כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
המדיניות הגרמנית במזרח-התיכון ובמרחב האסלאמי
העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש?
חרם אקדמי על ישראל - ולקח היסטורי קטן בצידו
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות
ג´יהאדיסטים עם מקלדת בתקשורת הישראלית
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש פברואר 2012
התקשורת הישראלית מתרגשת מתום פרידמן
תרבות ישראלית בצל הטרור הערבי
מאי שידיאק - "אותי אף אחד לא ישתיק"
את מי מרגיזה תחנת הטלוויזיה הלוויינית אל-ג´זירה
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
נְתַנְיָהוּ בְּגוֹב הָחָקִירוֹת - פוליטיקה ישראלית 2017
טרור אסלאמי – טרור של הצתות – נובמבר 2016
תגובה גרעינית של עוזי עילם בתקשורת הישראלית
על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית
תרבות ופוליטיקה: איך אומרים דמוקרטיה בערבית?
מלחמת יום-הכיפורים: ההונאות המצריות שנעלמו מעינינו

דמוקרטולוגיה - הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק שני

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

31.07.2016


 

 

 

זהו מאמר שני בסדרה העוסקת בדמוקרטיה הישראלית - האם באמת נשקפת סכנה לדמוקרטיה ואם כן ממי. החלק הראשון דן בהיבטים האזרחיים של הנושא. החלק הנוכחי יעסוק בהיבטים הצבאיים של הנושא.

 

1. מבוא

מדינת ישראל נולדה בסערת מלחמה. קיומה של המדינה היה בסימן שאלה מהרגע הראשון. מיד למחרת קבלת החלטת החלוקה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, החלו הניסיונות למנוע את הקמת המדינה. למעשה, במהלך החודשים שקדמו להכרזת העצמאות, היה ספק אם החלטת החלוקה אכן תצא אל הפועל. גם היום, 68 שנים לאחר הכרזת העצמאות, רבים במשפחת האומות, לא רק בעולם הערבי, רואים בקיומה העצמאי של מדינה יהודית אנומליה, "עוול היסטורי" שיש לתקנו. מאמצים לממש את ה"תיקון" הזה נמשכים במלוא העוצמה עד עצם היום הזה. לאף אחד אין תשובה לשאלה מתי מדינת-ישראל תגיע אל המנוחה והנחלה, אם בכלל.

 

הפוליטיזציה בצה"ל הייתה תופעה ששורשיה נטעו עוד בתקופת המדינה שבדרך. היא הייתה הגורם לכמה מהכישלונות החמורים במלחמת העצמאות, והייתה לה השפעה נכרת על התוצאות הסופיות של אותה מלחמה. מערכת-הביטחון לא נגמלה לחלוטין מהנגע הזה עד ימינו.

 

בשל הסכנה הקיומית שנמצאת כל הזמן ברקע, נושא הביטחון תופס מקום מרכזי בשיח הפוליטי במדינת ישראל, כששר הביטחון הוא הבכיר בין שרי הממשלה. זה מסביר גם את מעורבות היתר של קצינים בכירים לשעבר במערכת הפוליטית האזרחית במדינת ישראל - המיליטריזציה של הפוליטיקה. אבל זה לא אומר שהמעורבות הזאת היא תופעה חיובית.

 

כל שרי הביטחון במשך 19 השנים הראשונות אחרי הכרזת העצמאות היו אזרחים, אנשים שלא היה להם כל רקע צבאי, אנשים שלא לבשו מדים אפילו יום אחד. התקופה הזאת הייתה רצופה חדירות של מחבלים (אז קראו להם פדאינים, המילה טרוריסטים עדיין לא הייתה בשימוש) ממצריים ומירדן, תקריות קשות בגבול הסורי, פעולות תגמול של צה"ל ושני עימותים רציניים - מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. וראה זה פלא - המדינה לא התמוטטה למרות שבראש משרד הביטחון לא עמד "ביטחוניסט".

 

זה השתנה ב 1967, ערב מלחמת ששת הימים. מינויו של משה דיין לשר הביטחון היה בבחינת חידוש - האחריות על הביטחון נמסרה לידיו של רמטכ"ל לשעבר, גנרל בעל מוניטין. יש לציין שבעת הצטרפותו של דיין לממשלתו של בן גוריון בשנות ה-50, בן גוריון נמנע מלמסור לו את משרד הביטחון, ודיין נאלץ להסתפק במשרד החקלאות. דיין קצר את כל התהילה על הניצחון במלחמה, למרות שתרומתו הייתה שולית בלבד (הוא מונה לשר הביטחון ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה). מאז השתרש המיתוס שבראש מערכת הביטחון צריך לעמוד מי שהוא בעל "רקע מתאים", אדם ש"מבין בביטחון". וכך, במהלך 49 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, רוב שרי הביטחון היו קצינים בכירים לשעבר, רמטכ"לים או כמעט רמטכ"לים.

 

 2. הניצנים נראו בארץ או הדמוקרטיה במדים ובלעדיהם

בכנס הרצליה (16 ביוני, 2016) אהוד ברק מתח ביקורת חריפה על נתניהו. זו הייתה פּוּלְסָא דְנוּרָא מילולית. (פולסא דנורא - בארמית מכת אש או, במקרה שלנו, מכת ברק). ברק לא קרא לרצח של נתניהו, אבל מדבריו השתמע איום שאם ממשלת נתניהו "לא תתעשת" לא תהיה ברירה אלא להדיחה אם דרך פתק הבוחר, ואם באמצעות מחאה עממית. מאחר ובחירות אינן על הפרק בעתיד הנראה לעין, זאת שאלה טובה למה בדיוק ברק התכוון במושג "מחאה עממית". כאשר הוא נשאל על כך בראיון בטלוויזיה, ברק התחמק ממתן תשובה.

 

כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של המאה הקודמת, יודע שהופעת הבכורה של הפאשיזם בעידן המודרני, "המצעד על רומא" של מוסוליני ב 1922, הייתה "מחאה עממית".

 

גולת הכותרת בנאומו של ברק הייתה זעקת השבר נִיצָנֵי פָאשִׁיזְם אֲנִי רוֹאֶה. דבריו אלה של ברק זכו לתהודה נרחבת בתקשורת הבינלאומית. ברק לא היה בודד. בנאום שנישא בערב יום הזיכרון לשואה, קצין בכיר דבר על "תהליכים בחברה הישראלית" המזכירים לו את מה שהתרחש בגרמניה לפני 60, 70, ו 80 שנה. מה שחמור במיוחד זה שהדברים נאמרו ע"י קצין בשרות פעיל כשהוא לובש מדים. גם הדברים האלה מצאו אוזן קשבת בתקשורת הבינלאומית שרק מחפשת הזדמנויות להציג את מדינת ישראל כגלגול מודרני של גרמניה הנאצית.

 

הכינוי פאשיסט (כמו הכינוי גזען) הוא בימינו מטבע לשוני שיגרתי בשיח הפוליטי במדינת ישראל. כל אינטלקטואל צמרת מצוי שולף אותו מאמתחתו כאשר נגזר עליו להתעמת עם מי שאיננו חושב כמוהו.

 

לא נעסוק כאן בהיבט הפולמוסי של המושג. הנושא הוא הקשר לדמוקרטיה הישראלית.

 

מה שמאפיין משטרים פאשיסטיים יותר מכל זו מעורבות יתר של אנשי צבא בפוליטיקה. המושג חונטה (בספרדית Junta militar) הוא כינוי למשטר המונהג בידי כת של קציני צבא. זה לא המאפיין היחיד של משטר פאשיסטי, אבל זה אחד מהעיקריים. מאפיין אחר, לא פחות חשוב, של משטר פאשיסטי הוא תפיסת השלטון באמצעות מחאה עממית.  בפקולטות לפאשיזם של האקדמיה בישראל כנראה לא לומדים דברים כאלה. 

 

באף אחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי לא ניתן למצוא כמות של גנרלים לשעבר הפעילים במערכת הפוליטית האזרחית כמו במדינת ישראל. לפעילויות האלו מתווספות התבטאויות פומביות בנושאים פוליטיים וראיונות לתקשורת של קצינים בכירים במדים. המיליטריזציה הזאת של השיח הפוליטי בישראל כלל לא מפריעה לפאשיסטולוגים. (פאשיסטולוג - "מומחה" לפאשיזם, אדם המתיימר לדעת מה זה פאשיזם). הם בכלל לא רואים את זה כסממן של פאשיזם. אדרבא, לדעתם המיליטריזציה של הפוליטיקה בישראל היא תופעה חיובית. הם רואים בה ביטוי לחופש הדיבור במשטר הדמוקרטי.

 

הגישה הסובלנית הזאת נובעת מהעובדה שהקצינים, במדים ובלעדיהם, אומרים את מה שהפאשיסטולוגים רוצים לשמוע. ביום שבו איזה אלוף או תת אלוף בשרות פעיל יביע בפומבי דעה השונה מזו שלהם, למשל יקרא לסיפוח של חלקים או כל שטחי יהודה ושומרון או, לחילופין, יציע ל"מחוק", בתגובה לפיגוע, את היישוב ערבי ממנו יצאו הטרוריסטים, הסובלנות הזאת תפוג מיד, ומה שהיה "חופש דיבור" יהפוך מיד להתבטאות פאשיסטית. כמובן שזה לא יכול לקרות, כי קצין שייחשד בקו חשיבה כזה לא יקודם - לכל היותר הוא יגיע לדרגת מח"ט. לצמרת הפיקוד הוא אף פעם לא יגיע.

 

על כל פנים, אם ב"חופש דיבור" אנו עוסקים, מדוע יגרע חלקם של בעלי דרגות יותר זוטרות - מח"טים, מג"דים ולמה לא מ"כים? 

  

לכל ישראלי יש מידה מסוימת של רקע צבאי בגלל השירות בחובה ואח"כ שירות ממושך במילואים. אבל אין דומה אדם ששירותו הצבאי הצטמצם לשרות חובה וגיוס תקופתי למילואים, לאדם שכל חייו עברו במסגרת צבאית. המערכת הצבאית נועדה להכשיר לוחמים, ולא להכין אנשים ל"קריירה שנייה" בחיים האזרחיים, על אחת כמה וכמה לא בפוליטיקה.

 

המערכת הצבאית לא מעודדת חשיבה מקורית ונקיטת יוזמה. במערכת הצבאית לקידום זוכה מי שהולך על בטוח ומאמץ תמיד את "פתרון בית הספר". בעגה הצבאית זה נקרא לשחק אותה "ראש קטן". במערכת הצבאית, יותר מאשר במערכות הירארכיות אחרות, להיות צודק במחלוקת עם הממונה עליך זה מתכון לסיום הקריירה.

 

למחרת ניצחונו של אהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה ב 1999, העיתונאית חנה קים כתבה בעיתון "הארץ" (1 ביוני, 1999) שברק הוא אדם שידע ללכת בין הטיפות בלי להירטב. "ללכת בין הטיפות בלי להירטב" - זה סוד ההצלחה במערכת הצבאית.

 

דרכו של קצין קבע לצמרת הפיקוד ארוכה היא וקשה. זה מסלול מכשולים שנמשך 30 שנה ויותר.  במהלך התקופה הזאת קצין קבע שהקריירה יקרה לו, מנוע מלומר את מה שהוא חושב באמת. הוא חייב לשמור על פרופיל נמוך, עליו להימנע מעימותים עם הממונים עליו, ולהשמיע באוזניהם את מה שהם רוצים לשמוע - בקיצור, להישאר "יבש". יש חריגים, אבל מספרם בצמרת הפיקוד אינו מגיע לאצבעות יד אחת.

 

אחרי שלושים שנה של הליכה בתלם, שלושים שנה של הימנעות מהתבטאויות בנושאים השנויים במחלוקת, מה שהיה הרגל הופך לטבע, וטבע קשה מאוד, בדרך כלל בלתי אפשרי, לשנות. אין זה פלא שהקצונה הבכירה מפגינה חשיבת עדר (group think) וכולם שרים לפי אותם תווים.

 

כאשר עדר פרות גועה ביחד הרעש גדול, גם אם מספרן קטן והוא מהדהד למרחקים.

 

זה לא סוף הסיפור. יש גורם נוסף - הצפיפות בצמרת. מספר התקנים של תת אלופים הוא מוגבל, זה של אלופים מוגבל עוד יותר ורמטכ"ל יכול להיות רק אחד. לא ניתן לפיכך לספק את האמביציות של כל הקצינים ה"עומדים בדרישות". זה טבעי שלאלה ש"לא זכו" תהיה תחושת קיפוח - פסחו עליהם. תוצאה בלתי נמנעת היא תככים ומאבקי כוח בצמרת - "מלחמות גנרלים", שלא תמיד מתנהלים באמצעים כשרים. "פרשת הרפז" שלוותה בהרבה רעש תקשורתי היא דוגמא. אחזור לנקודה הזאת ביתר הרחבה בפרק הבא.

 

רבים מהקצונה הבכירה נפלטים לשוק האזרחי עם תחושת תסכול - הם לא מיצו את עצמם עד תום. זה הביא להופעתם על הבמה הציבורית של "ביטחוניסטים" - תרומה ישראלית ייחודית לפוליטיקה. זאת קבוצה המונה כמה מאות אנשים שמילאו תפקידים בכירים במערכת הביטחון (צה"ל, שב"כ, "המוסד" ומשטרת ישראל), ואחרי פרישתם לחיים האזרחיים נגזר עליהם לשבת באפס מעשה ולהסתכל בעיניים כלות איך המדינה מסתדרת בלעדיהם.

 

לאחרונה הופיעה על הבמה הציבורית קבוצה של כ-200 ביטחוניסטים - "מפקדים למען ביטחון ישראל", שמטרתה המוצהרת היא "קידום יוזמה מדינית על בסיס תפיסה מדינית-ביטחונית אזורית". "יוזמה מדינית על בסיס תפיסה מדינית"? נו, באמת.

 

כתבה של רשת החדשות ABC מיום 28 ביוני, 2016, מתארת את קבוצת הביטחוניסטים כ"קבוצה מופלאה של מפקדי צמרת בדימוס" (An extraordinary array of former top commanders). מקריאת הכתבה מתקבל הרושם שהמופלאים האלה פיתחו פטנט לסיום הכיבוש. אין הרבה פרטים איך ומה בדיוק. כנראה שעל מנת להגן על זכויות היוצרים וכדי להבטיח שלא יגנבו להם את הרעיון, פרטי הביצוע נשמרים בסוד.

  

פעילות של ביטחוניסטים בזירה הפוליטית איננה תופעה חדשה. שורשיה הם בארגון שיזם האלוף (במיל) אהרון יריב המנוח בשם "המועצה לשלום וביטחון", לקראת סוף המאה הקודמת. חברי הקבוצה הוגדרו "מומחים לענייני צבא וביטחון" . בין השאר, הקבוצה הזאת הייתה מאחורי הדוקטרינה האידיאולוגית/ביטחונית שהובילה להסכמי אוסלו. יותר מאוחר, אחרי תקופת רגיעה של מספר שנים, היא הגיחה מחדש על מנת לספק גיבוי ביטחוני ליוזמתו של אהוד ברק למסירת רמת הגולן לסוריה. 

 

קבוצת הביטחוניסטים מורכבת ברובה מיוצאי צמרת הפיקוד של צה"ל - "כמעט רמטכ"לים". לכולם משותפת ההרגשה שהם לא מיצו את עצמם, שהם עדיין יכולים "לתרום", ושכאשר הם "מחוץ לתמונה" המדינה יוצאת נפסדת. עם ההכשרה הצבאית והניסיון הפיקודי שלהם, קבוצה כזאת של מתוסכלים היא מאגר כוח אדם אידיאלי לתפיסת השלטון באמצעות "מחאה עממית". אם אכן ניתן לזהות ניצנים של פאשיזם במדינת ישראל, מקומם הוא כאן.

 

זאת שאלה מעניינת אם במדינת-ישראל תיתכן תפיסת השלטון ע"י כת צבאית. לעניות דעתי אין סיכוי שזה יקרה, משתי סיבות. סיבה אחת היא העובדה שהרמטכ"לים והכמעט רמטכ"לים לשעבר לא יצליחו להגיע להסכמה מי הוא "מס' 1". סיבה שנייה היא שלמעשה בלתי-אפשרי לארגן דבר כזה עם צבא שמורכב ברובו מאזרחים במדים (חיילי מילואים). הפיכות צבאיות מתרחשות בדרך כלל במדינות בהן יש צבא קבע (standing army) גדול. בתקופות ממושכות בהן אין מלחמות צבא כזה מחפש "תעסוקה".

 

תרחיש בו חיילי צה"ל מצייתים לפקודה להתניע את הטנקים ולנוע לעבר תל-אביב הוא החלום הרטוב של חוגי השמאל הנאור, אבל זה יקרה רק אצלם בדמיון.

 

 3. גנרלים בלי מדים ופוליטיקאים במדים

בפרק הזה נעסוק בהיבטים הלא פאשיסטיים של התמהיל פוליטיקה-צבא.

  

א - ביטחוניסטים בזירה הפוליטית. בהשאלה ממחזהו של לואיג'י פירנדלו "שש נפשות מחפשות מחבר", בפוליטיקה הישראלית, מתרחשת כעת דרמה בשם "ארבעה רמטכ"לים מחפשים תעסוקה". זה נשמע כמו פרק מסדרת הטלוויזיה ריאליטי, אבל זאת המציאות - גנרלים בעלי עבר עשיר, מתוכם ארבעה (ברק, יעלון, גנץ ואשכנזי) שהגיעו לשיא וכיהנו כרמטכ"לים, מסתובבים היום בזירה הפוליטית ומציעים את שירותיהם לכל המרבה במחיר.

 

בזירה הפוליטית לא ממתינים בזרועות פתוחות ל"כוחות חדשים", במיוחד לא ל"כוכבים" המוצנחים ישירות לתפקידים בכירים. מספר המפלגות במדינת ישראל עולה בהרבה על המקובל בדמוקרטיות אחרות בעולם המערבי, אבל מספר המקומות הפנויים - בכנסת ובממשלה, הוא עדיין מוגבל. הנכס היחיד אותו יש לביטחוניסט הממוצע להציע הוא עברו, וזה לא תמיד מספיק.

 

דוגמא טובה, מוטה גור שמונה לשר הבריאות אחרי שפרש מצה"ל. כשעיתונאים שאלו אותו בזכות מה הוא נמצא ראוי לתפקיד הזה, הוא חשב רגע וענה גנרל (general) זה "כללי", ואדם שהיה גנרל יכול למלא כל תפקיד. לגישה הזאת שותפים הרבה ביטחוניסטים. כל תפקיד? לא קשה לנחש שמשאת נפשו של ביטחוניסט שנכנס לזירה הפוליטית איננה לכהן כשר לאיכות הסביבה או כשר השיכון, לא כל שכן להיות ח"כ מן השורה. בסתר לבו, כל ביטחוניסט המכבד את עצמו נושא את עיניו אל משרד הביטחון.

 

דא עקא, שר ביטחון יכול להיות רק אחד. יתרה מזאת, אחרי ראש הממשלה, תפקיד שר הביטחון הוא בבחינת ה"יהלום שבכתר", ובדרך כלל הוא שמור לנציג של מפלגת הרוב בממשלה. היו חריגים, אבל ככלל סיכוייו של ביטחוניסט, אפילו מי שהיה רמטכ"ל, להגיע למשרד הביטחון הם קלושים ביותר.

 

התפיסה שבראש משרד הביטחון חייב לעמוד "אדם בעל רקע והבנה בענייני צבא וביטחון" - כאשר הכוונה היא לאדם ששרת בצה"ל בדרגה בכירה, היא שגויה ואין לה אחיזה במציאות. אדרבא, אם שופטים ע"פ מבחן התוצאה, הרקורד של שרי הביטחון שלא שרתו כקצינים בכירים, גנרלים או רמטכ"לים (למשל בן גוריון, אשכול, או ארנס), מדבר בעד עצמו.

 

הנזק שיכול להיגרם כתוצאה מכך שגנרל ובמיוחד רמטכ"ל לשעבר מכהן כשר הביטחון עולה בהרבה על התועלת הפוטנציאלית שתצמח מהמומחיות שלו בענייני צבא. לשרים האחרים, כולל ראש הממשלה במקרים בהם יש הפרדה בין התפקידים, אין כלים לבחון ביסודיות את הערכותיו והמלצותיו. תהילת העבר של שר ביטחון שהיה רמטכ"ל או כמעט רמטכ"ל הופכת אותו בעיני חברי הממשלה האחרים לבר סמכא שאת הערכותיו, המלצותיו ותכניותיו יש לקבל בבחינת כזה ראה וקדש.

 

דוגמאות: מלחמת יום כיפור בה גולדה קבלה במלואה את הערכתו של משה דיין שהכוחות הדלילים בקו בר לב יוכלו לבלום את הצבא המצרי; ומלחמת לבנון הראשונה בה בגין סמך על הערכותיו של אריק שרון על יכולתו של צה"ל להשיג את המטרות שהוצגו לו (לא כאן המקום לדיון בשאלה אם שרון שתף את בגין בתכניותיו).

 

מצב דומה שורר בשורות הצבא. בצמרת הפיקוד של צה"ל מתייחסים בדחילו לשר ביטחון שהוא גנרל עטור תהילה. לדוגמא, למעט אחד, שהטיל ספק ביכולת להשיג את מטרות המלחמה, אף אחד מאלופי המטכ"ל לא הביע הסתייגות מתכניותיו של שרון במלחמת לבנון הראשונה. יתרה מזאת, מאחר ולשר הביטחון יש השפעה מכרעת על קידומם של קצינים ברמת המח"ט ומעלה הם יזהרו בלשונם וימנעו מלבקר את החלטותיו.

   

שר ביטחון שבא משורות הצבא צריך לעבוד עם קצינים ששרתו אתו ו/או תחת פיקודו. לעתים קרובות חיכוכים מתקופת השרות המשותף משאירים משקעים הגורמים ליחסים עכורים בצמרת ומקשים על שיתוף פעולה. רק לעתים רחוקות הדברים יוצאים החוצה, אבל כאשר הם יוצאים הסירחון גדול. פרשת הרפז והיחסים העכורים בין אהוד ברק וגבי אשכנזי הם דוגמא.

  

באופן עקרוני אין פגם בכך שבכירים לשעבר במערכת הביטחון יכהנו בתפקידים ציבוריים, בכנסת ו/או בממשלה. הבעיה היא של כמות או, בהשאלה מאהרון ברק - מידתיות. התדמית של חונטה איננה בדיוק מה שמאפיין משטר דמוקרטי, גם כאשר חברי החונטה מלוכדים סביב הסיסמא "רק לא ביבי".

 

לסיום הקטע הזה, נחזור לאהוד ברק שתחזיותיו המדיניות כבר היו לשם דבר. בראיון לטלוויזיה שהוא נתן מספר ימים אחרי הופעתו בכנס הרצליה, הוא פסק "התחילה הספירה לאחור של ימי ממשלת נתניהו". לפני חמש שנים, עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, ברק "נתן" לאסד שבועיים של שרידות. מהדוגמא הזאת אפשר ללמוד הרבה על מידת ההבנה של אנשי צבא במדיניות ופוליטיקה. בכל מקרה, על סמך התחזית של ברק לנתניהו אין מה לדאוג.

 

ב - מעורבות של קצינים בשרות פעיל בפוליטיקה - פוליטיקאים במדים. אין זה סוד שלא מעטים מבין המפקדים הבכירים בצה"ל רואים את שרותם כקרש קפיצה לקריירה שניה בזירה הפוליטית. הבעיה היא שזה פוגע בביצוע המשימות המוטלות עליהם בשדה הקרב. כאשר שיקולים זרים כמו מה יכתבו עלי מחר ב"הארץ", או איך ישפטו אותי במפלגה אליה אני מתכוון להצטרף, עוברים במוחו של מפקד בסערת הקרב, הדבקות במשימה נפגעת.  

 

הרדידות החשיבתית של מפקדים בכירים ברגע שהם יוצאים מתוך הקופסה הצבאית, מונעת מהם להבין שקלישאות שונות בהן הם משבצים את הצהרותיהם מקבלות משמעות שונה כאשר הן מתורגמות מהמקור העברי ומופצות בתקשורת הבינלאומית. הם לא מודעים לכך ש"חוכמות" ו/או התבטאויות אחרות המיועדות לאוזן ישראלית מקבלות משמעות שונה לחלוטין כשהן מושמעות בשפות אחרות באוזני מאזינים לא ישראלים.

 

הבעיה הזאת איננה מוגבלת לאנשי צבא. מנחם בגין המנוח כמעט גרם לתקרית בינלאומית כאשר במהלך הופעה בפני ציבור של תורמים למגבית הוא השתמש בביטוי "להרוג טורקי ולנוח". השגרירות הטורקית הגישה מחאה רשמית למשרד החוץ (זה היה הרבה לפני תקופת ארדואן).

 

הצהרות פוליטיות של קצינים בכירים במדים שנועדו ל"הוכיח" לצמרת האינטלקטואלית שהקצין עומד במבחן הפוליטיקה התקינה (Political Correctness) מופצות בעולם באמצעות המהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" - המקור הכמעט בלעדי ממנו התקשורת הבינלאומית ניזונה בדיווחיה על הנעשה בישראל. כנופיית שוקן דואגת לכך שכל קשר בין התרגום האנגלי לבין המקור העברי יהיה מקרי בלבד.

 

כך למשל הצהרתו של הרמטכ"ל "לא הייתי רוצה לראות חייל מריק מחסנית לגופה של ילדה בת 13 המחזיקה מספריים" הופיעה בתקשורת בחו"ל בנוסח "מפקד הצבא בישראל הודה שחיילי צה"ל יורים בנשק אוטומטי על ילדות קטנות" - זה תרגום חופשי שלי מהנוסח האנגלי. לא בדקתי איך זה תורגם לשפות אחרות.

    

הפוליטיקה התקינה היא גידול סרטני התוקף את האינטלקט ומשמיד את יכולת החשיבה העצמאית. כאשר הנגע הזה תוקף קצינים בשרות פעיל, ביצועיהם בשדה הקרב נפגעים. טלייראנד, מי שהיה שר החוץ של נפוליאון, נהג לומר "אני מפחד יותר מצבא של כבשים המונהג בידי אריה, מאשר מצבא של אריות שבראשו כבשה". הפוליטיקה התקינה בצמרת הפיקוד של צה"ל מעמידה כבשים בראש הצבא.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, " דמוקרטולוגיה - הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק שני", מגזין המזרח התיכון, 31 ביולי 2016.

  

 

 

פייסבוק


   
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • הבעיה היא לא אמירות
    • מה הקשר
  • איפה הכסף
  • ועדיין עדיף תא"ל ע"פ חבר מרכז
    • מותר התת אלוף ממנכ"ל של חברה גדולה אין
  • ההודעה של ניצן נמחקה




גלריית המגזין

 

18 באוגוסט 2017

 

התהליך המדיני - תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית

 

צפון קוריאה

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006