כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
האם צפויה שואה שנייה?
טרור אסלאמי – ילדים כטרוריסטים מתאבדים – מרץ 2017
מדיקטטורה צבאית ל"דמוקרטיה"; סוריה לאחר הבחירות של 1954
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
מדע והשכלה בישראל, ושאלת הגניוס היהודי
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
בגידתו של אבו מאזן באומה האסלאמית?
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות
המשבר הפוליטי בלבנון
טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש פברואר 2014.

ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב

מאת: ד"ר יוחאי סלע

22.11.2007


 

                                                       

                              חלק שני: המהלכים העיקריים במלחמה - החזית הסורית

 

 

בחלק הראשון של המאמר סקרנו את מערך הכוחות שעמדו זה מול זה בחזית המצרית ובחזית הסורית. בהתאם לתכנון המצרי והסורי, כוחותיהם היו אמורים לשטוף את הכוחות הישראלים, לנצל את גורם ההצלחה ובתוך ימים ספורים לחדור לתוך תחומי מדינת-ישראל באזור הצפון, בעוד המצרים תכננו להגיע בתוך ימים אחדים למעברי הגידי והמתלה המצויים כ-40 ק"מ מתעלת-סואץ. השגיאה הטקטית של מצרים וסוריה נגעה בעיקר לבחירת מועד התקפת הפתע, יום כיפור, ביום שבו מרבית אזרחי ישראל שהו בביתם בשל קדושת החג, וכך ניתן היה לגייס את מערך המילואים בקלות יחסית. למרות ההפתעה ולמרות החלטות מדיניות וצבאיות שחלקן היו מוטעות וחלקן היו שנויות במחלוקת, הצליחה ישראל להביס את סוריה ומצרים, בזו אחר זו.

 

6 באוקטובר: בשעה 14:00 לערך, כוחות סוריים ומצריים פתחו בהתקפת פתע על ישראל. סוריה פתחה בהתקפות אוויר ובהרעשת תותחים לאורך קו החזית ברמת-הגולן. לאחר התקפת ריכוך, החלה ההתקפה הקרקעית שכללה כ-1,400 טנקים סורים, מאות נגמ"שים ועשרות אלפי חיילים. לאחר שעות אחדות נכבש "מוצב החרמון הישראלי" - המוצב הישראלי היחיד שנכנע בחזית הסורית.

 

7 באוקטובר: כוחות סוריים השתלטו על הדרכים המובילות לכינרת.

 

8 באוקטובר: צה"ל ניהל קרבות בלימה קשים נגד הכוחות הסוריים. חיל המשלוח העיראקי התחיל לנוע לעזרת סוריה.

 

9 באוקטובר: לאחר קרבות מרים הסורים החלו לסגת.

 

10 באוקטובר: הכוחות הסורים נהדפים, וכל שטח רמת-הגולן נכבש מחדש על-ידי צה"ל למעט "מוצב החרמון הישראלי". מתוך כ-1,400 טנקים סורים שהשתתפו במערכה, כ-900 טנקים סורים נפגעו או הושארו ברמת הגולן. סוריה מבקשת ממצרים לפתוח במתקפה כדי להקל את הלחץ מעליה. המצרים מסרבים.

 

11 באוקטובר: צה"ל פתח במערכה בשטח סוריה. בקשה סורית נואשת למצרים לפתוח במתקפה בדרום. המצרים מסרבים.

 

12 באוקטובר: הכוחות העיראקיים הגיעו לעזרת סוריה.

 

13 באוקטובר: הכוחות העיראקיים נסוגים לאחר שהם סופגים אבדות קשות מידי ישראל. היחסים בין סוריה למצרים התערערו לחלוטין.

 

14 באוקטובר: צה"ל הפגיז את פרברי דמשק.  מצרים החליטה לפתוח במתקפת-נגד בחזית הדרום.

 

15 באוקטובר: צה"ל כבש שטחים שנשלטו על-ידי חיל המשלוח העיראקי.

 

16 באוקטובר: נכשלה התקפת-הנגד הערבית שכללה את צבאות סוריה, עיראק וירדן.

 

19 באוקטובר: שוב נכשלה התקפה משולבת של כוחות סורים, עיראקים וירדנים.

 

22 באוקטובר: "מוצב החרמון הישראלי" נכבש בידי כוחות צה"ל. כוחות צה"ל ניצבו במרחק של כ-30 ק"מ מדמשק. הוכרזה הפסקת-אש.

החזית המצרית:

6 באוקטובר: בשעה 14:00 לערך, המריאו כ-150 מטוסים מצריים וטסו לעבר מטרות ישראליות הפרוסות באזור תעלת סואץ ובמרחבי סיני במטרה להשמידן. במקביל לכך, כ-1,000 תותחים מצריים פתחו בהרעשה כבדה לרוחב החזית. לאחר כחצי שעה החל הכוח המצרי לצלוח את תעלת-סואץ במטרה לבסס ראשי-גשר לרוחב התעלה. למרות התקפת הפתע של חיל-האוויר המצרי, נגרם נזק מועט יחסית למתקנים ישראלים. ובשל אבדותיהם הכבדות, חיל-האוויר המצרי הוריד את הפעילות האווירית כבר למחרת היום למינימום ההכרחי. לאורך כל ימי המלחמה שמי ישראל היו נקיים, וחיל-האוויר המצרי לא הצליח לפגוע באף מטרה בתחומי ישראל. כבר בתחילת המלחמה, חיל-הים הישראלי הצליח לשתק את חילות הים של סוריה ומצרים, ובקרבת נמל לטקיה נערך קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה הצבאית, שבמהלכו טובעו חמישה כלי שיט סוריים. הארמיה השניה המצרית החלה להתמקם מול הערים קנטרה ואיסמעליה ממזרח לתעלה, ואילו הארמיה השלישית החלה להתמקם מול העיר סואץ.

 

7 באוקטובר: המצרים הצליחו להתבסס לאורך התעלה ברצועה צרה של כ-4 ק"מ. בקרבות הבלימה הראשונים, צה"ל איבד כ-70 אחוזים מכוח השריון שלו שמנה בתחילת הקרבות כ-290 טנקים. לאחר המלחמה התברר שמתוך כ-460 חיילים שהיו במוצבים לאורך התעלה, כ-120 חיילים נהרגו או הוכרזו כנעדרים, כ-150 נפלו בשבי וכ-160 הצליחו להיחלץ ולחבור לכוחות צה"ל בעורף. מוצב אחד, "בודפשט", לא נכנע.

 

8 באוקטובר: צה"ל פתח במתקפת-נגד, אך זו נכשלה באבדות קשות לכוחות הישראלים. במשך שלושה ימים, נפגעו בצורה כזו או אחרת כ-350 טנקים ישראלים בקרבות הבלימה ובמתקפת-הנגד שנכשלה. החל מתאריך זה ועד ל-14 באוקטובר צה"ל התארגן מחדש לאורך החזית כשעיקר המאמץ הצבאי התנהל בחזית הסורית ברמת-הגולן.

 

14 באוקטובר: הצבא המצרי פתח במתקפה עזה נגד כוחות צה"ל במטרה להקל על הסורים ברמת-הגולן. בהתקפה זו השתתפו כ-1,000 טנקים מצריים וכ-1,000 תותחים, שפתחו בהרעשה מקדימה, וכן מטוסי מיג מצריים ולוביים גיבו את כוחות הקרקע המצריים. ההתקפה המצרית הסתיימה במפלה קשה ובאבדות כבדות לכוחות המצריים. לצה"ל נגרמו אבדות מועטות בלבד. קרב זה היה אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה.

 

15 באוקטובר: צה"ל פתח במבצע לצליחת תעלת-סואץ ב"תפר" בין שתי הארמיות המצריות.  מעבר להיבט הצבאי של המבצע, הצליחה הישראלית הביאה לשינוי תודעתי מרחיק לכת בצד המצרי.

 

16 באוקטובר: צה"ל ניהל קרבות בצד המצרי של תעלת סואץ.

 

17 באוקטובר: נכשל ניסיון מצרי לחסל את ראש הגשר הישראלי. קרבות קשים ב"חווה הסינית".[1]

 

18 באוקטובר: כוחות צה"ל התבססו עמוק בתוך השטח המצרי.

 

19 באוקטובר: הרמטכ"ל המצרי, שאזלי, הודח בשל ליקוי תפקודי שנבע מהצליחה הישראלית. במקומו מונה הגנרל עבד אל-גאני גמאסי.

 

22 באוקטובר: הושלם הכיתור על הארמיה השלישית ועל העיר סואץ. כוחות צה"ל הגיעו עד למרחק של 100 ק"מ מקהיר. הוכרזה הפסקת-אש אך זו הופרה על-ידי הצבא המצרי.

 

24 באוקטובר: נכשל ניסיון ישראלי לכבוש את מרכז העיר סואץ. צה"ל הידק את הכתר על הארמיה השלישית. בשעה 18:00 מוכרזת הפסקת-אש. ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, מקבלת החלטה אמיצה לא להשמיד את הארמיה השלישית המצרית, ובכך ניטע הזרע הראשון של אמון בסיסי בין מצרים לישראל שהוביל למהלכים חשובים בעתיד לטובת שתי המדינות. להלן האבדות בנפש ובציוד בעקבות המלחמה:

 

תוצאות המלחמה[2] 

 

תוצאות המלחמה (אנשים וציוד)

ישראל

מצרים (כולל חילות-המשלוח)

סוריה

הרוגים:

2,222

כ-12,000

כ-3,000 [3]

טנקים פגועים:

800 [4]

יותר מ-1,000

1,150 [5]

נגמשי"ם:

100

450

400

מטוסים:

102

235

135

מסוקים:

5

42

13

תותחים:

25

300

250

סיפנות טילים:

--

7

5

שבויים:

294

8,400

כ-400

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר הוכרזה הפסקת-האש, מעולם לא ניצבו כוחות צה"ל קרוב כל כך לבירות מצרים וסוריה - 100 ק"מ מקהיר וכ-30 ק"מ מדמשק. הארמיה השלישית המצרית נקלעה למצב נואש והעיר סואץ כותרה. כאשר נודע לציבור הערבי מה היו תנאי הפתיחה של המלחמה לעומת הסיום שלה, אי-אפשר היה להתחמק מאותן השאלות שנשאלו לאחר מלחמת ששת-הימים. כדי לענות לציבור הערבי הנבוך, גויס הסופר המצרי נג'יב מחפוז[6] כדי להסביר את המשמעות של המלחמה בסדרת כתבות שפורסמה מעל דפי העיתון אל-אהרם במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר-דצמבר 1973.[7] אחת מהטענות שמחפוז ניסה להתמודד איתן הייתה, כי לאור תנאי הפתיחה "התבוסה ב-1973 הייתה גדולה יותר מהתבוסה ב-1967". מחפוז לא היה טורח להתמודד אם הטענה זו אם היא לא הייתה משותפת לרבים בציבור הערבי, לאור מה שנודע להם על תנאי הפתיחה של המלחמה בהשוואה לסיומה. מחפוז כתב כי אלה המחזיקים בטענה זו "לא נלחמו, לא התנדבו ולא תרמו", ויחד עם זאת "הם קוראים לחידוש הקרבות" בין מצרים לישראל מבלי ליטול חלק אמיתי במערכה.

 

בצדק שאל מחפוז, "האם ניצחנו או הובסנו במערכה?". ודומה כי שאלה הזו ריחפה לאור ההכרזה של המשטר המצרי על "ניצחון" בעוד שהציבור הערבי ראה משהו שונה בתכלית בקו-החזית. מחפוז השיב, בצורה גלויה, כי במלחמת אוקטובר 1973, למרות תוצאותיה, "...השתחררנו משש שנות מרירות שהיו שקועות ברפש התבוסה, הריקבון והדיכאון, ופנינו לעבר ראשיתו של מאבק, ולעבר אתגר ותחייה שאינם מוטלים בספק". המשמעות בדבריו הייתה, כי גם אם תוצאות המלחמה לא סיפקו את הרצון הערבי, הרי לנוכח התבוסה ב-1967, הישגיה המוגבלים של המלחמה ב-1973 די היה בהם למחוק שנים של השפלה לאומית. מחפוז גם לא חרג מהקו המדיני הרשמי של מצרים, שהחל להתגבש באותה עת, כשציין כי אחת מהמטרות של המלחמה הייתה "להגשים את השלום במזרח התיכון". אולם מחפוז, בדומה למנהיגיה של מצרים, ניסה לטעת בציבור את התחושה כי בכל זאת היה כאן ניצחון "ובוודאי שאין כאן תבוסה", לדבריו.

 

גם במהלך המלחמה נעשה ניסיון תעמולתי, מצרי וסורי, להראות כי הצבאות הערביים מנצחים, ולעתים המנהיגות הערבית לא הצליחה להיגמל מהרגליה הרעים ולהצהיר על ניצחונות דמיוניים. כך למשל, הנשיא הסורי חאפז אל-אסד,  בנאומו לאומה ב-15 באוקטובר, צייר תמונה שלא היה לה שום קשר למציאות. וכך אמר אסד: "כוחותינו ממשיכים בהתקדמותם, והם גירשו את האויב מקונייטרה, מג'יבין, חושניה, תל אל-פארס ובמקומות אחרים. כוחותינו ממשיכים לדלוק אחרי האויב ולהלום בו, וכוחותינו ימשיכו להלום בכוחות האויב עד שנשיג מחדש את עמדותינו בשטח הכבוש ונמשיך עד שנשחרר את כל הארץ".[8] כאשר היה ברור כי הצבא המצרי עומד בפני תבוסה לקראת סוף המלחמה, הנשיא סאדאת טען כי הסכים להפסקת-אש משום ש"אינו יכול להילחם נגד מכונת המלחמה האמריקאית", בדומה לטענות של נאצר במלחמת ששת-הימים.[9] וזה היה גם התירוץ שנמסר לאסד מפי סאדאת, במברק שנשלח על-ידו, כשניסה להסביר לו מדוע הסכים להפסקת-אש עם ישראל, דהיינו שוב "ישראל אינה נלחמת לבדה".

 

וכך כתב סאדאת לאסד: "לחמתי בישראל עד היום החמישה-עשר. בארבעת הימים הראשונים הייתה ישראל לבדה, אך בעשרת הימים האחרונים אני נלחם בחזית המצרית גם בארצות-הברית, באמצעות הנשק שהיא שולחת... אינני יכול להילחם נגד ארצות-הברית וגם לא לקבל על עצמי, בפני ההיסטוריה, את האחריות להרס כוחותינו המזוינים בפעם השניה... לבי שותת דם באמרי לך זאת". בניגוד לדימוי הרווח, אכן ארה"ב שלחה נשק לישראל בכמויות גדולות, החל מה-14 באוקטובר 1973, אך לא היה לזה כל השפעה על התוצאה של המלחמה, וכי רוב הציוד הצבאי שהגיע הוכנס לשירות רק לאחר סיום הקרבות. רק לאחר עיכובים רבים וסחבת-מדינית מכוונת מצד ארה"ב, ולאחר שהגלגל התחיל להתהפך לטובת ישראל עם התבוסה של מתקפת-הנגד המצרית, הגיעה האספקה האמריקאית לישראל, ולא לפני כן. בעוד, שמצרים וסוריה נהנו מאספקת ציוד צבאי סובייטי ללא מגבלה או עיכובים בשל שיקולים מדיניים.

 

על-מנת להעניק לציבור המצרי מידה מסוימת של תחושת ניצחון, התעמולה המצרית הדגישה את ההצלחות של הימים הראשונים של המלחמה בלבד, בעוד שהמשטר הסורי, בהנהגת הנשיא חאפז אל-אסד, לא יכל להתהדר בהישגים כלשהם, מלבד עצם ההחלטה לצאת למלחמה נגד ישראל ובאחזקת שבויים ישראלים שבאמצעותם אסד ניסה לסחוט עוד ועוד וויתורים ישראלים לאור הרגישות הישראלית לחיי אדם ולחיי חייליה. וכך, אסד ניצב בפני תבוסה שלישית מאז שקיבל לידיו את תפקיד שר-ההגנה ב-1966, אלא שהפעם כישלונו כנשיא היה ברור וגלוי לעין. שתי המדינות, מצרים וסוריה, הסיקו מסקנה זהה, דהיינו שגם בתנאי-פתיחה אופטימליים לטובת הערבים בלתי אפשרי להביס את ישראל. ויחד עם זאת, שתי המדינות פעלו בצורה שונה לאור מסקנה זו - מצרים החלה לחפש נתיבות לליבה של ארה"ב על חשבון יחסיה עם בריה"מ, שלאחר זמן מה, הגיעו לידי הבשלה בעת ביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. בעוד, שסוריה העבירה את הלהט המלחמתי שלה ללבנון, שם התפתח עימות ישראלי-סורי נוסף ב-1982 כאשר חיל-האוויר הסורי נחל מפלה קשה מידי חיל-האוויר הישראלי, ושוב סוריה הייתה צריכה לערוך חשבון-נפש לאומי נוקב לנוכח התוצאה הקשה.

 

ויחד עם זאת, הגבול בין ישראל לסוריה נשאר שקט מאז הסכם הפרדת-הכוחות שנערך ב-1974, וזאת בשל המסקנה שגובשה בעקבות תוצאות מלחמת יום-הכיפורים. הניצחון הישראלי היה מרשים בעיקר לנוכח תנאי הפתיחה הקשים. תוצאה זו תיראה הרבה יותר מרשימה לנוכח העובדה שעד ה-6 באוקטובר מרבית חיילי צה"ל ניהלו למעשה חיים אזרחיים נורמטיביים, ומכאן גם גודל ההישג הצבאי שהושג בעמל רב.  מלחמת ששת-הימים העניקה לישראל נכסים שניתן להמירם תמורת שלום, בעוד שמלחמת יום-הכיפורים ביססה את מעמדה של ישראל כמדינה היכולה להתמודד בהצלחה עם אתגרים קשים גם אם תנאי הפתיחה הם לרעתה בכל קנה-מידה. לפני מלחמת ששת-הימים היו שלושה שבועות המכונים "תקופת ההמתנה", שבהם ההכנות למלחמה נעשו בצורה הדרגתית, בעוד שבמלחמת יום-הכיפורים הציבור הישראלי הוטל למערכה במפתיע, ורק אומץ ליבה של ישראל כחברה אזרחית מגובשת הביא לתפנית ברורה הן בחזית הסורית והן בחזית המצרית.

 

בדומה למה שהתרחש לאחר מלחמת ששת-הימים, אם כי לא באותה עוצמה, מצרים וסוריה החלו להחליף האשמות הדדיות שנגעו להחלטות ששיבשו את מהלכי המלחמה שהביאו לתוצאות עגומות שכאלה. סוריה טענה כי מצרים הונתה אותה, שכן הצבא המצרי לא התקדם לעבר מעברי הגידי והמתלה כפי שתוכנן לפני המלחמה. בעוד, שמצרים טענה כי זעקות השבר של אסד, החל מ-10 באוקטובר, הביאו לידי החלטה שגויה של מצרים להתחיל במתקפת-הנגד שנכשלה כליל, ובכך הוכשרה הקרקע לצליחה הישראלית המוצלחת, לכיתורה של הארמיה השלישית, לכיתורה של העיר סואץ ולניצחון צבאי ישראלי נוסף על הצבא המצרי. בשל כך, מצרים החלה את המשא-ומתן עם ישראל מתוך לחץ עצום ומנקודת התחלה נחותה, בניגוד גמור לציפיותיהם עם תחילת המלחמה.

 

לאחר שההתלהבות הערבית הראשונית התחלפה בהרהור עמוק לנוכח התוצאות הסופיות של המלחמה, לא היה מנוס אלא לעסוק באותן השאלות שהועלו לאחר התבוסה בעקבות מלחמת ששת-הימים. דהיינו, שאלות בנוגע למצבו העגום של העולם-הערבי מבחינה תרבותית, לאומית, כלכלית וחברתית. אם מלחמת ששת-הימים הציבה "מראה" מול פניהם של הערבים, הרי שמלחמת יום-הכיפורים עוררה איזו תקווה לשינוי כולל של פני החברה הערבית, אך שינוי זה בושש לבוא בשל אותם יסודות שנשארו כפי שהם מאז מלחמת ששת-הימים. תוצאות המפלה הערבית במלחמת יום-הכיפורים ביססו מספר הנחות-יסוד שראשיתן עוד מתוצאות התבוסה של מלחמת ששת-הימים.  והשאלה העיקרית שהעסיקה את הציבור הערבי, הן לאחר מלחמת ששת-הימים והן לאחר מלחמת יום-הכיפורים, הייתה, ועודנה אקטואלית גם בימים אלה, "מה עושה" את מדינות-ערב למה שהן, ו"מה עושה" את ישראל למה שהיא?

 

הערות

[1]בקרבות אלה נהרגו כ-40 חיילים ישראלים ועוד כ-100 אחרים נפצעו. יש הטוענים כי הקרבות ב"חווה הסינית" תרמו לצליחת התעלה, בעוד אחרים טוענים שקרבות אלה לא תרמו לצליחת התעלה. ויחד עם זאת, הקרבות ב"חווה הסינית" סיפקו סיפורי גבורה והקרבה של לוחמים שנלחמו מול כוחות מצריים רבים.

[2]על-פי מקורות שונים. אך, ניתנה העדפה ברורה למספרים שנאספו על-ידי ארגון "יד לבנים" ומופיעים באתר yadlabanim.

[3]סיל, בספרו על אסד, טען שכ-6,000 חיילים סורים נהרגו במלחמה. ראו עמ'  213;  נדב ספרן ציין בספרו שכ- 3,500 חיילים סורים נהרגו במלחמה. ראו, נדב ספרן, מדינת ישראל ויחסיה עם ארה"ב. (תל אביב: הוצאת שוקן, 1979), עמ' 282.

[4]המספר הזה כולל טנקים פגועים שהוחזרו לשירות תוך כדי הקרבות או לאחר המלחמה. מקורות אחדים ציינו מספרים אחרים הנעים בין 400 ל-600.

[5]שר הביטחון דאז, משה דיין, מסר שכ-2,500 טנקים של מצרים וסוריה נפגעו או נפלו בידי  צה"ל.

[6]נג'יב מחפוז, מגדולי הסופרים של העולם הערבי, זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 על שלושת ספרי "הטרילוגיה הקהירית" שכתב בין 1956-1957.

[7]עמנואל סיון (עורך), ערב ישראל (2), לקחים ערביים ממלחמת אוקטובר. (תל אביב: הוצאת עם עובד והאוניברסיטה העברית ירושלים, 1974), ע"ע 74-80.

[8]רדיו דמשק, 15 באוקטובר 1973, מצוטט גם בספרו של זאב לקויר, עימות - המזרח התיכון והמדיניות העולמית. (תל אביב: הוצאת שוקן, 1974), ע"ע 96-97.

[9]זאב לקויר, עימות - המזרח התיכון והמדיניות העולמית. עמ' 96.

==

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים - האירועים המרכזיים", מגזין המזרח התיכון, 11 בנובמבר 2007.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • ניתוח לא מדויק צבאית
    • הערת העורך
  • "1973- הקרב על הזיכרון"




גלריית המגזין

 

טרור אסלאמי - 26 אפריל 2017

 

60 הרוגים בסוריה; 60 הרוגים בעיראק; 36 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בפיליפינים; 12 טרוריסטים מוסלמים ו-8 שוטרים נהרגו באפגניסטן; 10 הרוגים בתימן; 10 הרוגים בפקיסטן מפיצוץ של מטען-חבלה; 2 חיילים נהרגו בקמרון מפיצוץ של מוקש;

 

חדשות המזרח-התיכון

 

בעולמו של דונאלד טראמפ - חלק ראשון

 

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006