, הצבא הטורקי נאלץ לקבל את החלטת הפרלמנט, עקב מה שכונה "המחויבות של הצבא לדמוקרטיה". ניתן לשער שהצבא היה בעמדת המתנה עד לתחילת שנות ה-80 - כפי שאכן אירע בפועל. ב-19 ביולי 1980 נרצח ד"ר ארים בידי מיליטנטים מהשמאל הקיצוני על רקע רדיפתם בתקופת כהונתו הקצרה בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

 

ממשלה בין ימין לשמאל

למעשה החיים הפוליטיים הסוערים של טורקיה השתנו לאחר בחירות-המשנה של ה-14 באוקטובר 1979. בבחירות אלה הועמדו לבחירה חמישה מקומות מתוך 450 המושבים של האסיפה-הלאומית ו-50 מושבים מתוך 184 המרכיבים את הסנאט הטורקי.[7]

 

"מפלגת הצדק" (JP) השיגה ניצחון מוחץ וכתוצאה מכך ממשלתו של אצ'וויט (Ecevit), שעמד בראש "מפלגת העם הרפובליקנית" (RPP), נאלצה להתפטר לאחר 21 חודשים בשלטון. אצ'וויט הגיש את התפטרותו ובכך ממשלתו הפכה לממשלת-מעבר. שני מניעים עיקריים גרמו לאצ'וויט לקבל את החלטתו זו: ראשית, אובדנם של חמשת המקומות באסיפה-הלאומית מנעה ממנו את הרוב הזעום שהיה לממשלתו לפני בחירות-המשנה. כתוצאה מכך, היתה קומבינציה של ימין, היכול לשלוט ב-227 מקומות - מושב אחד יותר מהדרוש כדי להשיג הכרעה בכל הצבעה שתועלה לדיון. על-ידי השגת 33 מקומות בבחירות המשנה לסנאט, כנגד 12 המושבים שהצליחה להשיג "מפלגת העם הרפובליקנית", "מפלגת הצדק" נהפכה למפלגה מובילה בסנאט עם 77 מושבים. שנית, ולא פחות חשוב, המאבק בבחירות שהיה מר, התנהל ב-29 פרובינציות מתוך 67 הפרובינציות הטורקיות, ולמעשה הבחירות נתפסו בעיני הציבור כמשאל-עם לאומי על-מנת לבחון את, מה שהוגדר, כ"רצון הלאומי". תוצאות הבחירות הראו בעליל את התפכחותם של הבוחרים בכל הנוגע לדרך ניהולה של המדינה בראשותו של אצ'וויט, ובמיוחד בשני תחומים עיקריים - הכלכלה והביטחון-הלאומי.

 

העדפה של הבוחרים הראתה כי למרות נטיותיו של הציבור לבחור "איש חזק" שישליט סדר במדינה, הבוחרים החליטו להצביע בעד "מפלגת הצדק" שהיתה פרו-מערבית ויחד עם זאת שמרנית. מפלגה זו הונהגה בידי סולימאן דמיראל אשר כיהן בעבר כראש-ממשלת טורקיה חמש פעמים. לפיכך, הבורחים ציפו כי דמיראל בעל הניסיון, יצליח להנהיג את המדינה בכישרון רב יותר מקודמו.

 

בניגוד למצופה, מספר המצביעים לבחירות, הראה בעליל, כי תושבי טורקיה עדיין לא איבדו את תקוותם לגבי המשטר הדמוקרטי בארצם. אחוז המצביעים לאסיפה-הלאומית הגיע לכ-76 אחוזים, ולסנאט מעל ל-70 אחוזים. הבחירות אובטחו בעזרת 200,000 חיילים ואנשי שירות-הביטחון כדי למנוע כל ניסיון מצד קבוצות רדיקליות מלחבל במהלכן התקין של הבחירות. אולם למרות אמצעי הביטחון החמורים, אירעו תקריות אלימות רבות שבמהלכן נהרגו שישה אזרחים. מבט מקרוב לגבי תוצאות הבחירות יבהיר מעט את התמונה לגבי ההליך הדמוקרטי וכן יבהיר מעט את התמונה לגבי ניצחונה של "מפלגת הצדק".

 

"מפלגת הצדק" (JP), זכתה ב-54% לעומת 41.5% בבחירות של 1977.

"מפלגת העם הרפובליקנית" (RPP), זכתה ב-29% לעומת 38% בבחירות של 1977.

"מפלגת ההצלה הלאומית" (NSP), זכתה ב-8.7% לעומת 8.9% בבחירות של 1977.

"מפלגת הפעולה הלאומית" (NAP), זכתה ב-2.9% לעומת 2.3% בבחירות של 1977.

 

המפלה הכבדה שנחלה "מפלגת העם הרפובליקנית", באה לידי ביטוי באובדן המבצר העיקרי שלה - העיר איסטנבול. גם בבחירות לסנאט המפלה היתה קשה בעת שמפלגה זו זכתה רק ב-37.9% מהקולות לעומת 58.2% בבחירות של 1977. סקרים שנערכו מיד לאחר הבחירות הראו כי אם היו בחירות-כלליות באוקטובר אותה שנה (1979), "מפלגת הצדק" היתה מצליחה להשיג רוב ברור של 260 מושבים מתוך 450 המושבים של האסיפה הלאומית.

 

למרות שאצ'וויט עדיין היה המנהיג של אחת מהמפלגות הגדולות, הוא התפטר מיד לאחר שנודעו התוצאות. בעת הודעת ההתפטרות הוא מסר את הדברים הללו:

 

"המטלה כעת היא לבסס ממשלה חדשה ולכן יש לתת למנהיג 'מפלגת הצדק' (סולימאן דמיראל) את התפקיד להרכבתה של ממשלה חדשה. בהתאם לנסיבות הנוכחיות, מדינתנו אינה יכולה להיות במשבר פוליטי מתמשך או להיות נתונה תחת ממשלת-מעבר. הנסיבות הנוכחיות אינם מאפשרות בחירות כלליות מוקדמות. 'מפלגת העם הרפובליקנית' הקימה ממשלה בזמן של משבר כלכלי שהיה אחד מהחמורים ביותר בהיסטוריה של טורקיה. הקרבנו עבודה קשה ושילמנו מחיר פוליטי כבד, כאשר מטרתנו היתה להחיות ולחזק את הכלכלה. נכנסנו לתקופה של בחירות-משנה לפני שיכולנו לקבל תוצאות חיוביות אשר היה ניתן לחוש בהם בחיי היומיום. ולפיכך, איבדו קולות רבים".[8]

 

אצ'וויט המשיך וטען כי במשך 21 חודשי כהונת ממשלתו היו מספר הצלחות כלכליות בכל הנוגע להשקעות-חוץ, וכן הקרדיט לה זכתה טורקיה בבנקים שבמערב. אצ'וויט טען כי זה היה גורלה של "מפלגת העם הרפובליקנית" לשחרר את המדינה ממצב של משבר תוך-כדי נטילת סיכונים והקרבה פוליטית, ועל ידי כך היא הכשירה את הקרקע למפלגות אחרות "לקטוף את הפירות של מדיניות הממשלה הנוכחית".

 

במבט מעט יותר ביקורתי לגבי המצב הכלכלי והפוליטי, ניווכח כי התמונה שאצ'וויט צייר אינה מדויקת כלל. במהלך 21 החודשים שאצ'וויט כיהן כראש ממשלה, מחירי המוצרים הבסיסיים עלו בין 100% ל-400%. חסרונם של מוצרים אחרים הורגש, וניתן היה למוצאם רק בשוק השחור. נזק חמור נגרם לממשלה בעת המחסור הקשה בשמן בישול בערב הבחירות. כישלון נוסף היה בכל הנוגע לביטחון הציבור בעקבות פעולות טרוריסטיות מצד קבוצות רדיקליות מכל גוני הקשת הפוליטית. מינואר 1978 ועד לאוקטובר 1979 היו 9,973 אירועים אלימים שבמהלכם נהרגו 2,294 איש וכ-10,000 נוספים נפצעו. לשם השוואה ב-1975 נהרגו 34 איש, ב-1976 נהרגו 90 איש, וב-1977 נהרגו 262 אנשים. כאשר אצ'וויט היה אופוזיציונר הוא הצהיר כי "אם ישנה ממשלה אשר תחת שלטונה נעשה אפילו רצח פוליטי אחד, היא חייבת להתפטר". במהלכם של בחירות-המשנה של 1979, הצהרה זו שימשה טיעון רב-חשיבות מצד גורמי אופוזיציה שפעלו נגד אצ'וויט.

 

ממשלתו החדשה של דמיראל

כפי שנראה לעיל, המשימות שניצבו בפני דמיראל היו קשות ורבות-אתגרים. בניגוד למצופה דמיראל לא מיהר להקים ממשלה חדשה לאור ניסיונו בין השנים 1977-1975 בשעה שניסה לבסס קואליציה עם "הזרם הימני" - או כפי שהוא נקרא אז, "החזית הלאומית". דמיראל הבטיח לבוחריו לא להקים ממשלה חדשה שתכלול את המנהיג של ה-NSP - ארבאקאן. דמיראל החשיבו כאדם הפכפך שלא ניתן לעבוד עימו בשיתוף-פעולה.

 

עמדת הצבא היתה שיש להקים "קואליציה רחבה" שתכלול גם את "מפלגת העם הרפובליקנית" - של אצ'וויט שהפסיד בבחירות. עמדת הצבא נאמרה באופן-נחרץ על-ידי שליחת מסרים בידי שליחים, ויחד עם זאת הצבא נזהר שלא להתערב באופן-ישיר שהיה עלול להתפרש בציבור כהתערבות בוטה בחיים הפוליטיים של טורקיה.[9]

 

למרות המרמזים העבים של הצבא, המגעים בין אצ'וויט לדמיראל נכשלו לחלוטין בשל היחסים מעורערים בין שני האישים הללו - נושא זה היה אחד מהגורמים המכריעים בהידרדרותה של המערכת הפוליטית בחודשים שלאחר מכן. אחד מהנושאים החשובים שעמדו בפני דמיראל היה להבטיח רוב למפלגתו בפרלמנט הטורקי, ולפיכך הוא ניסה להשיג את תמיכתן של מפלגות אחרות בנוגע לקיומן של בחירות-כלליות מוקדמות.

 

המפה הפוליטית של טורקיה נראתה כך באותה עת: מנהיגה של מפלגת ה-NSP, ארבאקאן, חש באותה עת שהזמן פועל לטובתו, ולכן ארבאקאן היה משוכנע כי ממשלתו החדשה של דמיראל תיפול בתוך תקופה של שנה וחצי לכל היותר. יתרה מזאת, ארבאקאן היה משוכנע כי הימין המוסלמי יעבור בהמוניו למפלגתו, וכך הוא יקבל משקל נוסף שיגביר את חשיבותו הפוליטית. לכן, ארבאקאן לא היה מעוניין בבחירות מוקדמות והוא אף לא היה מעוניין בקיומה של ממשלת-מעבר על-פי מתכונתה הקודמת. לאור ההתפתחות הזו, דמיראל אולץ להקים ממשלת-מיעוט שתקבל תמיכה ממפלגת ה-NAP, אולם תקבל  תמיכה מסויגת מה-NSP וממספר נבחרים עצמאיים. דמיראל קיווה שנציגים אחדים ממפלגת ה-RPP יערקו בעקבות הקונגרס שהיה עתיד להתקיים ב-4 בנובמבר 1979. בניגוד לציפיותיו אף נציג של המפלגה לא עבר למפלגתו של דמיראל, וכתוצאה מכך דמיראל נאלץ להקים ממשלת-מיעוט המתבססת על מפלגתו בלבד -  דהיינו "מפלגת הצדק". המשך החלק השני של הפרויקט המחקרי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הצבא הטורקי - מגן החילוניות הטורקית", מגזין המזרח התיכון, 12 ביולי 2008.

 

הערות: מרבית הנתונים המופיעים במאמר נלקחו מהשנתון לענייני המזרח-התיכון (MECS), היוצא לאור בשפה האנגלית מטעם "מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה", אוניברסיטת תל-אביב.

------------------------------------------

 

[1] Bernard Lewis. "Democracy in Turkey", Middle Eastern Affairs. Vol. X. No. 2 (Feb. 1959), pp. 59-72.

[2] "Turkey - Chronology", The Middle East Journal (MEJ). Vol. 14, No. 3, (Summer 1960), pp. 314-316.

[3] U. S. News & World Report. Vol. XLVIII, No. 24, (June 13 1960), pp. 60-61.

[4] "Not guilty - but still not free", ARABIA. Vol. 4, No. 44, (April 1985), pp. 32-35.

[5] "Turkey - Chronology", MEJ. Vol. 25, No. 4, (Autumn 1971), pp. 520-521.

[6] "Turkey - Chronology", MEJ. Vol. 26, No. 1, (Winter 1972), pp. 52-53.

[7] Middle East Contemporary Survey (MECS). Vol. 4, (1981), pp. 791-821; W. B. Fisher. "Turkey", The Middle East & North Africa (MENA). 34 edition, (1987), pp. 793-830.

[8] MECS. Vol. 4, p. 795.

[9] Morris Singer. "Turkey in Crisis", Current History. Vol. 80, No. 462, (January 1981), pp. 27-40.

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

23 בספטמבר 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006