לאור מצבו העגום של השמאל הישראלי בשנים האחרונות, מתנהלים לעיתים-קרובות דיונים הזויים הנוגעים ליחסינו עם העולם-הערבי, כמו למשל: האם ניתן לשכנע את הפלסטינים ביהודה ושומרון להסכים להקמתה של מדינה סוציאליסטית פדרטיבית עם מדינת-ישראל? כמו כן, נערכים דיונים משמימים המתנהלים בין שלושה אנשים איך לשכנע אדם רביעי להאמין ברעיון הגדול של הסוציאליזם העולמי או הקומוניסטי, או המרכסיסטי ועוד כהנה וכהנה אידיאולוגיות מבית מדרשו של השמאל העמוק, הלא-מציאותי - זה השקוע ברחמים עצמיים החזקים מעט יותר מהמחויבות האמיתית שלו לאידיאולוגיה הסוציאליסטית ולאהבת האדם באשר הוא אדם.

בישראל, אין איזו אישיות אינטלקטואלית משכמה-ומעלה היכולה להוות כאבן-שואבת לכוחות חדשים שיעוררו את השמאל הישראלי המדולדל והרדום. במקביל לכך, ישנו צימאון אדיר למנהיגות אינטלקטואלית אחרת, בשונה ממה שמייצגים שולמית אלוני, זהבה גלאון, תמר גוז'נסקי ודב חנין, או להבדיל ממוחמד ברכה וחבריו המנסים לקדם את הלאומנות הערבית הפשיסטית בארץ-ישראל.

לאחרונה, השמאל הישראלי הקיצוני גילה את "המגמה הירוקה". לכן, כל מנהיג סוציאליסטי לשעבר שגידל חתול נחשב ל"סוציאליסט ירוק" ברוח הפנטזיה הרעיונית של דב חנין ממפלגת חד"ש. מאחר והכול משמש כלים כדי לנהל תעמולה אנטי-ישראלית מוסווית היטב, אזי הצבע "הירוק" של דב חנין במקרה הזה אינו שונה מהותית מהצבע "הירוק" של תנועת החמאס בעזה. בתוך כך, מתקיימת לה גם אידיאליזציה של "התנועה הסוציאליסטית העולמית" בשילוב הצבע "הירוק" כל-עוד היא משרתת את ההתנגדות ללאומיות הישראלית - זו הקיימת בארץ-ישראל כבר אלפי שנים. "הפרדוקס השמאלני" מתבטא בכך שאנשים המגדירים את עצמם כהומניסטים וכליברליים, או כאנשי-רוח וספר, נוטים לשתף פעולה עם תנועות ערביות וארגונים אסלאמיים גזעניים שיש להם אידיאולוגיה מנוסחת היטב וברורה לכול. התהליך הזה מתרחש בעוצמה גדולה יותר גם באירופה, שכן יש לכך רקע אנטישמי מובהק הנטוע היטב בתרבות הכללית של היבשת.

בין ברלין לירושלים

בתחילת המאה ה-19 התחוללו שני אירועים דרמטיים בארץ-ישראל ובאירופה. מוחמד עלי (1849-1769), שליט מצרים, פלש לארץ-ישראל ב-1831 מסגרת מלחמתו באימפריה העות'מנית. במהלך המלחמה, עד ל-1848, נהרס מרבית הישוב העירוני והכפרי היהודי בארץ-ישראל והחלה פלישה מסיבית של שבטים בדואים לתוך הארץ. פלישה זו, ולאחר מכן התעמרותם של הפקידים העות'מנים, דחפו את התושבים היהודים לעבור להתגורר בערים המרכזיות או לצאת מתחומי ארץ-ישראל. אולם, ב-1860 יצאו ראשוני היהודים את חומות העיר ירושלים והחלו ליישב מחדש את ארץ-ישראל מתוך תחושה לאומית אקטיבית למרות הקשיים החומריים והפיזיים. במקביל לכך, התחולל באירופה תהליך דומה של יציאת היהודים מתוך חומות הגטו היהודי כדי להשתלב בתרבות הכללית של אותה עת. במשך תקופה קצרה, בפרץ של כישרון בלתי נדלה, אלפי יהודים עיצבו את התפיסה הליברלית האירופאית בספרות, בעיתונות, באמנות, במדע ובפוליטיקה המקומית ואף בזו הבינלאומית. עבור רבים מהם, התרבות היהודית הדוגלת בחירות, בשוויון ובדאגה לזולת, עיצבה את עולמם התרבותי-חילוני - גם אם לעיתים קרובות, אחדים מהם התכחשו ללאומיותם היהודית במטרה לטשטש את ההבדלים בינם לבין זולתם. ההשפעה התרבותית הזו נעצרה באורח טרגי עם עליית הנאצים לשלטון, וסביר להניח שהיא לעולם לא תחזור על עצמה על אדמת אירופה המקוללת.

רוזה לוקסמבורג ("רוזה האדומה") נולדה בפולין ב-1871 למשפחה יהודית טיפוסית בעלת-רקע תרבותי המתפרש לאורכה ולרוחבה של אירופה. עם בגרותה, היא החלה ללמוד מדעי-המדינה באוניברסיטת ציריך והוסמכה כדוקטור. ב-1897 היא נישאה לסוציאליסט גרמני, דרכו השיגה אזרחות גרמנית, והיא החלה לפעול במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית עד למלחמת-העולם הראשונה. בשל התנגדותה למלחמה, לוקסמבורג הקימה תנועה פוליטית-חברתית חדשה שביקשה לחולל מהפיכה קומוניסטית בגרמניה. בעקבות פעילותה האנטי-מלחמתית, היא נכלאה למשך שנתיים לערך, בין השנים 1918-1916. עם תום מלחמת-העולם הראשונה, היא שוחררה מהכלא במסגרת חנינה כללית שהוענקה באותה עת לאסירים פוליטיים. ב-15 בינואר 1919 נתפסה רוזה לוקסמבורג, יחד עם עמיתה למפלגה קרל ליבקנכט, בידי מיליציה ימנית גרמנית במסגרת הניסיונות האלימים שנעשו כדי לדכא התקוממות של פועלים וחיילים משוחררים בעלי נטיות סוציאליסטיות. שבועות אחדים לאחר מכן, נמצא גופתה של רוזה לוקסמבורג צפה בנחל הזורם באחד מהפארקים של ברלין.

בעקבות שהותה בכלא, לוקסמבורג כתבה 22 מכתבים לרעייתו של קרל, סוניה ליבקנכט, שיצאו לאור כספר לאחר הירצחה. ספר זה יצא לאור בעברית ב-1942 בשם "מכתבים מבית הסוהר" שתורגמו בידי המשוררת הדגולה לאה גולדברג ז"ל. ב-2009 החליטה "ספרית פועלים" להוציא לאור פעם נוספת את הספר עם התרגום המקורי של לאה גולדברג (1970-1911), אך הפעם מצורף לספר פתח-דבר מאת ח"כ (בדימוס) שולמית אלוני. ההשקה המחודשת של הספר במרס 2009 הייתה אירוע שחרג מההקשר המקומי, והוא נוגע ישירות לקשר הפוליטי המתרקם בין מפלגות שמאל בישראל לבין מפלגות שמאל בגרמניה. על חשיבותו של הספר ופרסומו המחודש למען הקורא העברי אין עוררין על כך. אולם מה מניע את ההוצאה להעניק לשולמית אלוני את הפריווילגיה לכתוב פתח-דבר לספר, בעיקר לאור העובדה שרוזה לוקסמבורג דגלה במהפכה מתורבתת ללא שפיכות דמים, וכן היא טענה ללא הרף שאי-אפשר לנתק את הרעיון הסוציאליסטי מהדמוקרטיה הפוליטית. קיים הבדל גדול, הבדל ענק ובלתי נתפס, בין רוזה לוקסמבורג לשולמית אלוני, שכן קשה להשתחרר מהרושם המעיק והמקומם על מפגשיה עם הטרוריסט יאסר ערפאת בעת שהותו ברמאללה במהלך מתקפת טרור המתאבדים נגד תושבי ישראל שהחלה בשנת 2000. לצביעות הזאת יש כנראה קשר רחב הרבה יותר הנוגע גם לשמאל האירופאי.

רוזה לוקסמבורג ברמאללה

רוזה לוקסמבורג נרצחה בידי גרמנים בשל היותה ליברלית, ומשום היותה אישה ויהודייה - וזאת, למרות שהיא ראתה את העולם כולו כביתה האישי והלאומי. מרוזה לוקסמבורג נמנעה הטרגדיה מלראות את האסון הלאומי הנורא שפקד את העם היהודי בעקבות עליית הנאצים לשלטון. היא גם לא חוותה את הפיכתה של התנועה הקומוניסטית ברוסיה למכונת השמדה רצחנית, ומאידך היא גם לא יכלה לחגוג את ניצחונה של ירושלים עם הקמתה של מדינת-ישראל הריבונית ב-1948.

את הפרסום המחודש של הספר, "מכתבים מבית הסוהר", יזמה קרן רוזה לוקסמבורג המזוהה עם מפלגת השמאל הגרמנית החדשה (Die Linke), המורכבת מפעילים קומוניסטים לשעבר ממזרח-גרמניה ופעילי שמאל סוציאל-דמוקרטיים. המפלגה החדשה, שנוסדה באורח רשמי ב-2007, קבעה לעצמה קו-פוליטי ברור לפעול יחד עם המפלגות הישראליות מהשמאל הציוני מתוך הכרה במחויבות המוסרית וההיסטורית של גרמניה למדינת-ישראל ולעם היהודי. אולם, בלי "תשלום" כפוי לעניין הערבי כנראה שאי-אפשר. הקרן פתחה נציגות רשמית גם בתל-אביב וגם ברמאללה. בכניסה למשרדי הקרן בשתי הערים חקוקה - בעברית, גרמנית וערבית - אחת מהאמרות הידועות ביותר של רוזה לוקסמבורג: "חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת". המשפט הזה חקוק על בניין ברמאללה, בעיר בה נחשבים היהודים לצאצאי הקופים והחזירים, ושממנה יצאו פקודות של הרג ורצח של ישראלים רק בשל היותם בני האומה היהודית. ללא כל ספק, בעניין הזה לפחות, רמאללה אינה רחוקה כל-כך מברלין של 1933.

--

מאמרים נוספים בנושא:

לאן התפוגג השמאל הישראלי.

אקדמאים ישראלים בשירות הטרור הערבי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "השמאל הישראלי 'מגלה מחדש' את רוזה לקוסמבורג", מגזין המזרח התיכון, 21 במרס 2009.