כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
כשהשרלטנות האמריקאית נתקלת בעקשנות הישראלית
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
כפרים ערביים על אדמה יהודית
דרך אסד בלבנון
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
טרור אסלאמי – אלימות של זהויות מנוגדות - פברואר 2017
הציונות כתנועה לאומית מעוררת השראה
היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2017
ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות פלסטינית

נשיאותו של ברק חוסיין אובמה - הפרק הבא

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

18.11.2010


 

 

 

בסיומה של מערכה מגיע השלב של הפקת לקחים. זה נכון בכל מסגרת - צבאית, פוליטית ועסקית. לשלב הזה יש חשיבות רבה והוא נועד בעיקר כדי למנוע חזרה על טעויות ולאפשר תיקון של מה שגרם לכישלון. הפקת לקחים היא צעד חשוב לא פחות גם במקרים של הצלחה/ניצחון, אם כי במקרה הזה רווחת הנטיה לוותר על הצעד הזה. you do not argue with success (לא מתווכחים עם הצלחה) היא אימרה מקובלת. אבל כפי שקרה לא פעם בעבר, זה יכול להיות מתכון לאסון. דוגמא מצויינת היא מלחמת ששת-הימים. האופוריה של הניצחון חסר התקדים מנעה ניתוח רציני של שורה של מחדלים וביצוע כושל שרק בשל הרמה הירודה של הצבאות הערביים לא הביאו לכישלון. התוצאה היתה שבפרוץ מלחמת יום-הכיפורים התייחסו אליה כאל "היום השביעי". אין צורך להרחיב את הדיבור על התוצאות. אבל לא ישראל היא נושא המאמר, אם כי אתייחס להלן ליחסי ישראל ארה"ב בתקופה שאחרי הבחירות לקונגרס.

 

במקרה של כישלון הפקת הלקחים מדרדרת כמעט תמיד להטחת האשמות וחיפושים אחרי שעיר לעזאזל עליו אפשר לגלגל את האחריות לכישלון, כך, שעל פי רוב הפקת הלקחים היא יותר עריפת ראשים מאשר נסיון רציני להתמודד עם הסיבות לכישלון. התופעה הזאת בולטת במיוחד בתחום הפוליטי - תחום שבו לקיחת אחריות למחדלים היא מתכון בטוח לסיום הקריירה. אנשים שהפוליטיקה הוא עבורם קריירה מפתחים מנגנוני הדחקה המאפשרים להם להתעלם מאחריותם לכשלונותיהם. בלי זה אי-אפשר להצליח. תגובות הדמוקרטים למפלה שהם ספגו בבחירות האחרונות אינה שונה מהמקובל. השוני, אם ישנו, הוא במידת האבסורדיות של התירוצים.

 

אסתפק בדוגמא אחת. אובמה שכנע את עצמו שתוצאות הבחירות האחרונות משקפות לא יותר מאשר הצלחה הסברתית של הרפובליקנים ליצור אצל ציבור הבוחרים "אי הבנה" (Misperception) של האג'נדה שלו שהיא ביסודה נכונה וצודקת ומיטיבה עם העם. מנקודת מבטו הבעיה שלו היא לא יותר מאשר כשל תקשורתי (Communication failure) עם הציבור. זה פשוט מגוחך. "כשל תקשורתי"? אצל אובמה? מדובר באדם שכולם מהללים את כושרו הרטורי, כולם מתפעלים מכושרו להלהיב את ההמונים, אדם שכל התקשורת, למעט רשת טלוויזיה אחת ועיתון אחד או שניים, סוגדת לו ואיננה חוסכת במילים לתאור גדולתו וחוכמתו המדינית. אדם כזה מתקשה להעביר את המסר שלו לציבור? אף אחד לא ראה את קודמו בתפקיד, הנשיא בוש, כאורטור גדול, והופעותיו הפומביות לא זכו לסיקור חיובי במיוחד בתקשורת (זה בלשון המעטה). אדרבא, התקשורת הרבתה ללעוג לו ולעתים תכופות סלפה את דבריו וייחסה לו דברים שהוא לא אמר. עם כל זה, לנשיא בוש לא היה אף פעם קושי להביא את המסר שלו לידיעת כולם. בין אם הסכימו למדיניותו ובין אם התנגדו לה, לא היתה לאף אחד שום "אי הבנה" לגבי מהותה של המדיניות.    

 

תוצאות בחירות הביניים הביאו למהפך של ממש במערכת הפוליטית בארה"ב. זה לא היה הצונאמי שהרפובליקנים ציפו לו, אבל זה גם לא רחוק מזה. המילה מהפך היא אולי חזקה מדי לתאור מה שקרה. הפרשן קראוטהאמר (Charles Krauthammer), מגדיר את התוצאות "חזרה למצב הנורמלי" של החברה האמריקאית, מצב בו מפת הקונגרס היא ים פנימי אדום שמשני צדדיו חופים כחולים עם כמה איים כחולים באזורים הפנימיים האורבניים (a sea of interior red, bordered by blue coasts and dotted by blue islands of ethnic/urban density). הצבע האדום מיוחס לרפובליקנים/שמרנים והצבע הכחול לדמוקרטים/ליברליים. המהפך, למי שבכל זאת מתעקש להשתמש במונח הזה, מתבטא בעצירת המגמה שהחלה בשנת 2006 ונמשכה בשנת 2008, של השתלטות הדמוקרטים על הקונגרס. במספרים, ההפסד של 2010 - 60 חברי בית הנבחרים ו-6 סנאטורים, מחק את כל ההישגים של הדמוקרטים בשתי מערכות הבחירות הקודמות. לרפובליקנים יש עכשיו רוב מוחלט בבית הנבחרים והרוב הדמוקרטי בסנאט הצטמצם ל-51 פלוס שניים בלתי תלויים שתמיכתם בדמוקרטים איננה "מונחת בכיס".    

 

השאלה המיידית היא כמובן מה יקרה עכשיו? האם השינוי במערכת הפוליטית יביא בעקבותיו שינוי דומה בחיים הפוליטיים או שאופן ההתנהלות של מימשל בשנתיים שחלפו ימשיך ללא שינוי. מעל לכל, השאלה אם אפשר להשליך מתוצאות בחירות האחרונות לגבי מה שצפוי לקרות בבחירות לנשיאות בעוד שנתיים מרחפת ברקע.

 

לפני שנתיים המומחים ו"המייבינים" למיניהם ספדו לרפובליקנים ו"דנו" אותם לעשרות שנים [לפחות] של מפלגת מיעוט. הנהגת המפלגה הדמוקרטית לקחה את התחזיות האלו ברצינות והתנהגה בהתאם. ב-3 בנובמבר 2010 הם התעוררו מול עולם חדש. החגיגה הסתיימה בטרם עת, אם הם רק היו יכולים, הדמוקרטים היו מאמצים את הרעיון ש"צריך להחליף את העם".

 

זו כמעט מסורת בארה"ב שמפלגת השלטון מאבדת מכוחה בבחירות הביניים. אבל מפלה בהיקף שהדמוקרטים ספגו הפעם קרתה רק לפני 72 שנה, ב-1938. יתרה מזו, לניצחון הסוחף של הרפובליקנים בבחירות לקונגרס הפעם התלווה הישג דומה ברמה של המדינות. הדמוקרטים הפסידו בבחירות למושלים ולרשויות המחוקקות של הרבה מדינות. להישג הזה של הרפובליקנים יש חשיבות בגלל העובדה שהשנה התקיים מפקד אוכלוסין (מפקד אוכלוסין מתקיים בארה"ב אחת לעשר שנים) שבעקבותיו ישתנו מספרי הנציגים שהמדינות השונות שולחות לקונגרס. זה יחייב תיחום מחדש של אזורי בחירה, נושא שהוא בסמכותם הבלעדית של המושלים והרשויות המחוקקות של המדינות. סביר להניח שהרפובליקנים ינצלו את הכוח הזה כדי להקשות על הדמוקרטים להחזיר את הגלגל לאחור ולכבוש שוב את בית הנבחרים במהלך העשור הבא. כדאי לציין בהקשר הזה שגודל הנציגות בקונגרס של מדינה נקבע ע"פ מספר "התושבים" המתגוררים בה, ולא ע"פ מספר בעלי זכות הבחירה או האזרחים (לפוקדים אסור לשאול על מעמדו של הנפקד - אם הוא חוקי או לא). הנוהל הזה גורם לעיוותים, כך למשל מדינות כמו טקסס, קליפורניה, נבדה ואריזונה יוצאות נשכרות בגלל מספרם הגדול של השוהים הבלתי חוקיים הנמצאים בהן.

 

בשנתיים הקרובות אובמה יצטרך לעבוד עם קונגרס עויין. בהיסטוריה האמריקאית יש הרבה תקדימים למצבים כאלה. למי שלא מתמצא ברזי הפוליטיקה הפנימית האמריקאית כדאי להבהיר שקונגרס עויין איננו בהכרח קונגרס בו השליטה היא בידי המפלגה היריבה. לא פעם נשיאים נתקלו בקשיים מהמפלגה שלהם לא פחות מאשר מהמפלגה היריבה. מאבקי כח בין הרשויות על השאלה מי הוא "הבעל בית" היו תופעה של קבע בארה"ב מיום שהרפובליקה נוסדה. היו מקרים שהקונגרס סרב לאשר יוזמות של הרשות המבצעת רק על-מנת להבהיר למי יש המילה האחרונה. גורלו של אובמה בתחום הזה לא היה שונה וגם עם שליטה מוחלטת בשני בתי הקונגרס דרכו לא היתה סוגה בשושנים. לאור העובדה שגם עם רוב דמוקרטי אובמה לא זכה לתמיכה בכל גחמה שלו לא קשה לנחש איך זה יראה כשאין לו רוב. בארה"ב, בניגוד למדינת-ישראל, הקונגרס איננו חותמת גומי והוא טורח להזכיר את זה לנשיא בכל הזדמנות. סוד ההצלחה של נשיאים בעבר היה יכולתם לעבוד בשיתוף פעולה עם הקונגרס בניהול המדינה. זה חייב גישה פרגמטית ונכונות ללכת לקראת הצד השני לא רק כאשר השליטה בקונגרס היא בידי המפלגה היריבה, שאלת המפתח לגבי השנתיים הבאות היא לפיכך מה הכיוון בו אובמה יבחר - פשרה או אנטגוניזם.

 

במאמר מוסגר, עקבתי מקרוב אחרי דיונים וניתוחים של תוצאות הבחירות שהתנהלו בטלוויזיה הישראלית. כל אחת מהתוכניות בהן צפיתי גייסה את ה"מומחה" שלה לפוליטיקה אמריקאית - כולם, ללא יוצא מן הכלל, פרופסורים למדעי המדינה. מאחר ועם התוצאות המספריות קשה להתווכח, כמות השטויות שנאמרה הייתה פחות מהמקובל בדיונים כאלה. אבל דבר אחד הפיל אותי מהכסא מרוב צחוק. לפחות שלושה מן המומחים חיוו את דעתם שאובמה הוא "אדם פרגמטי", ושהוא "לא יתקשה" למצוא את הדרך לעבוד עם קונגרס רפובליקני. אבאמה "אדם פרגמטי"? איפה הפרופסורים האלה חיים? איפה הם היו בשנתיים האחרונות? אח"כ נזכרתי שגם ליוסי ביילין יש דוקטורט במדעי-המדינה.

 

אם מסתמכים על שתי שנות כהונתו הראשונות של אובמה, התמונה המצטיירת היא של אדם שאיננו איש פשרות, אדם שהפרגמטיות היא ממנו והלאה, אדם שגמישות ונכונות להתפשר אינן ב-DNA שלו. אדם שאף פעם "איננו טועה", אדם כאשר הוא מטפס על עץ, זה מהלך חד סטרי - הוא לא מוכן לשמוע על כך שלפעמים צריך גם לרדת.

 

הוא מתעקש להמשיך את יישום האג'נדה שלו גם כשברור לו שהוא עומד בפני הפסד. הכישלון הצורב בתחילת השנה בבחירות המיוחדות לסנאט במדינת מסצ'וסטס, בהן מושב שהיה בידיים דמוקרטיות מזה דורות עבר לרפובליקנים, היה צריך להיות אות וסימן לבאות, אבל לא איש כאובמה יירתע. הכישלון הזה לא השפיע עליו להתמתן כהוא-זה. כשהתברר לו שהכישלון הזה חוסם בפניו את האפשרות להעביר את רפורמת הבריאות בדרך החקיקה המקובלת, במקום לנסות להדבר עם הרפובליקנים וללכת לקראתם, הוא העדיף להעזר במניפולציה פרוצדורלית (בארץ היו מכנים את זה "תרגיל מסריח") כדי להעביר את החוק למרות ההתנגדות העצומה שהוא עורר בציבור.

 

כל הדיבורים היפים על פתיחות, התחשבות בעמדות הצד השני ושיתוף פעולה דו מפלגתי, "הושטת יד" (outreach) התגלו כמס שפתיים בלבד. במשך שתי השנים הראשונות לכהונתו אובמה התנהל כאילו יש רק מפלגה אחת בארה"ב. חברי מפלגתו שלו גם הם לא לקקו אצלו דבש. עברה למעלה משנה וחצי מכניסתו לבית הלבן עד שהוא נפגש בפעם הראשונה, לשיחה לא מחייבת, עם מנהיג הסיעה הרפובליקנית בסנאט. יד ימינו בדחיפת האג'נדה שלו, יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, לא נפגשה אפילו פעם אחת עם הנהגת הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים במשך כל ארבע שנות כהונתה בתפקיד.

 

הסיפור הזה נגמר. בשנתיים הבאות אובמה יוכל לעשות מעט מאוד בלי לשתף את הרפובליקנים. הרוב של הרפובליקנים בקונגרס איננו מספיק כדי להעביר חוקים שאובמה יתנגד להם או לבטל חוקים שהוא כבר העביר, מה גם שכנשיא יש לו זכות ווטו. אבל אם אובמה יתעקש להמשיך להתנהל כמו בשנתיים שחלפו, הוא יגלה שהרפובליקנים יכולים לטרפד כמעט כל יוזמה שלו. מינויים לתפקידים שונים - שופטים, שגרירים ושורה ארוכה של משרות פדרליות, חייבים לקבל את אישור הסנאט - בו יש צורך ברוב של 60 כדי להעביר החלטה שהמיעוט מתנגד לה. התקציב וכן המימון של כל פעולה של המימשל חייבים להיות מאושרים ע"י שני בתי הקונגרס, אמנות-בינלאומיות הסכמים בינלאומיים חייבים להיות מאושרים ע"י הסנאט ברוב של שני שלישים. אם אובמה יבחר בדרך של אנטגוניזם השנתיים הבאות תהיינה שנתיים של שיתוק שילטוני.            

 

בשלב הנוכחי הדמוקרטים והתקשורת התומכת בהם נראים כמי שעדיין לא עיכלו את מה שקרה, ומנגנון ההדחקה עובד אצלם שעות נוספות. הרעיון ש"לבחירות יש תוצאות" (Elections have consequences) עובד אצלם רק בכיוון אחד - כשהם זוכים. ממעקב אחרי ההופעות של מנהיגים דמוקרטיים שונים בתקשורת, וכן מהתבטאויותיו של אובמה עצמו, מתקבל הרושם שלגבי דידם "עסקים כרגיל", שהם רואים את תוצאות הבחירות כ"תקלה" (setback) זמנית בלבד, ולא כסיבה להמנע מהמשך יישום האג'נדה שלהם. הם כבר מדברים על ניצול "קונגרס הברווזים הצולעים" (Lame Duck Congress - הכינוי לקונגרס בתקופה שבין הבחירות ועד ה-1 בינואר 2011, מועד בו סמכויות החקיקה עוברות לקונגרס החדש) כדי לבצע מחטפים של העברת חוקים בלתי פופולאריים.

      

הנשיא קלינטון היה במצב דומה אחרי בחירות הביניים של 1994, אם כי המפלה של הדמוקרטים אז הייתה במימדים פחות דרמטיים מאשר הפעם. קלינטון יצא מזה ולא התקשה להיבחר לתקופת נשיאות שניה ב- 1996. רבים בין הדמוקרטים רואים את התקדים הזה כאות וסימן שלא הכל אבוד והם מקווים ל"הצגה חוזרת" ב-2012.

 

להתנבא על תוצאות של בחירות זה טרוף, מה גם ששנתיים זה נצח בפוליטיקה. אסתפק לכן בכמה הערות כלליות על כמה הבדלים מהותיים בין המצב היום לבין זה של 1994.

 

ראשית, וזה נכון תמיד, יש שוני משמעותי בדמוגרפיה של אוכלוסית המצביעים בין בחירות ביניים בהן רק חברי הקונגרס עומדים לבחירה לבין בחירות בהן בוחרים גם את הנשיא. יש חוגים רחבים בציבור האמריקאי עבורם הבחירות לנשיאות הן חזות הכל והם אינם מייחסים חשיבות רבה לבחירות לקונגרס. זו תופעה נפוצה בעיקר אצל צעירים ומיעוטים. הפעם לתופעה הזאת היה משקל-יתר כי רפורמת הבריאות שהייתה אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות היא נושא שרחוק מלהיות בראש מעייניהם של צעירים. אצל אוכלוסית המבוגרים זה היה בדיוק ההיפך. עבורם זה נושא אקוטי כי הם הנפגעים העיקריים מהרפורמה הזאת. אצל מרבית הצעירים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, שלא לדבר על סטודנטים וצעירים בשנות העשרים, ביטוח בריאות הוא נושא תיאורטי בלבד, לא נושא שעבורו שווה לעלות על בריקדות. המבנה הדמוגרפי של אוכלוסית המצביעים ב 2012 ישקף את זה של 2008 יותר מאשר את זה של 2010 כך שקצת מוקדם להסיק מתוצאות הבחירות האחרונות שאובמה לא ייבחר לתקופת כהונה שנייה.   

 

באשר לבחירות לקונגרס ב-2012 מצבם של הדמוקרטים הוא בכי רע. היקף התבוסה שלהם בבית הנבחרים הוא כמעט חסר תקדים ומאחר והנושא המרכזי שגרם לתבוסה - רפורמת הבריאות לא ירד מעל הפרק, הסיכוי שלהם לזכות בחזרה בחלק מהמושבים האלה לא נראה מזהיר במיוחד. יתרה מזאת, כמעט כל חברי הקונגרס שעפו היו מהאגף המתון של המפלגה הדמוקרטית, חברי קונגרס שהצביעו עבור רפורמת הבריאות בעל כורחם ונגד רצון מצביעיהם. הרכב הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים הנוכחי הוא הרבה יותר קיצוני מזה של הקונגרס הקודם, ויכולתו למצוא שפה משותפת עם הרפובליקנים, בהנחה שהם בכלל ירצו בזה, תהיה מוגבלת. 

 

בסנאט מצבם של הדמוקרטים עוד יותר גרוע כי 22 סנאטורים דמוקרטיים יעמדו לבחירה בשנת 2012 והרפובליקנים צריכים לזכות בארבעה מושבים בלבד מתוכם כדי להפוך לרוב בסנאט. למעט מהפך דרמטי בכלכלה, זו כמעט וודאות שזה יקרה. למעלה ממחצית מ-22 הסנאטורים הדמוקרטיים האלה מייצגים מדינות שהן רפובליקניות במהותן - הם נבחרו כחלק מהגל הדמוקרטי של 2006, וכולם ללא יוצא מן הכלל נושאים את "הגיבנת" של תמיכה ברפורמת הבריאות. דווקא ההישג חסר התקדים של אובמה בהעברת רפורמת הבריאות מתגלה כמכשלה, בעיקר בשל הצורה בה זה נעשה. התבוסה הדמוקרטית ב-1994 באה גם היא בעקבות נסיון כושל של קלינטון להנהיג רפורמת בריאות דומה, אבל קלינטון ירד מזה אחרי שהוא ראה שאין לזה הרבה סיכויים להצליח, ובבחירות של 1996 הנושא הזה כלל לא היה על סדר היום. היום המצב הוא הפוך. ביחד עם שיעורי האבטלה הגבוהים זה הנושא שעומד היום בראש מעייניו של הבוחר. חזקה על הרפובליקנים שהם לא יתנו לנושא הזה לרדת מעל סדר היום. אובמה רואה בהצלחתו להעביר את רפורמת הבריאות את גולת הכותרת של הישגיו, ויהיה לו קשה מאוד ללכת לקראת הרפובליקנים ולהסכים לפשרות של ממש בתחום הזה. תמיד תתכנה הפתעות, אבל לא נראה לי שזה יקרה כאן.

 

באשר לבחירות לנשיאות המצב שונה. שאלת המפתח היא מי יהיה המועמד שהרפובליקנים יציבו נגד אובמה. כמובן שהמצב הכלכלי וכן התפתחויות בחזית המלחמה בטרור יכולים להפוך על פיהן את כל התחזיות, אבל במהותן הבחירות הן אישיות והתוצאות תקבענה במידה רבה ע"פ המועמד. נכון לעכשיו לא נראה באופק אף מועמד רפובליקני שיכול להתגבר על אובמה. תסריט אפשרי אחר, שאינני נותן לו סבירות גבוהה, היא שמי שהוא מתוך המפלגה הדמוקרטית יקרא תגר על אובמה ויגרום לפיצול הקולות דבר שיבטיח את נצחון הרפובליקנים.        

 

למזרח התיכון ולנושאים אחרים במדיניות הבינלאומית היה תפקיד שולי לחלוטין במהלך מערכת הבחירות. עכשיו משנרגעו הרוחות, הסכסוך הישראלי-ערבי חזר לכותרות. השאלה המרכזית היא מה צפוי לקרות ביחסי ישראל ארה"ב בשנתיים הקרובות. במלים פשוטות - המצב לא טוב. בעוינותו של מימשל אובמה לא חל כל שינוי מהותי, וגם לא נעשה מאמץ מיוחד ע"י המימשל להסתיר את זה.

 

אובמה ניצב בפני שוקת שבורה בתחום מדיניות-החוץ, ובמקביל הסוף של המלחמות בעיראק ובאפגניסטאן לא נראה באופק. ביקוריו האחרונים בהודו ובאינדונזיה היו לא יותר מאשר מסע יחסי ציבור לא מוצלח במיוחד. וועידת הפיסגה ה G20 בקוריאה היתה כשלון טוטאלי. כפי שניסח את זה הפרשן קראוטהאמר בעקבות הפאשלה של אי השגת הסכם סחר עם דרום קוריאה בכל פעם שנשיא נכנס לחדר עם מנהיג של מדינה אחרת ויוצא ממנו בידיים ריקות זה כשלון. אצל אובמה זה כבר הפך להיות נוהג של קבע. זו תוצאה מצטברת של חוסר כשרון, חוסר נסיון ושחצנות (Whenever a president walks into a room with another head of state and he walks out empty-handed - he's got a failure on his hands. With Obama it's now becoming a ritual. It's a combination of incompetence, inexperience, and arrogance.)

 

הניו יורק טיימס שבדרך כלל איננו נוהג לכתוב בגנותו של אובמה, מותח עליו ביקורת אובמה ניצב בפני 'אתגרים קשים' ממנהיגי סין, בריטניה, גרמניה וברזיל. מנהיגי עולם, החל במנהיגה של איראן, דרך שר הכלכלה הגרמני ונשיא צרפת וכלה בדיקטטור הסורי, מתייחסים למימשלו בזלזול או שמתעלמים ממנו. מה זה אומר לסדר העולמי אם בעולם מתרגלים לכך שבראש מעצמת העל ניצב אדם המוכן לקבל 'לא' כתשובה?  (Mr. Obama faced "stiff challenges" from the leaders of China, Britain, Germany and Brazil. His administration has now been chastised or belittled by everyone from the Supreme Leader of Iran to the finance minister of Germany to the president of France to the dictator of Syria. What does it mean for global order when the world figures out that the U.S. president is someone who's willing to take "no" for an answer?)

 

אובמה זקוק כמו אוויר לנשימה לאיזה שהוא הישג, או למה שהוא שניתן להציגו כהישג. בנסיבות האלו המקום היחיד בו נראה לו שהוא יכול להזיז מה שהוא זו מדינת-ישראל שהיא המקום היחיד בעולם בו עדיין לא מצפצפים עליו. כאן הוא יכול לההפגין נחישות וכושר החלטה, מה שמכונה בשפה עממית להיות "גיבור על חלשים". מדינת-ישראל נמצאת במילכוד. מידת התלות שלה בארה"ב איננה מותירה לה הרבה חופש פעולה והיא נאלצת להיכנע לתכתיבים גם כאשר הצעדים שהיא נדרשת לעשות מנוגדים לכל היגיון אלמנטרי או אפילו מהווים סכנה אמיתית לקיומה. לרוע המזל נושא יחסי החוץ הוא פררוגטיבה בלעדית של הנשיא ולקונגרס, ככל שיהיה ידידותי לישראל, אין הרבה מה לאמר.     

 

"תרומתו" האחרונה של אובמה לקלחת המזרח תיכונית היא דוגמא אופיינית למדיניות החוץ והביטחון של אובמה שההגדרה הטובה ביותר שאפשר לתת לה היא סוף מעשה בחוסר מחשבה תחילה. במהלך ביקורו באינדונזיה, כמחווה של רצון טוב לעולם המוסלמי, אובמה דבר על "צעדים בלתי מועילים" [של ישראל] לתהליך השלום, בעוד שמה שגרם לעצירה מוחלטת של התהליך היו הצעדים שלו עצמו.

 

על מנת להפיח רוח חיים בהתהליך ששבק אובמה שלף מהמותן חבילה של "סוכריות" אותן הוא הציע לנתניהו כדי להמתיק את הגלולה של אכיפת הדרישה להמשך הקפאת הבניה ביהודה ושומרון - כאילו שההקפאה הזאת מעניינת מי שהוא חוץ ממנו - אבל כשהגיע הזמן להעלות את הדברים על הכתב התברר לו שהוא לא חשב על המשמעות המלאה של מה שהוא הבטיח, ועכשיו הערבים צועקים גוועלד ואובמה מסתובב כמו חתול שמנסה לתפוס לעצמו את הזנב. נתניהו הסתגר במשך תשע שעות (!) עם הילארי על מנת לדון בפרטים. על מה הם דברו שם?

 

כשייכתבו ספרי ההיסטוריה של התקופה וודאי יופיע שם הקטע הבא הלקוח מההגדה של פסח:

 

מעשה ברבי בנימין וברבנית הילארי שהיו מסובין בוושינגטון הבירה, והיו מספרין בהקפאה כל אותו הלילה עד שבאו עוזריהם ואמרו להם: מכובדינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית

 

מנקודת מבט אובייקטיבית חבילת הסוכריות שהובטחה לנתניהו נוסחה בצורה די לא מחייבת וקל מאוד לטעות ולראות אותה כאולטימטום יותר מאשר כמה שהוא חיובי. לא לחינם נאמר שהיופי הוא בעיניו של המסתכל.   

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "נשיאותו של ברק חוסיין אובמה - הפרק הבא", מגזין המזרח התיכון, 18 בנובמבר 2010.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • תענוג של ניתוח פוליטי
  • ניתוח פוליטי מבריק
  • עכשיו אני מבין
  • תודה על ההשקעה בכתיבה
  • הנאה רבה
  • אני צופה הרבה הפתעות בינ\




גלריית המגזין

 

26 ביולי 2017

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

ספרים

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הכישלון הנאצי והכישלון הערבי - ימי זיכרון ומשמעותם 

הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק 1 

הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק 2 

משמאל תפתח הרעה - חלק ראשון

משמאל תפתח הרעה - חלק שני

השואה לא הייתה פשע נגד האנושות

איך אומרים דמוקרטיה בערבית?

 

 גרמניה החדשה?

 

גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית

התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית 

תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית

התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הגרמני

השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006