ב-14 במאי 1948 ישראל הכריזה על עצמאותה. שעה לאחר חצות של ה-15 במאי 1948, החלה הפלישה הצבאית הערבית בהשתתפותן של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון לתוך שטחי ארץ-ישראל כדי למוטט את המדינה הצעירה שאך זה קמה.

עיראק התקבלה לאו"ם ב-21 בדצמבר 1945. מצרים, סוריה ולבנון התקבלו לאו"ם ב-24 באוקטובר 1945 ולכן הן היו מחויבות, לכאורה, לפעול על-פי ההחלטות שהתקבלו במסגרת האו"ם. לעומתן, ירדן לא היתה חברה באו"ם במהלך מלחמת-העצמאות, ולפיכך, היא לא הייתה חייבת לדבוק בהחלטות שהתקבלו באו"ם בשל המלחמה שפרצה ביוזמתן של מדינות-ערב. ישראל התקבלה כחברה מלאה ב-11 במאי 1949, וירדן התקבלה כחברה מלאה למוסדות האו"ם רק ב-14 בדצמבר 1955.

הרקע לנאום

ב-10 ביוני 1948 הוכרזה ההפוגה הראשונה למשך 4 שבועות. מעט לפני סיום מועד ההפוגה הראשונה, האו"ם ניסה בכל כוחו למנוע את חידוש הקרבות שהחלו ב-9-8 ביולי 1948. קרבות אלה קיבלו את הכינוי "קרבות עשרת הימים" שבמהלכם היוזמה עברה לידי צה"ל - שקם באופן רשמי ב-31 במאי 1948 עם פרסום "פקודת-יום להקמת צבא ההגנה לישראל". במהלך עשרת הימים הללו, מועצת-הביטחון של האו"ם דרשה מכל הצדדים לחדש את ההפוגה. ואכן, ב-21 ביולי הסכימו כל הצדדים לחדש את ההפוגה - כל מדינה משיקוליה היא: ממשלת-ישראל הסכימה להפוגה למרות שצה"ל כבר החל להפגין יתרון מול הצבאות הערביים. מאידך, מדינות-ערב גם הן הסכימו להפוגה, אך זאת בשל מפלתן בשדה-הקרב.

למרות שעברו 60 שנה מאז שהנאום נישא באו"ם, הטענות הבסיסיות של אבא אבן עומדות ושרירות גם כיום בהקשרן הרחב לעולם-הערבי ותפיסתו הבסיסית בנוגע למדינת-ישראל. הטקטיקה בה נקט אבן בנאומו הייתה בשילוב של עקרונות מהמשפט-הבינלאומי עם עקרונות-המוסר הבסיסיים והעברת התחושה הכללית של עשיית-צדק היסטורי עם כינונה של מדינת-ישראל הריבונית הנובע, בין היתר, מהקשר ההיסטורי העמוק של העם היהודי לאדמת ארץ-ישראל.

דוברים אנטי-ישראלים וחוקרים אחדים המתהדרים בתואר המיושן והמפוקפק "היסטוריונים חדשים" ניסו לטשטש בזדון את כוונותיהן האמיתיות של מדינות-ערב כלפי מדינת-ישראל החל מה-15 במאי 1948 - ביום בו החלה הפלישה הצבאית הערבית לתוך תחומי ארץ-ישראל. באחד מהמקרים, התעמולה הערבית נטלה מחקר שערכתי בנוגע למספר החללים הישראלים - חיילים ואזרחים - במלחמת העצמאות, והפכה את כוונתו האמיתית של המחקר לתועלתה התעמולתית, בעזרת הסקת מסקנה גורפת ש"הכוונות האמיתיות של ישראל היו התקפיות ולא הגנתיות" - וזאת לאור מספר החללים הישראלים ומקום נפילתם. כמובן שהטענה הזו היא קשקוש מוחלט, שכן טבעי הוא לחלוטין שהצבא הישראלי יעסוק בבלימת האויב והדיפתו כמתחייב מתפקידו. התעמולה הערבית וחלק מ"ההיסטוריונים החדשים" כנראה ציפו שתפקידו של הצבא הישראלי ב-1948 היה לעסוק בהגנה פסיבית בלבד, ולא לנסות להפוך את הקערה על-פיה - כפי שאכן קרה בפועל. בנאומו של אבא אבן, ישנה גם התייחסות למפלה הערבית בעקבות סירובן של מדינות-ערב לחדש את הפסקת-האש לאחר שהסתיימה ההפוגה הראשונה ב-8 ביולי 1948.

ישנן שתי טענות כבדות-משקל שהתעמולה הערבית עדיין אינה מסוגלת להתמודד עמן בהצלחה על בסיס מחקר היסטורי נאות ורציני:

1. מדינות-ערב והליגה הערבית סירבו להקים מדינה ערבית לצידה של מדינת-ישראל על-פי הסכם החלוקה מנובמבר 1947.

2. מדינות-ערב ערכו פלישה צבאית ב-15 במאי 1948, כדי לסכל את הקמתה של המדינה היהודית בארץ-ישראל. ההחלטה על כך התקבלה עוד לפני הכרזת העצמאות הישראלית.

על-מנת לטשטש את אמיתותן של שתי הטענות הללו, או להסוות את המטרות האמיתיות שהניעו את הערבים לנהוג כפי שהם נהגו, דוברים אנטי-ישראלים נטפלים לאירועים מסוימים על-מנת להציג מצגת-שווא שתשנה, לדעתם, את התמונה הכללית של האירועים שהתרחשו ב-1948. הנאום של אבא אבן, מעמיד כמה נקודות על דיוקן כפי שהן נראו באותה עת ללא כחל וסרק. תרבות שאינה נשענת על הפקת לקחים והסקת מסקנות המתבקשות מכך, סופה להיות שבויה במעגל אין-סופי של מפלות חוזרות ונשנות. המוזר הוא, שלעיתים קרובות מידי, חוקרים ישראלים מסייעים לאותה "תרבות הכחשה" שכה אופיינית לפוליטיקה הערבית כפי שאנו מכירים אותה מאז הצהרת בלפור שהתקבלה ב-2 בנובמבר 1917. על-פי אותה הצהרה, "הבית הלאומי" של היהודים היה צריך לכלול גם את ירדן של היום המהווה כשני-שליש מארץ-ישראל ההיסטורית. בהתאם להחלטת החלוקה מנובמבר 1947, רק כ-18 אחוזים לערך מכל ארץ-ישראל ההיסטורית יועד להקמת מדינת-ישראל. ולמרות זאת, מנהיגי הישוב הסכימו לכך למרות הסיכונים הרבים הכרוכים בזה. כבר בדצמבר 1947, התקיימה בקהיר ועידה סודית של ראשי מדינות-ערב שבמהלכה התקבלו החלטות אופרטיביות להביא לחיסולה של המדינה היהודית. ב-30 בנובמבר 1947 החלה מלחמת העצמאות הישראלית. ב-14 במאי הוכרזה מדינת-ישראל העצמאית. למחרת, ב-15 במאי, החלה הפלישה הצבאית הערבית לתחומי ארץ-ישראל בהתאם להחלטות שהתקבלו לאורך התקופה הנדונה, דהיינו מדצמבר 1947 ועד למאי 1948.

נאומו של אבא אבן באו"ם נישא ב-13 ביולי 1948. אבא אבן גולל בנאומו בכישרון רב את מהלך האירועים עד לאותו יום. בעקבות דבריו המרשימים והכנים, מועצת-הביטחון החליטה ב-15 ביולי כי מעשיהם של המדינות הערביות שהשתתפו במלחמה נגד ישראל הם הפרת-שלום, והיא ציוותה על הצדדים לקיים שבית-נשק מתמדת. כמו כן הוחלט, כי הצד שיפר את הפסקת-האש יהיה חייב בעונש. להלן הנאום המלא של אבא אבן (בשינויים קלים בלבד והדגשת משפטי מפתח) כפי שהופיע בספרו "דָבָר אֶל הָעַמִים" שיצא לאור ב-1959 בהוצאת עם עובד, עמודים 21-15.

הנאום

אין איש באולם הזה, או מחוצה לו, שאינו יודע בליבו כי המדינות הערביות - בחדשן את התנפלויותיהן על ישראל - עשו מעשה תוקפנות. צבאותיהן פעולים מעבר לגבולותיהן, וזה לשם תכלית שנאסרה בפירוש על ידי חוקת האו"ם. הן פוגעות בזרוע בשלמות אדמת-ישראל ובחירותה המדינית. מבוקשם הוא, ואין הם מסתירים אותו, להשמיד בחרב את מדינת-ישראל, שעצרת האו"ם המליצה על הקמתה. הן דחו את קריאה החגיגית של מועצת-הביטחון להאריך את שביתת-הנשק שהוסכם עליה ב-29 במאי, והתוצאה היא שאותו הסכם התרוקן מתוכנו.

ב-3 ביולי פנה המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט, אל כל הממשלות המעוניינות בהארכת שביתת-הנשק, בהודעה הזו: "אין ספק כמעט כי הכל יגנו החלטה לחדש את הקרבות, והצד שיחליט כך שיקבל עליו אחריות חמורה מאוד בעיני העולם".

המדינות הערביות החליטו כך וקיבלו עליהן את האחריות. הן חידשו את הקרבות. אלימותן מכוונת נגד המלצת העצרת, נגד דרישת מועצת-הביטחון, נגד קריאת המתווך, נגד עצם חייה וקיומה של מדינת-ישראל, נגד עיקרי שלום-העולם. מדינת ישראל, שהיא קורבן ההתנפלות המחודשת הזאת, פונה עתה אל מוסד זה של האו"ם ושואלת: אותה החלטה, האם "הכל מגנים אותה"? האם תדון מועצה זו לחובה את ההחלטה לחדש את הקרבות? ואם כן, מה תעשה בפועל ממש לשם הגנה על החוקה מפני תוקפנות זדונית גלויה; לשם הטלת עונשים שהתוקפנות מחייבת; לשם תמיכה מוסרית וחומרית במדינת-ישראל, המגינה על עצמאותה מפני התנפלות תוקפנית?

אין צורך בראיות מרובות כדי להוכיח את אופיין התוקפני של הפעולות הצבאיות שצבאות המדינות-הערביות התחילו בהן ביום ו' שעבר (9 ביולי 1948), ויש לומר בקורת-רוח - בלי הצלחה. חוקת האו"ם המבחינה בפירוש בין שימוש חוקי בחרב ובין שימוש לא-חוקי, מכילה תשובה-מראש למי שיטיל ספק באופיים התוקפני של המעשים הללו. אין להביא ראיה, להצדקת התוקפנות האמורות, לא מסעיף 51, הנותן "זכות התגוננות" לחברות האו"ם רק "אם הותקפו בכוחות מזוינים", ולא מן המבוא לחוקה שנאמר בו: "אין להשתמש בכוחות מזוינים אלא לצורך הכלל". (ברור לכול) כי מצרים ועבר-הירדן וסוריה ולבנון וערב-הסעודית ותימן לא הותקפו - לא כל אחת לחוד ולא כולן יחד; וגם לא נקראו על-ידי האו"ם, כידוע, להתפרץ לארץ לא להן לשם הרס והרג.

המעשים האלה הנם, איפוא, לפי עיקרי האו"ם, מעשי-תוקפנות; אל אותן המסקנות נבוא אם נבחן אותן מצד האחריות ונשאל את עצמנו: מי הוא שהתחיל? כי לפנינו כאן מצב לא שכיח: אין כל חילוקי-דעות בדבר התחלת הקרבות. כאשר נפתח שלב הראשון של ההתקפה הזאת, ב-15 במאי, המטירו באי-כוח המדינות הערביות על האו"ם מסמכים המודיעים, כי הן התחילו להשתמש בכוחות מזוינים מעבר לגבולותיהן מתוך כוונה להרוס מדינה שכנה, שקיומה אינו רצוי להן. לפי החוקה מותר להן, כמובן, לא לשמוח בקיום מדינת-ישראל. אבל אסור להן בהחלט להרים חרב על עצמאותה המדינית או על שלמות גבולותיה של המדינה הזאת; ובכלל להשתמש בצבא לתכלית כל-שהיא אלא רק "לצורך עניין הכללי" של האומות המאוחדות או לשם הגנה על גבולותיהן הן, אם הותקפו על לא דבר.

במקרה הזה אין - ואיש לא יאמר כי היה - טעם מהטעמים הנזכרים אשר יצדיק, מבחינה חוקית, את השימוש בחרב.

בישיבה קודמת של מועצת-הביטחון קראו נציגי המדינות הערביות הודעות דומות בתכנן ובסגנונן לאלה אשר לפנינו, והן מאשרות את הכוונות המדיניות המניעות אותן ואת שיטות האלימות שהן נוקטות לשם הגשמתן. על ההודעות הללו של הערבים אמר אז בא-כוח ארצות-הברית: "הודעותיהן הן עדות המדברת בעדה לאופייה הבינלאומי של ההתקפה הזאת... הם אומרים לנו בגלוי כי עניינם בארץ-ישראל הוא מדיני וכי כוונתם היא לייסד שם מדינה אחת... יש לנו, איפוא, ראיות חותכות להפרת-חוק בינלאומית, כלומר, הודאתם של המפירים עצמם".

ב-25 במאי, בּקוּם בא-כוח ארצות-הברית לתמוך בהחלטה, שהוצעה על-ידי בא-כוח ברית-המועצות, תיאר כוונות התוקפנות הערבית בלשון ברורה לאמור: "באנו שמה רק לשם הפלת ממשל ישראל; חפצנו להכריעו בזרוע; אנחנו בידנו נפתור שאלה בינלאומית".

בהמשך דבריו אמר בא-כוח ארצות-הברית: "ממשל קיים, עצמאי, אין למחות אותו בדרך זו, אין למחות אותו בישיבה ליד שולחן מועצת-הביטחון ובהתעלמות בקיומו. יש רק דרך אחת למחות אותו, והמדינות הערביות הולכות בה - הן נכנסו במחנותיהן אל גבולו כדי למחות אותו. זה הוא עניין בינלאומי, עניין חשוב כל כך שלא נוכל לשבת כאן ולומר: "נרחץ בניקיון כפינו; לא נעשה כל דבר של ממש... אנחנו יודעים, כמובן, כי זאת הפרת החוקה".

באותה ישיבה אמר בא-כוח ארצות-הברית, בהתכוונו להכרזת הערבים, כי פעולותיהם מכוונות לקיום השלום: "דבר זה דומה בחוסר-הגיונו לאגדה כי חמשת המחנות הללו באו שמה כדי לקיים את השלום, ותוך כך הם עורכים מלחמת-דמים".

בהמשך דבריו הטעים שאם כוונת הערבים היא לקיים את השלום, לא יזיק להם לקבל את ההחלטה בדבר הפסקת-האש.

בשלביה הראשונים של ההתנפלות הזאת, שהתחילה ב-א' בדצמבר 1947, ולבשה צורה רשמית ב-15 במאי 1948, היה אופייה התוקפני של הפלישה הערבית ברור כל-כך לרבים מחברי מועצת-הביטחון, שחמישה מהם כבר היו מוכנים לקבוע שיש כאן איום לשלום. אלה שלא יכלו לתמוך בדעה זו בשלב מוקדם כל-כך, לא הכחישו מציאות איום לשלום או מעשה-תוקפנות. שום חבר מחברי מועצת-הביטחון, חוץ מהסורי, שממשלתו היתה מעורבת במישרים בכל מעשי-התוקפנות שנעשו במזרח-התיכון בששת החודשים האחרונים, לא היה מוכן לומר כי יש צידוק כל-שהוא לפעולותיהם הצבאיות של המחנות הערבים. בכל-זאת רצו החברים הללו להיות בטוחים כי אמנם כבר נוסו לשווא כל דרכי יישוב הסכסוך בשלום. בהתחשבם בעצת מתונים ביקשו שייעשה עוד ניסיון אחד, אחרון.

לתכלית זו הוחלט כמה פעמים על הפסקת אש: ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטות, המדינות הערביות דחו אותן, מועצת-הביטחון שבה ובחנה אותן, ולבסוף ניסחה אותן ב-29 במאי, בצורת החלטה, בה הצטרפו קריאה להפסקת-אש וסיפוקו של מה שבא-כוח הממלכה-המאוחדת הגדיר כ"תביעות מדיניות הנראות בעיני הערבים כנבונות". (כנראה שזו ביקורת מרומזת לעבר בריטניה). תביעות אלה התגלמו באיסור כללי של מכירת נשק לשני הצדדים - למדינת-ישראל, העומדת על נפשה, ולמדינות הערביות המתקיפות. שוויון זה בין מדינת-ישראל המתגוננת ובין התוקפנות אותה שלא כחוק הועיל למדינות הפולשות לקיים את יתרונן בנשק, פרי ריבונותן הארוכה ובריתן הצבאית עם מעצמה גדולה. (הכוונה לבריטניה ולקשר ההדוק שלה ללגיון הערבי של ירדן. סר ג'ון באגוט גלאב היה מפקד הצבא של עבר-הירדן ב-1948. "עבר-הירדן" היה שמה הרשמי של ירדן עד ל-1950. רק לאחר סיפוח הגדה-המערבית, באפריל 1950, הוחלט לשנות את שמה של המדינה ל"ממלכה ההאשמית הירדנית").

ארבעה שבועות ארכה שביתת-נשק יגעה, בה "לא השיג כל צד", לפי הודעת המתווך, "הישג צבאי יָתֵר". שמירת שיווי-משקל צבאי היא, כמובן, חובתו של המתווך. אבל עתה, שאנו עומדים לפני תוקפנות גלויה, אין אנו מתנחמים בזכרנו ובדעתנו כי הצד שהסכים בכנות לכל דרך הוגנת שתמנע שפיכות-דמים, והצד האשם בתוקפנות, הופרעו במידה שווה, בארבעת השבועות האלה, בהכנותיהם - זה להתגוננות (ישראל) וזה להתנפלות (מדינות-ערב).

כאשר דיברתי באזני מועצת-הביטחון, לפני חמישה שבועות, שאלתי, אם יש מדינה אחת, מכל המיוצגות כאן, סביב השולחן הזה, אשר תיאות מרצונה לזנוח לארבעה שבועות את האפשרויות לתקן מערכת הגנתה בעוד שהיא יודעת בוודאות גמורה כי מקץ השבועות הללו יתגוללו עליה ביתר-חמה (בזעם) חמש מדינות שכנות. הבעתי ספק אם יש מדינה אשר תסכים לתלות את דרכה בעלייה (לישראל), שהיא עניין לתחיקתה הפנימית, בביקורתם ובהשגחתם של אחרים. וישראל הסכימה לתנאים המגבילים הללו אשר לדעתה אין צידוק להם. ישראל הניחה לכוחות-המגן שלה שלא יגדלו בפרק-זמן שידענו כי הוא אינו אלא הקדמה להתקפות חדשות על גבולותינו ועל שלמותנו המדינית. נתנו לסמכות חיצונית להתערב בזכויות העלייה שלנו, שהן עיקר תכליתנו הלאומית. יכולנו להסכים להגבלות האלה מפני שהוטלו עלינו לזמן קצר; ומפני שישראל, שנולדה מתוך המלצות האו"ם, השתדלה כל הימים להוכיח את נאמנותה לעיקרי חוקת-האו"ם ולשיטות הנובעות ממנה. אולם בשעה שאנחנו קוראים את הודעותיהן של ממשלת מצרים ושל הליגה הערבית, המתארות את תקופת שביתת-הנשק כעת כ"יתרון לישראל", מתחילים אנו לפקפק בכנותם של אנשים המעלים קטרוגים כאלה בעוד אנו יודעים, ואי-אפשר שלא ידענו, כי נטל המגבלות, הכרוכות בשביתת-הנשק, נפל בכל תוקפו של ישראל בלבד.

ב-9 ביולי בבוקר תמו ארבעת השבועות של שביתת-הנשק. כיוון שהערבים מיאנו להאריכה, לא נתחדשה. משום כך אינה קיימת עוד; תקנותיה והגבלותיה אינן עוד חובה לאיש. כלי-ההשגחה והפיקוח התפורר. נכונות ישראל להמשיך בשביתת-הנשק עוד ארבעה שבועות נדחתה על-ידי הערבים בבוז. המתווך פנה של שני הצדדים, במאמץ אחרון לעצור בעד החרב עד אשר תימצא דרך כל-שהיא, וביקש מהם שיסכימו להפסקת-אש, בלי תנאים, לפחות לעוד עשרה ימים. כאן עמד למבחן הרצון לשלום. כאן הוצגה דרישה, והסירוב (לדרישה) אינו אלא הודעה בתוקפנות. כלום יש כוונות חוקיות שעשרה ימי-שלום עלולים להזיק להן? מה הן השאיפות שיסודן המוסרי כה רופף עד שאין בכוחן (של המדינות הערביות) לחכות עשרה ימים ועשרה לילות?

ישראל קיבלה את ההצעה הזו. אינני יודע אם זו הייתה הסכמתנו השביעית או השמינית. הממשלות הערביות דחוה. בטרם תמה שביתת-הנשק הקודמת, באה התקפת חילות-מצרים על חוף הנגב. כאשר נישבו מפקדיהם, נמצאו אצלם פקודות המוכיחות בהחלט כי בדעת ממשלתם היה לא רק להימנע מהארכת שביתת-הנשק אלא אף לערוך התקפה חדשה לפני צאת מועד שביתת-הנשק הקיימת.

מי שאינו רואה את המעשים האלה, בנסיבות האלה, כתוקפנות, יקשה ממנו להוכיח כי למילה תוקפנות יש משמעות כל-שהיא. אם ממשלות, שהן חברות באו"ם, משתמשות בצבאותיהן מעבר לגבולותיהן בשעה שלא הותקפו, מתוך כוונה מפורשת להרוס את שלמותה המדינית והארצית של מדינה שנוסדה בהמלצת העצרת; אם הן עושות זאת מתוך זלזול בקריאת מוצעת-הביטחון ובשליחה המוסמך; אם הן שבות ומציתות אש מלחמה, שהעולם כולו מתפלל לכיבוייה; אם הן דוחות הפסקה לעשרה ימים, בהם אולי היה נעשה דבר-מה למען השלום; אם הן עושות כל אלה, איך תאמרו כי אינן עושות מעשה-תוקפנות, כל עוד אינכם מוכנים למחוק את המילה "תוקפנות" מחוקתם ומהמלון ולחתום מראש על תעודת "אין עונש" בעד כל מעשי-תוקפנות אשר ייעשו בעתיד?

ברור הדבר, כי אלה הדוחים הצעות על הפסקת-אש ומוסרים את גורלם בידי החרב חייבים לשאת במלוא התוצאות הצבאיות של מעשיהם; וזהו מה שעושות המדינות הערביות בשעה זו בשדה הקרב. (זהו רמז למפלות הצבאיות שנחלו הערבים לאחר שעמדו בכל תוקף על חידוש המלחמה למרות בקשותיה של ישראל). אכן, אם חפצה מועצת-הביטחון לקיים את סמכותה בעיני שני הצדדים, אין היא יכולה להתעלם מן התוקפנות ולא להסיק ממנה מסקנות מדיניות. משום כך, מסיימת ממשלת ישראל את מברקה על המזכיר הכללי במילים האלה: "בעוד צבאות ממשלת ישראל הזמנית מוכנים לפעולה נמרצת בכל החזיתות, היא רוצה מאוד לדעת, מה תחליט מועצת-הביטחון בנסיבות האלה".

אנחנו מאמינים כי מעוניינים בכך עמים אוהבי-שלום בכל העולם, עמים הרואים בתפקידו הראשי של האו"ם, בדיכוי האיומים לשלום והפרות-השלום ומעשי-התוקפנות.

קיום תוקפנות, קביעת האחראים לה והמתחילים בה, הבחנה ברורה בין התקפה להגנה, לה חייבים להיות אברים מגופה של כל שיטה מדינית, שמועצת-הביטחון תוכל לתמוך בה. אין אנו זקוקים לעוד שביתת-נשק נפלית (מהמילה "נֵפֶל") אשר תשאיר מחנות פולשים על גבולות ישראל. אנו זקוקים להתריס בפני תוקפנות. מן הצורך שמחנות הפולשים הללו ישובו אל מקומותיהם למען יהיו גבולות ישראל גבולות של שלום קיים. שביתת-נשק מקפיאה את התוקפנים במקום הַגיעה שמה; לכן היא נושאת בחובה זרע מלחמה שתתחדש. הדבר שהשעה תובעת ממנו הוא להבטיח שגל הפלישה ישוב אל הארצות אשר יצא משם. (זאת אומרת, הצבאות הערביים חייבים לשוב לארצותיהן).

אעיר-נא אילו הערות לתשובות הערבים על הצעות המתווך ועל הדין-וחשבון שהגיש למועצת-הביטחון. דבר אחד עובר כחוט-השני בתשובות הערבים והוא כי למדינות הערביות כוונות מדיניות שאין לבצעה בשלום. אנחנו שואלים, אם עובדה זו בלבד אין די בה להעמידנו על טיב הכוונות הללו; אם שאיפות מדיניות, שאין לטפחן בהצלחה אלא בחרב, תוכלנה לזכות בהסכמת העולם. לא נוכל להסכים כי שאיפותיהם המדיניות של שני הצדדים שוות הן לפי טבען. מצד אחד לפנינו אומה (ישראל), העולה מעמקי אלפיים שנות שקיעה ומקימה בית חדש במשפחת אנוש, אומה המגלה מוסרת ורוח ותרבות המיוחדים לה, נכסים שיש קצת חשיבות לאנושות בקיומם. תחיה זו מתרחשת באותו מקום עצמו בו יסדה אומה זו בראשונה את עצמאותה. היא נותנת תקוות בלב קורבנות השואה הגדולה בשואות העולם. ומאורע זה, שעשה רושם עז ומכריע על רגשי האבירות האנושית של בני-אדם בכל העולם, על אף ממדיו הקטנים, מושתת על החלטה בינלאומית שרירה וקיימת.

זה הוא תהליך אחד - יסוד מדינת ישראל. הוא יכול להתגשם בשלום, וגם יכול להתגשם במלחמה. מצד שני לפנינו עם שכן (הערבים), שבע ורווי עצמאות מדינית וארצית, המשתוקק למחות את המדינה הקטנה הזאת מעל-פני האדמה. תאווה זו ניזונה כולה מיצר מלחמתי. השאלה טמונה ביסוד המחלוקת הזאת - אם תתקיים מדינת-ישראל או תיהרס - מחייבת, בסופו של דבר, לבחור בין שלום למלחמה; בין זכותו של כל עם ללכת בדרכו ובין מסירת השליטה על אזור שלם בידי אומה אחת ותרבות אחת, ושלילת חירות לאומית מכל השאר. הודעת המדינות הערביות, כי שאיפותיהן המדיניות לא תוכלנה להתגשם בלי מלחמה, אינה מצדיקה את מלחמתם; היא רק פוסלת את שאיפותיהם המדיניות.

מן הראוי שכל הנוגעים למחלוקת הזאת, וכל המקווים לשים לה קץ, יתנו את דעתם על העיקר. העיקר הוא החלטת ישראל לחיות ולהתקיים.

מדינת ישראל היא פרי התמדה ודבקות, אשר לא נודעו כמוהן בדברי ימי העמים. קרה הדבר, שעם זה (העם היהודי) - עת הגיעו עינויו לשיאם - מצא בליבו כוחות ליכוד ומרץ וביטחון, שעמדו לו להקים את ביתו השלישי. העם היהודי לא חתר אל התכלית הזאת אלפיים שנה כדי לוותר עליה אחרי שהתגשמה, בהסכמתם הגמורה של דעת אומות העולם, ולתת בזה סיפוק לתוקפנות לא-חוקיות ולא-מוצלחות. ישתנה אשר ישתנה, בדבר הזה לא יחול שינוי. מדינת-ישראל היא אבר קבוע בגופו של הנוף הבינלאומי. המתאר לו את העתיד בלעדיה, בונה לא שוליות על חול. כל הנוטע בלב הערבים את האמונה ביציבות ישראל ובקביעותה, מקרב את השלום. כל הכרה בישראל, כל קול המוּרם נגד התוקפנות, כל גילוי אהדה לרפובליקה שלנו במלחמתה האמיצה הוא ציון בדרך העשויה להוליך לשלום, אולי מהר יותר משנראה לנו היום.

--

ספר מומלץ: אבא אבן, דבר אל-העמים. הוצאת עם-עובד, 1959.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המלחמה המתחדשה - נאומו של אבא אבן, יולי 1948", מגזין המזרח התיכון, 14 ביוני 2008.