אובמה - מגזין המזרח התיכון - מדינה פלסטינית


כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
רעידת אדמה בסין - תמונות מהאסון
פוליטיקה אמריקאית: שנה עברה, לקראת בחירות הביניים
טרור אסלאמי – ילדים כטרוריסטים מתאבדים – מרץ 2017
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
חוכמת הטיפש – השיח הציבורי במדינת-ישראל
מוחמד חסנין הייכל - העורך המיתולוגי של העיתון המצרי אל-אהראם
תפקידה של ממשלת הבעת´ הסורית במלחמת ששת-הימים
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
חקירות ראש הממשלה פרק ב´ – בית ממכר עדויות
הדמוקרטיה המערבית בעידן התקינות פוליטית
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש?
הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית
טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016
הפילוסוף הסורי צאדק ג´לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82

יאטרוגנזיס – ממשל אובמה והמדינה הפלסטינית

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

15.10.2010


 

 

 

יאטרוגנזיס (iatrogenesis) זה מונח רפואי המתאר מצב בו כתוצאה מהטיפול הרפואי חלה הרעה במצבו של החולה (על-פי-רוב באופן משמעותי). זה גם כולל מצבים בהם המחלה עצמה היא תוצאה של הטיפול הרפואי. כבר בזמנים קדומים הייתה מודעות לנזק הפוטנציאלי שיכול להיגרם ע"י הרופא, ולכן מרכיב חשוב באתיקה הרפואית הוא הכלל בראש ובראשונה המנע מלגרום נזק (primum non nocere). 

 

אובמה למד משפטים ולא רפואה, כך שיש לי ספק אם הוא מודע לאתיקה הזאת. במבט לאחור על ביצועיו כנשיא במלאת עשרים חודשים לשבתו בבית הלבן, לא נראה שגם אם הוא היה מודע לכך זה היה מזיז לו. זה הרושם המתקבל כשמקשיבים לנאומי הבחירות אותם הוא נושא במערכת הבחירות הנוכחית. בהופעותיו בימים אלה אובמה מזכיר את הסיפור המקראי על תגובתו של רחבעם כשהעם התלונן על עול המסים - "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". המעניין הוא שבסיפור המקראי מודגשת העובדה שלמרות שרחבעם התבטא "קטני עבה ממותני אבי", דבריו לא היו בחזקת "שליפה מהמותן", אלא שהם נאמרו בעקבות התייעצויות של המלך שנמשכו שלושה ימים (!) עם הזקנים ועם הילדים אשר גדלו אתו. מעניין היה לשמוע את תגובתם של דוד אקסלרוד ורם עמנואל על הסיפור הזה. רם עמנואל כבר "הצביע ברגליים" וכמוהו יועץ כלכלי בכיר אחר של אובמה - לארי סאמרס, שהיה שר-האוצר בממשל קלינטון. יש שמועות שגם דוד אקסלרוד בדרך החוצה אבל לא ראיתי אישור לכך בשום מקום. בקיצור, העכברים בורחים מהספינה הטובעת.

 

בניגוד למלך מידס עליו מסופר במיתולוגיה שכל דבר שבו הוא נגע הפך לזהב, אצל אובמה כל דבר בו הוא נוגע יוצא ניזוק. זה נכון במיוחד כאשר מדובר ביוזמות ש"הצליחו" - חבילת התמריץ וה"רפורמה" במערכת הבריאות. תיקצר היריעה מלתאר את התמונה המלאה - גם כרך עבה לא יספיק. דוגמאות בודדות תספקנה.

 

הכלכלה של אובמה

הנושא הכלכלי רחב מכדי לכסות אותו במאמר בודד. אתרכז לכן באספקט אחד: אספקט שמנקודת מבטו של האזרח הפשוט הוא קרוב לוודאי החשוב ביותר - האבטלה. במשך 23 שנה - מ 1986 עד 2009 הייתה רק שנה אחת בה שיעור האבטלה עלה על 7% (7.5% בשנת 1992). במשך 17 מתוך אותן 23 שנים, כולל כל שנות כהונתו של בוש עם המכה שהכלכלה האמריקאית ספגה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, שיעור האבטלה היה מתחת ל 6%. אובמה הצליח ל"תמרץ" את שיעור האבטלה קרוב ל-10% כשהסיבה היחידה לכך ששיעור האבטלה לא עבר לתחום הדו ספרתי היא כמאה אלף מועסקים זמניים במפקד האוכלוסין שהחוזה שלהם ייגמר בסוף השנה. יתרה מזאת, כ-45% מהמובטלים שאיבדו את מקומות עבודתם (6.7 מיליון בערך) נמצאים מחוץ למעגל העבודה כבר למעלה מששה חודשים - שיא חסר תקדים. עם הפרסום בשבוע שעבר (8 באוקטובר 2010), של נתוני האבטלה לחודש ספטמבר, אנחנו מגיעים לתקופה רצופה של 14 חודשים בהם שיעור האבטלה מתייצב מעל ל-9.5%. זה "שיא" שלא נראה כמוהו מאז השפל הכלכלי של שנות ה-30 של המאה הקודמת. אובמה, כדי להצדיק את אישור חבילת התמריץ ללא דיון בקונגרס, הבטיח עם כניסתו לבית-הלבן שזה ישמור את רמת האבטלה מתחת ל-8%. היום הפזמון השתנה במקצת. היום הקו הרשמי הוא שבזכות התמריץ כמיליון וחצי מקומות עבודה "ניצלו".

 

עמדתו של אובמה היא שאם התרופה (התמריץ) הרעה את המצב, הפתרון הנכון הוא להגדיל את המינון (לתת תמריץ נוסף). בינתיים, בלי להסמיק ובלי למצמץ בעיניים אובמה וההנהגה הדמוקרטית ממשיכים עם התקליט השחוק של "הכל באשמתו של בוש, שמונה שנות כהונתו של בוש הן הסיבה לאבטלה. אנחנו לא בעסק". התקשורת הממוסדת נותנת להם גיבוי מלא.  נותרו פחות משלושה שבועות עד שהבוחר יגיד את דברו וכולנו נלמד מכלי ראשון על מידת ההצלחה של הלוקש הזה.

 

לא נראה שבעתיד הנראה לעין המצב עומד להשתנות, יתרה מזאת, האג'נדה אותה אובמה מתעקש להמשיך ליישם היא מתכון להנצחת המצב הקיים וקרוב לוודאי אפילו להרעתו.

 

שנים רבות תעבורנה עד  שרמת התעסוקה תחזור לרמה בה היא הייתה בזמנו של בוש.

 

מדיניות חוץ וביטחון

כאן שוב התחום גדול בשביל מאמר בודד ולכן אסתפק בהערות כלליות על התנהלותו של אובמה כמנהיגה של מעצמת-על, וכן אתייחס לניסיון הכושל להכתיב פתרון לסכסוך הישראלי ערבי. נו, איך אפשר בלי?

 

בעייתו של אובמה היא שהוא עדיין לא הפנים את המשמעות של להיות נשיא ארה"ב. החוקה של ארה"ב מגדירה בצורה ברורה את מעמדן ותפקידיהן של רשויות השלטון - הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. משפט הפתיחה בהגדרת תפקידו של הנשיא קובע שהנשיא הוא המפקד העליון (Commander in Chief) של הכוחות המזוינים. ישנם תפקידים נוספים שביצועם הוא באחריותו של הנשיא, וכן יש פעולות שלצורך ביצוען הוא חייב לקבל את אישור הקונגרס (בדרך כלל הסנאט בלבד) לפעמים ברוב רגיל ולפעמים ברוב מיוחס. הסדר איננו מקרי. אף אחד אינו מטיל ספק בכך שנושא הביטחון הוא בראש סדר העדיפויות. אובמה, בניגוד לכל הנשיאים שקדמו לו, רואה את האחריות לביטחון האומה כ"אחת מני רבות שכולן שוות ערך". למעשה קשה מאוד להשתחרר מהרושם שהוא מתייחס אליה כמטרד. אין כל פסול בכך שנשיא חותר ליישום האג'נדה שלו - לשם כך הוא נבחר, אבל כאשר זה בא על חשבון התפקיד העיקרי שהחוקה הועידה לו, הנשיא למעשה מועל בתפקידו. 

 

במהלך ההיסטוריה היו לארצות-הברית היו כמה "נשיאי מלחמה". הבולטים שבהם היו לינקולן, ווילסון, פרנקלין רוזוולט, טרומן ובוש הבן (אני מתייחס כאן רק למלחמות ברמה גלובאלית ולא למבצעים או תקריות מקומיות כמו הפלישה לפנמה או ההפצצות של קוסובו או מלחמת-המפרץ במהלך כהונתו של בוש האב). שלושת הראשונים למעשה יזמו את המלחמות שבהן הם היו מעורבים. גורלם של שני האחרונים - טרומן ובוש הבן, היה שזה נפל עליהם ללא כל התראה ו/או הכנה מוקדמת. השאלה איך אובמה היה נוהג בנסיבות דומות היא נושא לדיון בפני עצמו.

 

אובמה הוא הנשיא הראשון שקבל את מוסרות השלטון כאשר ארה"ב נמצאת במצב מלחמה. זאת מלחמה המתנהלת בצורה השונה לחלוטין מכל מה שמוכר מההיסטוריה. בהשאלה מדבריו של סגנו של הנשיא ניקסון כאשר הוא הורשע בקבלת שוחד - הממזרים שינו את כללי המשחק (The Bastards Changed the Rules). הכללים החדשים מחייבים חשיבה יצירתית ופיתוח אסטרטגיות הולמות, אבל מצד שני הכללים החדשים גם מאפשרים לפתח מנגנון הדחקה באשר לעצם ההכרה בעובדה שישנה מלחמה. אצל אובמה המנגנון הזה עובד "שעות נוספות" והוא מתעלם לחלוטין מתפקידו כמפקד עליון. הוא פשוט מסרב להכיר בכך שארצו נמצאת המלחמה. במקום לחתור לניצחון הוא מחפש "אסטרטגית יציאה" - אני משתמש כאן בהגדרה של העיתונאי/סופר בוב וודוורד מהוושינגטון פוסט, עיתון שאיננו נמנה על מבקריו של אובמה. יועציו של אובמה שכחו להסביר לו שממלחמה לא "יוצאים". במלחמה מנצחים או מפסידים. אין אפשרות שלישית. לפעמים זה הולך מהר ולפעמים זה לא הולך כל כך מהר; לפעמים זה נמשך שנים ובהיסטוריה היו גם מקרים בהם זה נמשך דורות. מלחמה לא מסיימים באמצעות צו נשיאותי או ע"י קביעה שרירותית של מועד סופי. זה נראה אולי מוזר לאובמה, אבל גם לצד השני יש מה לומר.

         

הדברים מקבלים פרספקטיבה שונה כאשר אנחנו מגיעים למזרח-התיכון. מרכזיותו של הסכסוך הישראלי-ערבי ואופן הטיפול בו הם הדוגמא הטובה ביותר שאפשר למצוא לחוקי פרקינסון, שאחד המרכזיים שבהם הוא הזמן והמאמצים המושקעים בנושא הם ביחס הפוך לחשיבותו של הנושא.

 

החוקים האלה נוסחו ע"י חוקר והוגה דעות בריטי בשם פרקינסון (Cyril Northcote Parkinson) בספר שהתפרסם בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הספר, הכתוב בנימה הומוריסטית, עוסק בתהליכי ניהול וקבלת החלטות. למרות שספרו של פרקינסון נכתב על האדמיניסטרציה הבריטית, תקפותם של החוקים היא אוניברסאלית. 

   

באשר לסכסוך הישראלי-ערבי, חוק פרקינסון "היכה" פעמיים, וכתוצאה מכך תוצאותיו הן הרבה יותר הרסניות ממה שמקובל בנסיבות אחרות. המכה הראשונה היא העיסוק האובססיבי בסכסוך הישראלי ערבי שמאפיל על בעיות אחרות של האזור ושל העולם, בעיות שרובן ככולן הן הרבה יותר חמורות. ל"זכותו" של אובמה יאמר שבנקודה הזאת הוא לא הראשון ושהבעיה חורגת מעבר למדיניות החוץ של ארה"ב. ממשלים קודמים השקיעו זמן ומאמצים ללא כל פרופורציה בניסיונות נואלים להביא גאולה לעולם באמצעות מציאת פתרון לסכסוך הישראלי ערבי. גופים נוספים כמו האו"ם, האיחוד-האירופי ושורה שלמה של ארגונים לא ממשלתיים (NGOs) גם הם לא טומנים את ידם בצלחת. כדוגמא אחת מני רבות, שרי החוץ של האיחוד-האירופי הקדישו יותר ממחצית הישיבות החודשיות שלהם (12 מתוך 22) בשנתיים האחרונות לדיונים בסכסוך הערבי-ישראלי, נושא בו תרומתו של האיחוד-האירופי היא שולית אם בכלל.  

 

ההתמכרות לנושא, התמכרות הנושאת את כל הסממנים של הפרעה נפשית הידועה בכינוי (OCD Obssessive Compulsive Disorder), היא מהותה אמצעי הסחת דעת המונים (Weapons of Mass Distraction או WMD בקיצור). כדאי לציין במאמר מוסגר שבקונטקסט של המאבק לדה-לגיטימציה של מדינת-ישראל אמצעי הסחת דעת המונים יכולים להיות לא פחות קטלניים מאשר אמצעי השמדת המונים (Weapons of Mass Destraction), אבל זה נושא לדיון אחר.

 

המכה השנייה, וכאן אנו מגיעים לתרומה אוריגינלית של אובמה - היא הטיפוס המיותר על עץ הבניה בהתנחלויות. הנושא הכי פחות רלוונטי לסכסוך. נושא שאפילו בעזרת מיקרוסקופ לא ניתן להבחין במידת השפעתו על הסכסוך. נושא שבהסכמי אוסלו (גם בהצהרת העקרונות המקורית וגם בהסכם רב העמודים שפרס וערפאת ניסחו יותר מאוחר) מוזכר בקושי בשתי מלים. הנושא הזה הפך בין לילה להיות הנושא היחיד בו עוסקים כולם. מכל הבעיות העומדות בפני העולם, בנאומו בפני עצרת האומות המאוחדות, אובמה לא מצא שום דבר אחר לעסוק בו חוץ מאשר הבניה בהתנחלויות. התוצאה היחידה של ההתעקשות הבלתי מובנת על הבניה בהתנחלויות היא שאובמה דחק את אבו-מאזן לפינה והביאו למצב בו לא הייתה לו כל ברירה אלא להפסיק את המו"מ. גם אם זה לא נעשה במכוון את הנזק שהוא גרם ספק אם ניתן יהיה לתקן.

  

אובמה סיים את הופעתו בעצרת האומות-המאוחדות עם הבשורה המרגשת למשפחת העמים: למועד הזה כעת חיה, עם חדש - עם פלשתין - יצטרף אליכם. בעוד שנה אפשר יהיה לומר על הבשורה הזאת, בפרפראזה על דבריו של מארק טוויין, "החדשות אודות ייסודה של מדינת פלשתין היו קצת מוגזמות".

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "יאטרוגנזיס - ממשל אובמה והמדינה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 15 באוקטובר 2010.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • The construction freeze
    • To Zeev Raphael
  • ניתוח חכם בהיר וחשוב
  • Destraction ?




גלריית המגזין

 

 

22 באוגוסט 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006