כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
אל-לג´ון - תרגיל בגניבה היסטורית
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
מטורף מי שרוצה לפתוח במלחמה נגד ישראל
פוליטיקה ישראלית חדשה, מתונה וליבראלית
ציפי לבני - האכזבה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
חדשות המזרח התיכון
ירושלים של טראמפ – האומנם פיל בחנות חרסינה?
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית
טרור אסלאמי – דוקטרינת ברק אובמה – אוקטובר 2016
משבר פוליטי באוסטריה ועוני אסלאמי עמוק בגרמניה
מגמות חדשות בדעת-הקהל הגרמנית בשאלת הפליטים
התהליך המדיני – תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת
עם טיפ-טיפת מזל - אובמה וביטחון מדינת-ישראל
מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים לא הולך ביחד

הפיכה צבאית בטורקיה

הצבא הטורקי

26.07.2008


 

 

                                                                            מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

במסגרת הפרויקט המחקרי על הצבא הטורקי כ"אושיה דמוקרטית", מובא החלק השני העוסק באירועים האקוטיים של שנת 1980 שהובילו ל"הפיכה צבאית" בטורקיה בספטמבר 1980. לאור תוצאות הבחירות שנערכו באוקטובר 1979, הוטל על סולימאן דמיראל - מנהיג "מפלגת הצדק" - להרכיב ממשלה חדשה. גל האלימות הרצחני ששטף את המדינה איים למוטט כליל את הסדר-הציבורי. ולמרות זאת, הפוליטיקאים - בעיוורונם התמוה - המשיכו בשלהם בניגוד גמור למציאות היומיומית. מאות אנשים נרצחו מידי חודש, אך גם נתונים קשים אלה לא דרבנו את המפלגות הפוליטיות להתאגד יחדיו כדי להתמודד באופן מושכל עם האיומים מבית. לאור ההתפתחויות הללו, הצבא הטורקי איבד את סבלנותו כלפי כל אלה שהיוו איום הולך וגובר על המדינה הטורקית החילונית.

 

לקראת ממשלת חירום

סולימאן דמיראל הציג את ממשלתו החדשה ב-12 בנובמבר 1979 שהכילה 29 שרים. 16 מחברי הממשלה החדשה היו שרים לשעבר וממוצע הגילים של כל חברי-הממשלה עמד על 51 שנה. בעת נאומו הראשון באסיפה הלאומית ובסנאט, ימים אחדים לאחר מכן, דמיראל הטווה את תוכניותיו לעתיד וכן הוא הציג את קווי המתאר המדיני של ממשלתו החדשה. מצבה הפוליטי-כלכלי של טורקיה באותה עת היה חמור ביותר, ודמיראל היה חייב להתייחס לבעיות אלו בכובד-ראש ואף להציע פתרונות מהירים לבעיות אלו. לנאומו של דמיראל אפשר היה להתייחס כעל "הצהרת כוונות" - שלו ושל ממשלתו. אולם, מהנאום עצמו ניתן היה להבין גם את שורשי בעיותיה של טורקיה כפי שדמיראל התייחס אליהן כבעיות קריטיות ביותר.

 

שתי נקודות עיקריות היו בנאומו של דמיראל: הדגש הראשון היה על "חוק וסדר", והדגש השני היה על הבעיות הכלכליות. בנושא של חוק וסדר, ניתן היה להבין כי המדינה הטורקית נכנסת לתקופה של "מצב חירום" - תקופה בה יכללו הדגשים וחוקים רבים כדי להביא ליציבות פוליטית במדינה גם אם זה יבוא על חשבון "זכויות הפרט".

 

דמיראל קשר את היציבות הפוליטית במדינה ליציבות הכלכלית, והמשתמע מכן היה שהיציבות הפוליטית קודמת ליציבות הכלכלית. דמיראל העניק קדימות עליונה למלחמה בטרוריזם כאשר אחד האמצעים שדמיראל הציע היה, להגדיל את מספר האזורים הנתונים תחת "משטר צבאי". מאז 1978 היו 13 פרובינציות תחת ההגדרה של "משטר צבאי", ובשנת 1979 המספר הועלה ל-19 פרובינציות.

 

דמיראל מסר כי הוא יפעל לחוקק חוק חדש הנוגע שיפשט את ההליכים בבתי-משפט העוסקים בביטחון-המדינה, וכל זה "על-מנת להאיץ את מערכת הצדק במדינה", ולהביא לכך שיהיה אפשר "לעסוק במתקפת-רבתי נגד האלמנטים הקיצוניים" המערערים את הסדר-הציבורי. חוק נוסף יביא לכך שכל הפעילות הפוליטית באיגודים המקצועיים תהיה אסורה לחלוטין. חוק אחר יועד למנוע אלימות והפרעות לסדר הציבורי בעת עריכת הפגנות ועצרות המוניות. חוקים שנועדו להעלות את המוראל הציבורי ולהגביר את יעילותם של כוחות-הביטחון. טיהור החינוך ממרכסיזם וההשפעה הבינלאומית, וכך ניתן יהיה לחזור לעקרונות הלאומיים בהתאם לרוחו של אתטורק. דגש רב הושם על לימודי הקוראן. דמיראל הצהיר כי "הממשלה תילחם נגד כל הניסיונות לגרום לפירוד של המדינה בשל הבדלים הנוגעים לשפה, לגזע, למעמד, לדת או לסקטור. הממשלה לא תשכח לעולם את הסכנה של כל אידיאולוגיה טוטליטארית, ובמיוחד זו הקומוניסטית שהתבססה בטורקיה. בביטויים חריפים תקף דמיראל את תחנות הרדיו והטלוויזיה במדינה, והוא הצהיר בבהירות על כוונתו לטהרם "מכל האלמנטים אשר מחויבים לתעמולה אידיאולוגית כלשהיא ומטיפים לאלימות".

 

הצגת ממשלת החירום של דמיראל

ב-8 בדצמבר 1979 החלה הממשלה החדשה לכהן באורח-חוקי לאחר ההצבעה כש-229 נציגים הצביעו בעד הממשלה ו-208 נציגים הצביעו נגדה. מיד עם תחילת עבודתה של הממשלה החדשה, דמיראל הצהיר כי ממשלתו היא "ממשלת חירות למאה ימים". במשך מאה הימים הללו היתה כוונה לייצב את המערכת הפוליטית בכל הסקטורים הציבוריים והפרטיים. דמיראל ביקש מהאופוזיציה לא להדביק "חוויות של פשיזם לכל ניסיון להבטיח את הסמכות הדמוקרטית במדינה". במחצית הראשונה של דצמבר, דמיראל ביצע טיהור מקיף במינהל המקומי של כל הפרובינציות. מושליהם של כל 67 הפרובינציות הוחלפו, רובם פוטרו ואחרים הועברו לפרובינציות מרוחקות. האחראים לביטחון-הפנים הוחלפו, ראשי המחלקות הממשלתיים גם הם הוחלפו, ראשי המפעלים הממשלתיים הוחלפו, כל מנהלי הרדיו והטלוויזיה פוטרו, ואפילו מנהל האופרה והבלט של טורקיה לא התחמק מפיטורין על-ידי דמיראל. ושוב כשם שהיה בתקופתו של אצ'וויט, כך אירע גם בתקופתו של דמיראל בשעה שנושאי משרות ציבוריות פוטרו או גויסו לא בגלל יכולותיהם, אלא בגלל צירופים ואינטרסים מפלגתיים. במשך תקפה קצרה ביותר, כל המשרות החשובות במדינה אוישו בידי תומכי "מפלגת הצדק" ואוהדיה. גם אצ'וויט וגם דמיראל הבטיחו לפני עלייתם לשלטון, להילחם נגד אותם מינויים פוליטיים ונגד החלוקה המפלגתית שגורמת לשיתוק המערכת המנהלית של המדינה - שלא לדבר על השחיתות הנגרמת בעקבות אותם מינויים פוליטיים.

 

בהכללה ניתן לומר שכמעט כל ממשלה חדשה הנכנסת לתפקידה, מבצעת שינויים פרסונאליים על-מנת לקדם את מטרותיה. אולם, המיוחד במה שהתבצע בידי דמיראל הוא בהיקף של השינויים הפרסונאליים שהיו חסרי-תקדים לפי כל קנה-מידה - בעיקר לאור העובדה שטורקיה מחשיבה את עצמה כשייכת ל"עולם המערבי". התקשורת הטורקית רמזה שטיהורם של מנגנוני הממשלה מאנשי אצ'וויט הגיע אפילו למצחצחי-הנעליים במשרד ראש הממשלה. עיתונאי אמריקאי שישב באנקרה כתב לעיתונו כך: " כל שינוי בממשל הטורקי בעקבות השינויים של דמיראל גרם לכך שבמשך תקופה ארוכה היתה נסיגה רבה ביכולת המנהלית. יתרה מזאת, גם בשעה של שינויים ממושכים במנהל הציבורי, המנהלים המשיכו לקבל שכר ללא שום יכולת לבצע מעשה מועיל כלשהו". המשמעות היתה שבמשך תקופה קצרה המדינה עברה טלטלה עזה שלא תרמה במאומה ליציבותה של טורקיה מבחינה פוליטית, ולעיתים הנזק היה בעשרות מונים רב יותר, ממה שניסו למנוע.

 

אחד מהמינויים החשובים של דמיראל היה מינויו של טורגוט אוזל (Turgut Özal), שהיה תת-מזכיר ראש-הממשלה ותת-המזכיר לעניינים תכנוניים. אוזל היה מהנדס במקצועו והוא עבד בשיתוף-פעולה הדוק עם הבנק העולמי. אוזל נהנה מאמון מלא מדמיראל בכך שהוא שימש כ"ארכיטקט" של התכונית הכלכלית, וכן הוא עמד בראש המשלחת הטורקית שדנה עם מוסדות פיננסיים בינלאומיים. בנובמבר 1979 התרחש מקרה חמור ביותר בבית-הנבחרים הטורקי, שהפגין פעם נוספת כי האלימות הפוליטית בין הפלגים השונים מוצאת את ביטויה כמעט בכל אתר: שר-הפנים לשעבר של ממשלת טורקיה הותקף מילולית בידי שלושה סנטורים מ"מפלגת הצדק" בין כותלי הסנאט. השר לשעבר שנשא את אקדחו האישי, היכה בקת-האקדח את אחד מתוקפיו. בהתאם לחוק הטורקי חל איסור מוחלט לשאת נשק בין כותלי-הפרלמנט וחוק זה כלל גם את חברי הפרלמנט.

 

וכך הסתבר, ששר-הפנים לשעבר הממונה על החוק, לא קיים את החוק הבסיסי הזה. למעשה האלימות הפוליטית ברחובות הלכה וגברה מאז כינון ממשלת דמיראל. בחמשת השבועות הראשונים לכינונה נהרגו בטורקיה כ-120 איש. בין ההרוגים היה פרופסור אורהאן מאוניברסיטת איסטנבול שהיה ידוע כליברל בעל-עמדה, אך הוא התרחק מסממנים פוליטיים מובהקים. בעת הלווייתו ב-9 בדצמבר התפתחה התנקשות אלימה בין שוטרים לבין 6,000 סטודנטים. ב-4 בדצמבר נהרגו 4 אמריקאים שעבדו באחד מבסיסי הטילים האמריקאים בידי קבוצה שקראה לעצמה "האיחוד המרכסיסטי-לניניסטי הצבא השמאלי התעמולתי". למחרת התפוצצה פצצה בבית-קפה בעיר איסטנבול שדרך קבע ישבו בו פעילים המזוהים עם השמאל הטורקי - באירוע זה נהרגו חמישה בני-אדם.

 

ב-18 בדצמבר, המועצה לביטחון לאומי המליצה להאריך את המשטר הצבאי לעוד חודשיים ב-19 פרובינציות. הממשלה הטורקית תמכה בהצעה זו, אולם גם אמצעים אלה לא מנעו מלהבת האלימות להתפרץ ב-24 בדצמבר בשעה שאלפי סטודנטים ומורים שהחרימו את הלימודים לזכרם של 111 איש שנהרגו שנה קודם לכן. בהתנקשויות האלה נהרגן 6 באנקרה, ולמחרת כאשר ההפגנות לא פסקו, נהרג המנהיג המקומי של "מפלגת הפעולה הלאומית". באירועים אלה נעצרו על-ידי המשטרה למעלה מ-4,000 סטודנטים. תגובת הממשלה היתה בפיטורין של כ-11,000 מורים ברחבי המדינה.

 

במשך כל אותם האירועים האלימים הללו, היה גוף בעל-עוצמה, שצפה מנגד, וניסה לפרש את שטף האירועים הניתכים על המדינה. גוף זה - הצבא - ניסה לבצע את מלאכתו בקיום הביטחון הפנימי על-מנת לתת למערכת הפוליטית סביבה פוליטית נוחה ככל האפשר כדי שהממשלה תבצע את המוטל עליה. אולם בשטף האירועים האלימים, המערכת הצבאית החליטה כי מוטלת עליה החובה להזהיר במילים עדינות את הפוליטיקאים מהמשכם של אירועים אלה המשתקים לחלוטין את המדינה הטורקית.

 

התגובה הראשונה של הצבא הטורקי

ב-1 בינואר 1980 שלחו כל מפקדי הצבא הטורקי מכתב לנשיא המדינה - קורוטירק (Fahri Korutürk). הכותרת הראשית של המכתב היתה: "דעתם של כוחות הצבא הטורקיים", ובגוף המכתב נאמר כך:

 

"כוחות הצבא קוראים לכל המפלגות הפוליטיות והמוסדות התחוקתיים במדינה, למלא את התחייבויותיהם במטרה להשיג אחדות לאומית כדי להתמודד נכוחה כנגד הטרוריזם, האנרכיה והספרטיזם אשר מפגין את פרצופו האמיתי מידי יום ביומו. האומה אינה יכולה יותר להיות סבלנית כלפי אלה השרים את האינטרנציונאל (הסוציאליסטי) ולא את ההמנון הלאומי שלנו, או כלפי כאלה הדוגלים במדינה תיאוקרטית, או כלפי כאלה המעוניינים להחליף את המשטר הדמוקרטי שלנו למשטר פשיסטי כלשהו. בשעה שהמפלגות מגיעות לשלטון הן ממנות את 'אנשי שלומם' לכל המשרות הציבוריות, ובכך הן מעודדות את המחלוקת בקרב המגזר הציבורי והאזרחי גם יחד. החלוקה, שנוצרה בידי המפלגות, מביאה באופן הדרגתי לידי ביסוס הפרוטקציה במשאבים הפנימיים של המדינה הגורמת לאנרכיה וספרטיזם. לפיכך, הצבא החליט כי עליו להזהיר את המפלגות הפוליטיות שנכשלו במציאת פתרון לבעיות הפוליטיות, לבעיות הכלכליות ולבעיות החברתיות של המדינה, וזאת בשל קטטות פוליטיות חסרות-תכלית. הצבא מודע לאופיים של החוקים ולאופייה של החוקה הטורקית, אולם למרות זאת, הצבא ממליץ כי על כל המפלגות הפוליטיות לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי להגן על המדינה".

 

מתוך המכתב, שהגיע לפרסום גם באמצעי-התקשורת בטורקיה, ניתן היה להבין כי הצבא המליץ לשתי המפלגות הגדולות - "מפלגת הצדק" ו"מפלגת העם הרפובליקנית" - לשתף פעולה וזאת משום שיש להן דימוי ומצע פוליטי ברוח התנועה הקמליסטית שעליה מבוססת המדינה ומוסדותיה. לפיכך, הצבא "המליץ" בפני המפלגות האלה כי עליהן להיפטר משתי המפלגות הקיצוניות - הימנית והשמאלית. אולם, באורח-פלא המכתב של הצבא התפרש באופן שונה ממה שהתכוונו ראשי הצבא. אומנם אצ'וויט טען כי אפשר לשתף פעולה עם דמיראל בתנאים מסוימים, אך דמיראל העדיף לפרש את המכתב בכך ש"הצבא אינו מרוצה מכך שעדיין לא חוקק החוק למניעת טרור". ברוח הפרשנות הזו נפגשו דמיראל ואצ'וויט על-מנת לקדם את החקיקה בנוגע לחוק למניעת טרור. פגישה זו בין שני המנהיגים שהיה ביכולתם להוביל את המערכת הפוליטית, עוררה תקוות מצד אחד, וחששות מצד שני. התקוות נסבו סביב התקווה כי האיחוד בין שתי המפלגות הוא שאלה של זמן בלבד, והחששות היו מצד מפלגות קיצוניות שלא היו מעוניינות להיות בשולי המפה הפוליטית.

 

אולם, הן התקוות והן החששות לא התגשמו ושני המנהיגים לא מצאו שפה משותפת כך שהמערכת הפוליטית בטורקיה נותרה מפולגת - כשם שהייתה עד כה.

 

גל של אלימות שוטף את טורקיה

בנוסף למערכת הפוליטית המעורערת, הממשלה החליטה להוציא לפועל את תוכניותיה הכלכליות שהיו מלוות בעליית מחירים אינטנסיבית תוך כדי צמצום ההשקעות הממשלתיות. תגובתו של הציבור הטורקי באה לידי ביטוי בחוסר-ציות מופגן לאור התוכנית הכלכלית: תושבים סירבו לשלם את מחירי הנסיעה החדשים בתחבורה הציבורית, שביתות רבות פרצו גם על עניינים שוליים, ועובדי-ציבור סירבו להעניק שירות לקהל בשל הקיצוץ במשכורותיהם.

 

כל האירועים הללו נוצלו בידי גורמים קיצוניים שהאיצו בבעלי-החנויות וסניפי הבנקים להצטרף לשובתים. בתגובה לאירועים, הממשלה החליטה להכריז על העיר איזמיר ועל אזור האטאי (חבל אלכסנדרטה שהיה בעבר תחת השלטון הסורי) כאזורים הנתונים תחת "משטר צבאי". כמו כן, הממשלה החליטה להאריך בחודשיים נוספים את "המשטר הצבאי" באזורים שכבר הוכרזו ככאלה בעבר.

 

בנוסף לכך, האירועים הפוליטיים האלימים גבו מחיר כבד בחודש פברואר 1980 שבמהלכו נהרגו כ-160 בני-אדם. חודש לאחר מכן נהרגו כבר למעלה מ-180 בני-אדם ונראה היה כי מספר הקורבנות עלה מידי יום. ויחד עם זאת, המערכת הפוליטית ניסתה לנהל את המדינה באורח שיגרתי: ב-22 במרס 1980 התכנסה האספה הלאומית כדי לבחור נשיא חדש שיחליף את הנשיא קורוטירק שהחזיק בתפקידו כשש שנים.

 

בהתאם למסורת הטורקית, הנשיא הנבחר צריך להיות אישיות ציבורית שאינה מזוהה עם מפלגה כלשהי, ובדרך כלל האספה הלאומית היתה בוחרת בדמות ציבורית בעלת רקורד צבאי, נקי-כפיים שטובת המדינה עומדת לנגד עיניו ללא-פניות. עוד בינואר אותה שנה, מפקדי הצבא שלחו מסר לראש-הממשלה דמיראל כי הם מעדיפים לראות אדם המכהן כנשאי בדומה לתכונותיו של הנשיא היוצא. אך, לדמיראל היו תוכניות אחרות.

 

על-פי החוקה הטורקית הנשיא חייב להיבחר בהצעה ראשונה ברוב של שני-שליש, ובהצעה השניה ברוב פשוט. כמו כן, נאמר בחוקה הטורקית כי יושב-ראש הסנאט שהוא חבר מהמפלגה המרכיבה את הממשלה, משמש כנשיא בפועל אם הנשיא עצמו אינו יכול לתפקד בזמן נתון כלשהו. המשמעות היתה שאם אין מועמד מוסכם, נציג של "מפלגת הצדק" יכהן כנשיא. במשך חודשים אחדים, הסנאט עסק בניסיונות למציאת מועמד לנשיאות שיהא מוסכם על מרבית המפלגות. דמיראל, שפעל ממניעים מפלגתיים צרים, גרם לכך שבעזרת מניפולציות פוליטיות אף מועמד לא נבחר ברוב של שני-שליש. מאות הצבעות נערכו בעניין זה תוך כדי התמקדותה של כל המערכת הפוליטית בנשוא הזה בלבד. כתוצאה מכך, לא הועלו לדיון נושאים חשובים ביותר לעתיד המדינה הטורקית.

 

התגובה השניה של הצבא הטורקי

ראשי הצבא הטורקי שצפו באירועים בייאוש הולך וגובר, נאלצו לשלוח אזהרה חמורה נוספת לכל המפלגות במיוחד למפלגתו של דמיראל. לאחר האזהרה של הצבא, שכללה את המשפט "המצב הנוכחי אינו יכול להימשך לעד", חדלו המפלגות להציג מועמדים לנשיאות, ובכך נסללה הדרך בפני דמיראל למנות את יו"ר הסנאט - שהיה חבר מפלגתו של דמיראל - לנשיאות המדינה. בקרב הציבור הטורקי שררה התקווה כי כעת המערכת הפוליטית תתפנה לעסוק בנושאים החושבים שעל סדר-היום הלאומי. אולם תקוות אלו נמוגו במהרה. בעקבות יציבותה הרעועה של הממשלה, רבו המפלגות ציפו בכיליון-עיניים לנפילתה של ממשלת דמיראל, והיו מפלגות אחדות שפעלו ללא ליאות להחשת התפוררותה.

 

ב-21 ביולי 1980, הועלתה הצעה לגנות את שר-החוץ הטורקי, ארקמאן, בטענה כי הוא פעל במזיד נגד האינטרסים של המדינה. העילה העיקרית לכך היתה בעקבות הצעת-החוק שהתקבלה בכנסת-ישראל בשם "חוק ירושלים". מנהיג "מפלגת ההצלה הלאומית" טען כי שר-החוץ הטורקי ניסה למנוע את ניתוק היחסים המדיניים עם ישראל בשל החוק שמטרתו "להפוך בשלב הראשון את ירושלים לבירת-ישראל, ובשלב השני להפוך את אנטוליה לפרובינציה ישראלית" - כך ולא אחרת.

 

"מפלגת הצדק" ו"מפלגת הפעולה הלאומית" החליטו להחרים את הצבעת-הגינוי, וכך נוצר רוב של 231 בעד הגינוי לשר-החוץ כנגד 2 מצביעים בלבד שהתנגדו להצעה. בעקבות הגינוי נאלץ שר-החוץ הטורקי להתפטר מתפקידו, ובכך נוצר תקדים ראשון לכך ששר טורקי נאלץ להתפטר בעקבות גינוי באספה הלאומית. התפטרות זו חיזקה את גורמי האופוזיציה באסיפה הלאומית והיה חשש כי בדרך זו הם יצליחו לשתק את עבודת הפרלמנט על-ידי גינויים חוזרים-ונשנים על כל שר ושר. ואכן כך היה.

 

בתחילת אוגוסט 1980, הועלתה הצעה לגנות את שר-האוצר הטורקי בעקבות הקשיים הכלכליים בהן מתמודדת המדינה הטורקית. כדי למנוע הצעות-גינוי כאלה, יו"ר הסנאט (הנשיא בפועל), קרא לכל המפלגות הפוליטיות להימנע מכל מיני מניפולציות פוליטיות המדרדרות עוד יותר את המדינה. יו"ר הסנאט הוסיף עוד: "אם הממשלה לא תצליח להעביר את החוקים המתחייבים, האומה הטורקית תחפש משטר חדש". כבר אז היו כאלה שראו בדברים אלה רמז ראשון לעתיד לבוא. יתרה מזאת, הציבור הטורקי חש כי השתלטות של הצבא הוא עניין של זמן מועט בלבד. אולם היה דרוש את מקרה פרובוקטיבי נוסף כדי לדרבן את הצבא הטורקי לבצע "הפיכה צבאית" שתשנה את פניה של המדינה הטורקית ללא היכר.

 

ההפיכה הצבאית

ב-6 בספטמבר 1980, קרא ארבאקאן מנהיג "מפלגת ההצלה הלאומית" לתומכיו לבוא ולהפגין בעיר קוניה נגד "חוק ירושלים". למעלה מ-40,000 איש שהגיעו להפגנה שמעו את ארבאקאן קורא את "חוק ירושלים" לפרטיו, ומייד לאחר מכן ארבאקאן קרא למפגינים לפעול מייד ל"שחרור ירושלים" מידי היהודים. לא היה ספק בכך שעניין ירושלים הוא עניין אמוציונאלי בעיקרו ורב-השפעה על ההמון שרובו מוסלמי אדוק. באורח-צפוי ההפגנה במהרה למפגן עוצמה נגד הממשלה ונגד מה שכונה "חילונה של המדינה על-פי הדגם של אתטורק". המפגינים החלו להשמיע קריאות כמו "החוק הדתי בוא יבוא", ו"אנו רוצים מדינה אסלאמית ללא גבולות או מעמדות". כאשר ההתלהבות הדתית עברה לפסים אלימים, החלו המפגינים לשרוף את דגלי ארה"ב, בריה"מ וישראל. צעירים טורקים הוציאו את ספרי הקוראן ונופפו בהם באורח-הפגנתי. ההתלהבות ההמונית גברה עוד יותר כאשר אחדים מהצעירים שלפו כלי-נשק שהוצאו ממחבואם ללא חשש מאנשי שירותי-הביטחון שהיו פזורים במקום. בשל החשש מאובדן שליטה על ההמונים, ארבאקאן ביקש מהנוכחים לשיר את ההמנון הלאומי על-מנת להרגיעם, אולם הצעירים החלו בקריאות רמות בסגנון: "איננו רוצים את ההמנון, אנו רוצים את המואזין". קריאת-תגר זו הראתה בעליל כי צעירי המפלגה האסלאמיסטים היו מוכנים להרחיק-לכת כדי לבטל את המדינה החילונית.

 

לאור הקריאה הזו של הצעירים אסלאמיסטים, לצבא לא הייתה פרובוקציה גדולה מזו. לראשי הצבא היה ברור כשמש כי הם אינם יכולים לסמוך יותר על הממשלה שתנקוט את כל הצעדים הדרושים נגד הגורמים הקיצוניים ובכללם גם גורמים קיצוניים אסלאמיים. למעשה, ממשלת דמיראל ניסתה לטפח את היסודות האסלאמיים בשל שיקולים פוליטיים במטרה לייצב ככל האפשר את מצבה הרעוע של הממשלה.

 

לצד הפעילות האסלאמית הקיצונית, ראשי הצבא היו מודאגים גם לנוכח פעילותם של גורמי השמאל הקיצוני. כך למשל, אזורים רבים בעיר אנקרה היו מכוסים במודעות של השמאל הקיצוני, וכן התברר כי המפלגה הקומוניסטית הטורקית ניהלה מערכת הסתה מתוחכמת באמצעות תחנת-רדיו שפעלה ממדינה מזרח-אירופאית. ברחבי טורקיה הופצו ברבים פרסומים שקראו לניתוק כל הקשרים עם המערב ובמיוחד עם ארה"ב. להפתעת ראשי הצבא אפילו אצ'וויט לפתע החל לדבר על "מלחמת מעמדות" בסגנון תנועות השמאל הטורקיות. והחמור מכל, ארגונים קיצוניים - מימין ומשמאל - הכריזו על אזורים מסוימים כ"שטחים משוחררים" המנוהלים על-ידי וועדות מקומיות ללא כל דריסת-רגל של השלטון המרכזי.

 

שמונת החודשים הראשונים של שנת 1980 היו האלימים ביותר שידעה המדינה הטורקית מעודה. ביולי 1980 נהרגו כ-300 בני-אדם. באוגוסט נהרגו כ-350 בני-אדם. בימים הראשונים של חודש ספטמבר נהרגו כ-20 בני-אדם ליום, ולרבים הייתה תחושה מעיקה כי מספר ההרוגים יגיע ל-700 איש באותו חודש. על-פי הערכות גסות שנמסרו באותה עת, נאמר שלמעלה מ-20,000 איש היו חמושים היטב ומאומנים בלוחמת-גרילה. טרוריסטים אלה, שהיו נאמנים בכל ליבם למפלגותיהם, היו נכונים לפעול באורח-מיידי נגד השלטון המרכזי או נגד קבוצות פוליטיות יריבות. ההילה שאפפה את הקבוצות החמושות הללו, היוותה גורם מדרבן לבני-נוער ליטול חלק פעיל בפעילות הפוליטית האלימה. בנוסף לצרותיה של המדינה הטורקית, גם הכורדים ניצלו את המצב הטעון ואת שעת-הכושר כי לדרוש במפגיע אוטונומיה כורדית מלאה, והיו קבוצות כורדיות שאף דרשו עצמאות כורדית מוחלטת בחלקים הנמצאים בריבונות הטורקית. כל האירועים האלימים הללו לא סיפקו למערכת הפוליטית של טורקיה את העילה המיידית כדי להתאחד ולפעול נגד הכוחות החותרים באלימות רבה מתחת ליסודותיה של המדינה הטורקית.

 

למרות שצבא שלח אזהרות אחדות לממשלה, והוא אף ניסה לפשר ולגשר בין שתי המפלגות הגדולות, נראה היה באותה-עת כי אף אחת מהמפלגות אינה מתייחסת ברצינות הראויה למאמציו של הצבא הטורקי לייצב את המדינה. הן בטורקיה והן מחוצה לה הועלתה הסברה כי הצבא יצטרך לפעול כבר בעתיד הקרוב. לדעה זו היו שותפים רבים - חוץ מראשי המפלגות הגדולות שהתקוטטו על עניינים שוליים.

 

הרמטכ"ל הטורקי, קינאן אבראן, בן ה-62 ששירת בצבא למעלה מ-40 שנה, החליט כי הרפובליקה הקמליסטית שרויה בסכנה, וכי הגיעה העת לפעול באורח-תקיף. לימים הסתבר, שלאור המצב החמור בטורקיה לאורך כל שנת 1980, הצבא תכנן "הפיכה צבאית" במשך חודשים אחדים. זו לא היתה החלטה ספונטאנית של הצבא, אלה הצבא הכין תוכנית צבאית מסודרת אם וכאשר השלטון המרכזי יאבד כליל את השליטה שהוענקה לו לאחר הבחירות הדמוקרטיות.

 

החל מה-12 בספטמבר 1980, בשעה שהצבא נטל את שלטון לידיו, קצב האירועים במדינה הטורקית היה מהיר וחד כתער. על כך, בחלק השלישי של הפרויקט המחקרי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפיכה צבאית בטורקיה", מגזין המזרח התיכון, 26 ביולי 2008.

 

מקורות עיקריים

----------------------------------------------------------------------------------------------

BBC/SWB. January-December 1980

DR (Daily Report). January-December 1980.

IHT (International Herald Tribune). June-December 1980.

LEVIATAN. Vol. 2.

LEVIATAN. Vol. 3.

MECS. Vol. 3, 1980.

MECS. Vol. 4, 1981.

MECS. Vol. 5, 1982.

MENA. 28 edition, 1981.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

21 בספטמבר 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006