כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
אל-נכבה (النكبة‎) – הפלשתיניזציה של המסכנוּת
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
דמוקרטולוגיה - הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק ראשון
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
הליברליזם המערבי מטפח את האסלאם הרדיקלי
יחסי ישראל ארה"ב – האם עלינו לומר שלום לתהליך השלום?
מוחמד חסנין הייכל - העורך המיתולוגי של העיתון המצרי אל-אהראם
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
עימאד מורנייה - ראש הזרוע הצבאית של החיזבאללה
ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין
המופע הפסיכוטי של יצחק הרצוג בכנסת ישראל
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יוני 2010
הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית
סוריה - לתעתע בכולם ולהישאר בחיים

נשיאות ברק חוסיין אובמה – סיכום ביניים, מבט מקומי

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

07.08.2010


 

 

 

עדיין לא עברה מחצית הזמן לכהונתו של אובמה. לכאורה מוקדם לעסוק בסיכומים, אבל לא תמיד השעון קובע. בחירות הביניים שתתקיימנה בחודש נובמבר הקרוב (ב-2010) תהיינה נקודת-מבחן גורלית לנשיאותו של אובמה, נקודת-זמן בה הציבור האמריקאי יביע את דעתו. זה לא יהיה עוד משאל דעת-קהל שכל אחד יכול לפרש אותו איך שמתחשק לו. הרכב הקונגרס אחרי ה-2 בנובמבר ייתן תשובה חד-משמעית לשאלה אם האג'נדה של אובמה תעצר או לא. בשלושת החודשים שנותרו תשומת-הלב תתמקד כולה בבחירות האלו, והמרדף אחרי הבוחר יספק תעסוקה מלאה לחברי הקונגרס שבחלק ניכר מהזמן יהיו בפגרה. אין לפיכך לצפות לאיזו שהיא יוזמת חקיקה משמעותית, מה גם שמרבית הרעיונות של אובמה אינם פופולריים במיוחד בעיני הציבור כאן, (זה בלשון המעטה), ואובמה מעדיף שהם לא יהיו בכותרות בתקופה שלפני הבחירות.

 

במאמר הנוכחי אנסה לתאר איך הדברים נראים מכאן. אינני מתיימר לכסות את הכל, והצגת הדברים תשקף את דעותי בלבד (אינני מתחייב להיות אובייקטיבי).

 

בתמצית, את נשיאותו של אובמה עד היום אפשר לסכם בשתי מילים - כישלון טוטאלי. אפשר לנסח זאת גם בצורה אחרת: כגודל הצפיות, גודל האכזבה. למי שמלכתחילה היה סקפטי לגבי התאמתו וכישוריו של אובמה לכהן כנשיא ארה"ב (אדם לבן עם נתונים זהים לאלה של אובמה לא היה זוכה למבט שני בפוליטיקה האמריקאית), המילה "אכזבה" איננה במקום. מונח הולם יותר הוא "הפתעה". הפתעה מגודל הפער בין ההבטחות וההצהרות לבין הביצוע הכושל. 

 

הבטחות של הרים וגבעות במהלך מסע בחירות, הבטחות שאין כל כוונה ויכולת לממש אותן, זה דבר שציבור הבוחרים רגיל לו. מוכנות הציבור ללכת שולל אחרי ההבטחות האלו ולהאמין ש"הפעם זה יהיה שונה" גם היא תופעה החוזרת על עצמה פעם אחר פעם - מה שמראה שפריירים אולי מתים, אבל הם תמיד נולדים מחדש. גלי התשבחות ושירי ההלל בתקשורת שליוו את בחירתו של אובמה, יצרו מצב בו מלכתחילה לא היה לאובמה שום סיכוי לממש את התקוות שתלו בו. עוד לפני שאובמה הספיק לחמם את הכסא במשרד הסגלגל בבית הלבן, כבר הוענק לו פרס נובל (עד היום לא ברור על מה ולמה). הבעיה של אובמה היא שהוא מאמין שהפרס באמת הגיע לו, ושלגלי התשבחות שהורעפו עליו באמת היה כיסוי. שחצנות ורטוריקה - המאפיינים העקריים בהתנהגותו של אובמה לאורך כל הדרך, הן תכונות המהוות בדרך כלל יתרון אצל מועמד במהלך מסע בחירות. ממנהיג העומד בראש מעצמת על נדרש לקצת יותר.   

 

היו בעבר מועמדים שנחשבו לחדלי אישים, שהתעלו כשהתפקיד נפל עליהם. הנשיא טרומן הוא אולי הדוגמא הבולטת ביותר בתחום הזה. אצל אובמה זה לא קרה. ציניקנים טוענים שה"הישג" העיקרי של אובמה עד עכשיו הוא: הצלחתו לשכנע חלקים רחבים בציבור האמריקאי שהנשיא בוש לא היה כל כך גרוע כפי שהתקשורת הציגה אותו. ה"הישג" הבא של אובמה יהיה כנראה להראות שקארטר לא היה הנשיא הכי גרוע שהיה לארה"ב.

 

התפקיד של נשיא ארה"ב הוא אתגר יחיד במינו לכל מי שמצליח להיבחר. אין שום מערכת או תפקיד קודם המכשירים את המועמד לתפקיד. שום ניסיון קודם בתפקידים ביצועיים, כמה שיהיה מוצלח, איננו ערובה להצלחה של מועמד שנבחר. לאור תיפקודו של אובמה עד עכשיו, מסתבר שהניסיון הביצועי של פעיל שכונתי (community organizer) איננו מתקרב לסף.       

 

פוליטיקאים בונים על כך שהזיכרון הקצר של הציבור ימנע מהם את הצורך לתת דין וחשבון למצביעים ביום פקודה. זה עובד בדרך כלל. נושאים שהם בכותרות ובמרכז תשומת-הלב של הציבור בנקודת זמן מסויימת, נשכחים או נדחקים למושב האחורי ע"י נושאים חדשים התופסים את מקומם. זאת הסיבה שבנסיבות רגילות רוב מכריע מבין חברי הקונגרס העומדים לבחירה חוזרת (Incumbents) מנצחים במערכות הבחירות במחוזות שלהם. זאת גם הסיבה שלמעט מקרים של פאשלה רצינית, נשיאים נבחרים לתקופת כהונה שנייה. זה עובד, אבל לא תמיד. ישנם חריגים - מקרים בהם הציבור לא שוכח ולא סולח. אלה המקרים בהם מתחולל מהפך. לעניות דעתי, זה מה שעומד לקרות בסתיו הקרוב, אם כי להתנבא על תוצאות של בחירות זה הימור חסר כל בסיס. על כל פנים, בתקופה שנותרה יתנהל מרוץ בין הרטוריקה לבין המציאות ומעניין יהיה לראות מי ינצח.

 

כושרו הרטורי של אובמה לא השתנה. באותם מקרים בהם הוא מופיע בציבור הוא עדיין במיטבו. מה שהשתנה זה קהל המאזינים. את הציבור העיקרי שהביא לו את הניצחון בבחירות של 2008 - הבלתי תלויים והרפובליקנים המתנדנדים, הוא איבד כמעט לחלוטין. קו התעמולה המרכזי של אובמה בימים אלה, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, זו סיסמא שהיא תמיד נכונה, אבל זו גם סיסמא שמשדרת למי שמוכן להקשיב תשכחו מהשינוי שהובטח. את קו התעמולה השני של אובמה (מה שנהוג לכנות כאן Plan B) הכל נגרם ע"י בוש, אפילו דמוקרטים שרופים מתקשים לבלוע. 

 

א. תהיה לי בריא וחזק

באידיש - זיי מיר געזונט אונד שטארק זה מצלצל הרבה יותר טוב. הצלחתו של אובמה להעביר בקונגרס את הרפורמה במערכת הבריאות היא ללא ספק גולת הכותרת של נשיאותו. כל הנשיאים שכיהנו לפניו, מימי רוזוולט, ניסו ולא הצליחו. הדמוקרטים מגלים עכשיו שההישג המרשים הזה עונה על כלל חנות החרסינה, כלל אותו ניסח קולין פאוול, מי שהיה מזכיר המדינה הראשון במימשל בוש, שברת - קנית, עכשיו זה שלך. מי שנכנס לחנות דברי חרסינה לא על מנת לקנות מה שהוא, אלא רק לשטוף את העיניים, ולא בכוונה מפיל ושובר את אחד המוצרים המוצגים, המוכר מחייב אותו לשלם עבור השברים והוא נשאר תקוע עם מוצר פגום. זה מצבם של הדמוקרטים בכל מה שקשור לרפורמה במערכת הבריאות (ObamaCare). הנושא מסרב לרדת מסדר היום. היום, למעלה מארבעה חודשים אחרי שהחוק התקבל בקונגרס, אובמה עדיין משקיע מאמצים על-מנת למכור לציבור את "מעלות" הרפורמה, והמסר לא נקלט (זה בלשון המעטה), עובדה שאיננה מהווה בשורה מעודדת למפלגה הדמוקרטית, ולאובמה באופן אישי. מאחר ואובמה לא הצליח לגייס אפילו רפובליקני אחד שיצביע עבור החוק, וגם קצת קשה לגלגל את זעם הציבור על בוש, הדמוקרטים צריכים לחיות עם זה.     

 

שמונה חודשים הם פרק-זמן ארוך מאוד בפוליטיקה. נצח. בדרך כלל, אחרי תקופות המתנה הרבה יותר קצרות אנשים בולעים את הגלולה ומתרגלים לחיות עם מצבים שאינם לרוחם. זאת היתה התחזית של יועצו הבכיר של אובמה, דוד אקסלרוד, לגבי הרפורמה במערכת הבריאות שהתקבלה בקונגרס למרות התנגדות עצומה בציבור. בשמונת החודשים שנותרו עד נובמבר (מועד הבחירות) הוא אמר, הציבור יתרגל וישכח את מה שקרה במרץ (מועד ההצבעה בקונגרס). זה לא קרה. ההתמרמרות בקרב הציבור על החוק ותוצאותיו עולה ממשאל אחד למשנהו. ערב ההצבעה בקונגרס, יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, הצהירה אחרי שהחוק יתקבל, נגלה לכם מה יש בו. היא עמדה בדיבורה. כמעט בכל יום מתגלים פרטים חדשים שאף אחד לא ידע עליהם. הבעיה היא שכמעט עם כל פרט שמתגלה התמונה נהיית יותר שחורה. לא אחזור על פרטי החוק כאן, כתבתי על כך מספיק בעבר. השורה התחתונה היא שמי שאיננו בריא וחזק (וגם צעיר . . .) הוא בצרה ומצבו רק יוחמר ככל שסעיפים נוספים של הרפורמה ייושמו.

 

על ביטוח מקובל לאמר שרוכשים אותו על מנת שלא להזדקק לו (אויף נישט צו בדארפן באידיש). זה לא כל כך נכון לגבי ביטוח בריאות, בייחוד לגבי אנשים בגיל מתקדם. ביטוח בריאות הוא דבר שהאדם הממוצע נזקק לו ברמה כזאת או אחרת כמעט בכל שלב של חייו (אם לא הוא באופן אישי אז בני משפחתו - ילדיו בעיקר). ה"סוכריה" העיקרית שבה אובמה נעזר בעת המאבק להשגת תמיכה ציבורית בתוכנית, היתה הבטחתו שלא יהיה שינוי לרעה בתוכניות הקיימות. הוא ניסח את זה מי שמרוצה ממה שיש לו יוכל להמשיך. ההבטחה הזאת נמוגה כעשן. למעט חסידים שוטים שעדיין לא איבדו את אמונם, היום ברור לכל שמלכתחילה לא הייתה שום כוונה לקיים את ההבטחה הזאת. בקרב חוגים רחבים בציבור ישנה תחושה שרימו אותם. את זה לא שוכחים כל כך מהר.

 

ב. כלכלה או קלקלה    

מצב הכלכלה האמריקאית רחוק מלהיות מזהיר. החשש שהמשבר שפרץ בסוף תקופת כהונתו של בוש יהפוך לשפל מתמשך, כפי שהיה בשנות השלושים, לא התממש. זו לא ממש התאוששות, אבל כפי שאובמה מציג זאת - היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אפשר להתווכח מכאן ועד להודעה חדשה מה הן הסיבות לכך שהשפל נמנע. האם זו מדיניותו ה"חכמה" של אובמה, או התנגדותם העיקשת של הרפובליקנים ליישום חלקים שונים במדיניותו של אובמה, או שזה בכלל תהליך שהיה מתרחש בזכות עצמו - כל אחד יכול למצא סיבות לכאן ולכאן. כל הדיונים בנושא הזה הם חסרי משמעות מנקודת מבטו של ציבור הבוחרים. האדם הממוצע איננו מבין גדול בכלכלה. תל"ג שמל"ג, צמיחה כלכלית, מאזן תשלומים, חוב לאומי, דפיציט - כל אלה הם "מונחים של בית מרקחת" עבור האדם הפשוט, מה גם שהסכומים הנזרקים לאוויר - טריליונים של דולרים, הם מעבר להשגתו (מי יודע כמה אפסים יש בטריליון?). לאדם הפשוט יש מדד אחר על פיו הוא שופט את מצב הכלכלה - מצבו האישי. מחירי הדיור, מחירי הדלק, המחירים בסופרמרקט, מחירי הבריאות, עליית המסים, ומעל לכל - מצב התעסוקה. זה האחרון, יותר מכל דבר אחר, יהיה קרוב לוודאי הגורם המכריע שישפיע על ההצבעה בנובמבר. שיעור האבטלה עומד היום על למעלה מ 9.5% (ממוצע ארצי). הוא לא גלש לתחום הדו-ספרתי רק בזכות הגיוס של מאות אלפי עובדים זמניים לצורך מפקד האוכלוסין המתקיים כאן אחת לעשר שנים. כל אלה יפוטרו לקראת סוף השנה.

 

אין שום סימן שבעתיד הנראה לעין עומדת לחול ירידה משמעותית במספר המובטלים. יתרה מזאת, הסטטיסטיקה הרשמית על אחוזי האבטלה איננה מראה את התמונה האמיתית כי היא מתבססת על מספר הנרשמים לקבלת מענק אבטלה. היא לא כוללת כאלה שמצאו משרות זמניות בתעסוקה חלקית ואינם זכאים למענק, או כאלה שפשוט "נגמר להם" והפסיקו לפנות ללשכה. כמו כן, הסטטיסטיקה לא מתייחסת ל"עומק" האבטלה - משך הזמן שלוקח לאדם שאיבד את מקום עבודתו למצוא תעסוקה חדשה. הממוצע היום הוא למעלה משלושה חודשים (יש הרבה מקרים שעברו את מחצית השנה) לעומת כשלושה שבועות בעבר. לשם השוואה, מימדי האבטלה לקראת סוף תקופת בוש היו בסביבות 6%, ואובמה וכלכלניו הבטיחו לציבור שבזכות חבילת התמריץ שיעור האבטלה יישאר מתחת ל-8% (זו היתה ה"סוכריה" בעזרתה אובמה שכנע את הקונגרס לאשר את התמריץ ללא דיון מפורט בפרטי הביצוע). לכאורה אלה הפרשים לא כל כך גדולים, אבל צריך לזכור שארה"ב היא מדינה גדולה וכל אחוז משמעותו הרבה מאוד מובטלים.

 

מדיניות המסים אותה יוזם אובמה רק תחמיר את המצוקה כי היא מתבססת על העלאת המסים על עסקים קטנים ובינוניים - עמוד השדרה של המעסיקים בארה"ב, ואלה, בשל חוסר הוודאות, נמנעים מלגייס עובדים חדשים. התרוץ המקובל המסים יועלו רק על העשירים (בעלי הכנסות שנתיות של 250,000$ ומעלה) הפך להיות מטבע שחוק. זו סיסמא ש"הולכת טוב" במהלך מערכת בחירות, במציאות כל חברה או מפעל המעסיקים 50-40 עובדים ויותר מגלגלים בשנה הרבה יותר מזה. בינתיים - עד יעבור זעם (קרי הבחירות בנובמבר), אובמה נלחם להאריך את משך התקופה בה משלמים מענקי אבטלה. זה כמו לתת כדורים להורדת החום לחולה במחלה ממארת. אובמה רואה את העובדה שהמצב היה יכול להיות יותר גרוע כראיה ל"הצלחה" של תכניתו הכלכלית. אפילו בשמאל כבר צוחקים עליו בתחום הזה. באחת התוכניות ההומוריסיטיות המנחה (הידוע כאוהד של אובמה), הסביר לצופים שאובמה צודק כי 15% או אפילו 13% אבטלה זה הרבה יותר גרוע מ 9.5%. בהופעה לפני אסיפת תורמים לפני כשבועיים, אובמה הצהיר בארשת רצינית הבחירה בנובמבר תהיה בין התוכנית שהכניסה אותנו לבוץ, לבין התוכנית [שלי] שהוציאה אותנו מהבוץ. את זה הוא אמר במדינת נבדה, מדינה בה שיעור האבטלה הוא מעל 14%, "הישג" לו הוא אחראי באופן אישי בשל שורה של התבטאויות חסרות אחריות לגבי המדינה הזאת. הקהל, שהיה מורכב רובו ככולו מאנשים ששלמו 1,000$ ויותר כל אחד תמורת הכבוד להיות נוכח שם, הגיב בתשואות. המארגנים לא טרחו ליידע את הציבור כמה מובטלים היו בין המשתתפים.             

 

ג. אסון מעשה ידי אדם     

בעידן אובמה המילה "טרור" הפכה להיות מוקצה מחמת מיאוס. היא מזכירה יותר מדי את עידן בוש טפו, טפו, טפו. הפוליטיקה הקורקטית מחקה מהמילון את המילה טרור ופיגוע טרור הוא מעתה אסון מעשה ידי אדם (A man made disaster). תראו כמה חוכמה יש כאן - בוש נלחם כמעט שמונה שנים בטרור ולא יכול לו, בא אובמה ובהבל פה "ניקה את השולחן" - אין יותר טרור. טרור יוק. (איך זה שאף אחד לא חשב ליישם את הגישה הזאת לפתרון הסכסוך במזרח התיכון?).

 

דא עקא, שושנה בכל כינוי, הריח הוא ללא שינוי (A rose under any name smells the same). בעוד שסמנטיקה ורטוריקה קוצרות תשואות באסיפות המונים בכיכר העיר (town hall meetings), במאבק עם המציאות ידיהן בדרך כלל על התחתונה. טרור יוק היה עובד אולי עבור הסולטן הטורקי במאה ה-16, ובימינו זו סגולה לרכישת קולות בשמאל הרדיקאלי, אבל לטרור יש אג'נדה משלו, וזו איננה בהכרח תואמת את סדרי העדיפויות של אובמה.

 

הרקורד של אובמה בתחום קבלת החלטות ונקיטת עמדה בנושאים השנויים במחלוקת איננו בדיוק מה שהוא שאפשר להתפאר בו. במהלך כהונתו כסנאטור במדינת אילינוי הוא הסתפק בהצבעת נוכח (present), קרוב למאתיים פעם (אין, ולא היה, אף מחוקק בארה"ב שמתקרב לשיא הזה!). בשונה מהצבעת נמנע (abstain) הצבעת נוכח היא אמצעי פרוצדורלי המאפשר למחוקק להשתתף בהצבעה בלי ששמו יופיע במפורש ברשימת המצביעים. בספרו תעוזת התקוה (Audacity of Hope), אובמה כלל את המשפט הבא אתה חייב להצביע כן או לא על כל חוק העומד לדיון, גם אם אין סיכוי שהתוצאה תהיה בהתאם לרצונך או רצון תומכיך (You must vote yes or no on whatever bill comes up, with the knowledge that it's unlikely to be a compromise that either you or your supporters consider fair and or just). זה מה שנקרא נאה דורש, נאה מקיים. אין לי סטטיסטיקה מדוייקת כמה פעמים אובמה כן הצביע בעד או נגד משהו, אבל אני מסופק אם צריך את שתי הידיים כדי למנות.           

 

הטיפול הכושל של אובמה באסון של התמוטטות מגדל קידוח הנפט במפרץ מכסיקו, המחיש שגישתו הבסיסית של אובמה לניהול משברים לא השתנתה מתקופת היותו סנאטור במדינת אילינוי - לדחות עד כמה שאפשר את קבלת האחריות, ואם אפשר להמנע מזה בכלל. לקח לו יותר מחודש להחליט שיש בכלל משבר, ואז כל מה שהוא מצא לנכון לומר זה שהוא צריך לאתר למי מגיעה בעיטה בתחת. שוב, ביטוי שקוצר תשואות מהשומעים באסיפת המונים בכיכר העיר, אבל לא מה שהוא שמעיד על גישה רצינית או על הבנה של המתרחש. הנסיון לנצל את האסון על מנת להגניב בדלת האחורית את האג'נדה שלו בנושאי האנרגיה לא תרם לעצירת ההדרדרות של מעמדו בדעת הקהל. אף אחד לא חושב שהוא היה אחראי לאסון, או שהוא באמת יכול היה לעשות מה שהוא (אם כי הפגנת מעורבות אישית לא היתה יכולה להזיק), אבל מסתבר שבציבור לא שכחו את ההתקפות ואת קיתוני הגופרית שאובמה שפך על ממשל הנשיא בוש בתקופת אסון קתרינה, וההשוואה איננה עובדת לטובתו.    

 

ד. איך להכשל בעשיית שלום בלי להתאמץ    

בשעה טובה אנו מגיעים למזרח התיכון - נו, איך אפשר בלי? כותרת הפרק מטעה במקצת, כי למעשה עצירת תהליך השלום לא הושגה ללא מאמץ. אדרבא, הושקע מאמץ ניכר ע"י אובמה על מנת להבטיח את ה"הישג" הזה. אינני חושב שזה נעשה במכוון, אבל בהשאלה ממערכון הגששים - זה אולי לא מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא. כמו בכמעט כל נושא אליו הוא נכנס, אובמה לא טרח ללמוד לעומק את הבעייתיות של הסכסוך, והסתפק בבדיקה שטחית ובתדרוך שקיבל מגופים שהם ללא יוצא מן הכלל בעלי אג'נדה דומה לשלו.

 

אפשר להתווכח אם היה סיכוי להגיע ליישוב הסכסוך (זו שאלה טובה אם זה בכלל אפשרי בעתיד הנראה לעין, אבל זה כבר נושא לדיון אחר), אבל לפני הופעתו של אובמה בזירה, התקיימו מגעים שוטפים בכל מיני רמות בין הצדדים. קצב ההתקדמות, אם בכלל, לא היה מי יודע מה, אבל היה "תהליך" (זה מונח שביילין אוהב להשתמש בו). כניסתו של אובמה לתמונה היתה כמו של פיל לחנות חרסינה. עכשיו כל מה שנותר זה לאסוף את השברים. בהחלט ייתכן שאובמה יצליח לכפות איזושהי סדרה של וויתורים (על ישראל בלבד, כי על הערבים הוא אפילו לא ינסה מאחר ואין לו במה ללחוץ עליהם גם אם הוא היה רוצה), במיוחד לאור חוסר המוכנות והיכולת של נתניהו לעמוד בלחצים, אותם הוא יציג כ"הישג" בפני הציבור האמריקאי. הסדר - זמני או קבוע? הפסקת הלוחמה? תשכחו מזה. לא במשמרת של אובמה. שלום? רק במרומים.

 

הנושא היחיד העומד בימים אלה על הפרק הוא מה התמורה שאובמה יסחוט מישראל תמורת הכבוד המפוקפק של ישיבה בחדר אחד עם אבו מאזן, "הישג" אותו אובמה יוכל למכור כהצלחה חסרת תקדים של מדיניותו בזירה הבינלאומית.

 

זה עדיין לא "מונח בכיס", כי אבו מאזן עדיין לא זז מעמדתו שהיא: מו"מ ישיר יתקיים רק כאשר כבר לא יהיה על מה לדון (אבו מאזן מנסח את זה קצת אחרת - הוא ייעתר להפצרותיו של אובמה להכנס למו"מ ישיר רק אחרי שהאחרון יבטיח לו שכל דרישותיו תתקבלנה). זו עמדה שמחנה השלום בישראל מקבל אותה בהבנה. לא מפליא שגם בעולם הרחב ובמיוחד בבית הלבן יש השלמה עם הגישה הזאת.

 

למעשה עמדתו זו של אבו מאזן, שהיא הקצנה חסרת תקדים לעומת של מה שהיה בעבר במגעים בין ישראל לערבים, נולדה כתוצאה מהדרישות האולטימטיביות שאובמה הציג לישראל עם כניסתו לנושא. למרות המחוות האחרונות לנתניהו, בעמדותיו של אובמה לא חל שום שינוי מהותי. לערבים אין שום סיבה להסתפק בפחות ממה שנשיא ארה"ב דורש מישראל.

 

לפיכך, אין שום סיכוי שמשהו של ממש יקרה בין אם תתקיימנה שיחות ישירות ובין אם לא. לכן, אפשר לומר על חיים רמון שעצתו לפלשתינאים לסרב למו"מ ישיר עם נתניהו היא ברכה, בחינת רצה לקלל ויצא מברך, כי מנקודת מבטה של ישראל שום דבר חיובי לא יכול לצאת מהמגעים האלה.

 

ה. לסיכום     

לא התייחסתי לכל הנושאים, אלא רק לאלה שנראים לי מעניינים במיוחד. אין ספק שלאובמה יש בעיות קשות במילוי התפקיד. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא רואה את התפקיד של הנשיא כ"מפקד העליון של הצבא" וכן את הצורך לטפל בנושאי חוץ וביטחון כמטלה מיותרת, והוא היה היה מעדיף למקד את כל תשומת-הלב במימוש האג'נדה שלו בנושאי פנים. הוא עדיין לא הפנים את המציאות שלמרות העוצמה המתלווה לתפקיד הוא איננו הקובע הבלעדי של סדרי העדיפויות, ושגם לגורמים עליהם אין לו כל שליטה יש מה לומר בקביעת האג'נדה.   

 

אני מקווה מאוד שהמשאלים משקפים נכונה את מה שיקרה בנובמבר 2010, אם כי על משאלים אי אפשר אף פעם לסמוך. השאלה המעניינת היא כמובן מה כל זה אומר לגבי 2012, מה הם סיכוייו של אובמה להיבחר לתקופת כהונה שנייה. אינני רוצה להתנבא, מאחר וידוע למי נתנה נבואה אחרי שחרב בית המקדש. ישנה נקודה אחת שכל מי שבונה על סמך מה שיקרה בנובמבר הקרוב צריך לקחת בחשבון. בבחירות ביניים בארה"ב אחוזי ההצבעה הם הרבה יותר נמוכים מאשר בבחירות בהן הנשיא עומד לבחירה. האחוז הוא נמוך במיוחד אצל הצעירים - ציבור שברובו המכריע הצביע עבור אובמה ב-2008. התוצאות של נובמבר הקרוב יכולות לכן לתת תמונה מעוותת כי רפורמת הבריאות השנויה במחלוקת מגבירה מאוד את המוטיבציה להצביע בקרב המבוגרים והקשישים בגלל הפגיעה במדיקייר, בעוד שאת הצעירים הנושא הזה לא כל כך מטריד (בינתיים). הצלחה, ואפילו הצלחה גורפת, של הרפובליקנים בנובמבר הקרוב איננה אומרת שום דבר על מה שיקרה ב-2012.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "נשיאות ברק חוסיין אובמה - סיכום ביניים, מבט מקומי", מגזין המזרח התיכון, 7 באוגוסט 2010.

 

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • סיכום מעולה
  • ניתוח פוליטי מעמיק על ההנהגה האמריקנית
  • הפיגום שהפך לבניין




גלריית המגזין

 

 

10 בדצמבר 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006