כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
המנהיגות הפלסטינית אינה רוצה להקים מדינה עצמאית
הלגיטימיות של המשטרים הרודניים
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
הדמוקרטיה המערבית בעידן התקינות פוליטית
הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים
הכלכלה הישראלית – האם התל"ג הוא חזות-הכל
גרמניה ומשבר הפליטים – דינמיקה של אלימות פוליטית
להבקיע את חומת האטימות האנטי-ישראלית
סתיו 2014 – הרהורים לאחר מעשה
מלחמת יום הכיפורים: "1973 - הדרך למלחמה"
בחירות 2012 בארה"ב - זה יכול לקרות רק באמריקה
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יוני 2010
ישראל במלכודת ההונאה התעמולתית האנטי-ישראלית
סוריה עומדת מאחורי חיסולו של גנרל פרנסואה אל-חאג´
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש?

אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס

04.06.2011


 

  

המאמר מוקדש לזכרו של תא"ל יואל בן-פורת מפקד 8200 - האיש שהביא את ההתרעה על המלחמה ב-3 באוקטובר 1973.

 

אשרף מרואן שתל את "הקונספציה" במוחם של ראשי המודיעין

חשיפת שמו וזהותו של "בבל", ה"מרגל" הישראלי הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם, הד"ר אשרף מרואן, הכתה בתדהמה את צמרת המודיעין הישראלית. האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום-הכיפורים שחשף את האיש, טוען כי האיש היה סוכן כפול. מנגד המצרים טוענים שמרואן היה איש שלהם. ואילו ראש המוסד לשעבר, האלוף צבי זמיר, טוען ואף מאשים את האלוף זעירא בחשיפת זהותו של סוכן של המודיעין ישראלי, שהיה "המקור הכי טוב שהיה לנו בהיסטוריה" (עמ' 145). ונשאלת השאלה היכן מונחת האמת? הסופר והמחזאי היווני שחי במאה החמישית לפנה"ס, אייסכילוס, טבע את האמרה "במלחמה, האמת היא הנפגע הראשון". במאמר בקורת "על אחריות ועל אשמה" שפרסם האלוף אורי אור על ספרו של האלוף אלי זעירא, בעל המאמר מביא את דעתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה על האמת. שפינוזה מבחין בשלוש אמיתות. הראשונה, היא האמת העובדתית, המתארת את ההתרחשויות כהווייתן. השנייה, היא האמת התדמיתית - מה אומרים הבריות על מה שאירע. והשלישית, מה מרגישים האנשים על מה שאירע. לדעת שפינוזה, זו האמת. בסרטו "ראשומון", מנסה הבמאי היפני אקירו קורוסאווה, להבהיר במקצת את התעלומה של האמת המפוצלת. בסרט הוא מביא לנו ארבעה אנשים שהיו עדים לפשע, וכל אחד מביע את האמת שלו, וכל האמיתות סותרות אחת את השנייה.

 

הפרופסור אורי בר-יוסף פרסם לאחרונה ספר על הד"ר אשרף מרואן שנקרא "המלאך". לזכותו של המחבר ייאמר כי הוא פרס בספרו את מגוון הדעות ביחס לאיש בצורה ראשומונית מלאה ומגוונת. אבל בניגוד לבמאי היפני, שמשאיר את הצופה שיגיע לאמת שהוא בוחר בה, מסקנת מחבר הספר היא, כי אשרף מרואן אכן היה מרגל ישראלי. ולָא היא.

 

לאחר מלחמת ששת הימים פנה הסופר והעיתונאי שבתאי טבת לאלוף ישראל טל, ובקש את עזרתו כדי לחבר ספר על קרבות השריון בסיני. האלוף טל ז"ל, שהיה ידוע כמקצוען בכל רמ"ח אבריו, זרק לעברו שלושה ספרים על הטנק ותכונותיו, והוסיף: לאחר שתלמד מה זה טנק נדבר על קרבות השריון. וכך נולד הספר המעולה "חשופים בצריח". לצורך כתיבת הספר פנה הפרופ' בר-יוסף לפרופ' שמעון שמיר הידוע כמומחה למצרים. במקום לומר לו "לך תלמד מה זאת מצרים, ואחר כך תכתוב את הספר", לפי דברי התודה שמביע מחבר "המלאך" לפרופ' שמיר, האחרון העביר לו כמה תובנות על מצרים. אלא שלמרבה הצער, מן העולה בספר תובנות אלה כנראה שלא עזרו למחבר להתמודד הנושא. להלן, איפוא, כמה תובנות על תרבות החיים במצרים, שיסייעו לנו להבין את ההתפתחות של פרשת הד"ר אשרף מרואן.

 

פילוסוף גרמני מן המאה ה-18, יוהאן גוטפריד הרדר (Herder), שתחום המומחיות העיקרי שלו הייתה הבלשנות, ייחד פרק שלם במחקריו הפילולוגיים להכרת אופיו של עם דרך שפתו. בספרו "אחדות וייחוד" מתייחס הפרופ' יעקב טלמון גם כן לסוגיה של אופיו של עם, והוא מביא צטטה של הרדר האומרת: "את אישיותו של עם יש לחפש בלשונו" (עמ' 19). כדי להמחיש את הנושא, נשליך את התיאוריה הזו על עצמנו. כל מי שמתבונן במה שעשינו, ועדיין עושים, לשפה העברית שלנו, מיד יסיק את המסקנה המתבקשת, כי אנחנו עם של בלגניסטים. בהקשר הזה הבה נסתכל על מצרים בנושא האמת והשקר.

 

הדת הדרוזית, למשל, עומדת על שבעה צווים, שאחד מהם הוא אמירת האמת. בניגוד לדת האסלאם המבוססת על חמישה צווים, והאמת אינה נזכרת שם בכלל. אם בעולם הערבי השקר מותר, הרי שבמצרים ההיתר הזה הוא בחזקת עשר. בניב המצרי של השפה הערבית יש מטבעות לשון שמושיות מאד המעידות על כך. משפט מאד נפוץ במצרים אומר: "האם אתה רוצה את האמת, או את בת דודתה" (انت عائز الحق والا ابن عمه). השימוש הרווח בכל משפט שני במלים: ברצינות (בִּגָּד), באמת (בצראחה), זיוף (תַּזְוִויר, פַלְסוֹ) מעיד על כך, שהאמת מרחפת אי-שם באוויר, אבל אינה מצויה בין המשוחחים. וכאשר מצרי מבקש לשכנע את בן-שיחו שהוא דובר אמת, הוא חייב להשתמש באחת ממטבעות הלשון האלה. לא בכדי כינה מוחמד חסנין הייכל, עורך העתון "אל-אהראם" לשעבר, את מאמרו השבועי: "בצראחה" (בכנות, בגילוי-לב). אבל מעל לכל הנאמר עד כה, במסדרונות בתי-המשפט במצרים הפתגם הבא מהדהד בפרהסיה: "תמוך בי בשקר קטן, ואני אתמוך בך בשקר גדול" (اشهد لي بكعكة واشهد لك برغيف). הבעיה שלנו היא שאנו לא מוכנים לקבל זאת. כאשר אמרתי פעם לקצין בכיר שלנו, כי הגנרל המצרי משקר לו - וזה היה בדוק - הוא השיב לי: "גנרלים לא משקרים".

 

וזה מביא אותנו לנושא הבא, התחמנות, או מה שאנו במודיעין מכנים הונאה. המצרים הם אלופי ההונאה. בשנות ה-60 של המאה הקודמת, היה במצרים צמד בדרנים שנקרא "אבו למעה אל-אסלי וחוואגה ביז'ו". סגנון הבידור שלהם היה כמו זה של ה"גששים" שלנו - דהיינו, צוחקים על המציאות. במערכונים שלהם הַמִּצְרַבְּלוֹף חגג לאורך כל הדרך. אצלם למדת שבמצרים ימכרו לך את הים, ולאחר שתשלם את המחיר, במקום לקבל את הים אתה מקבל דלי מלא במים מלוחים, כי את הים אי-אפשר למסור לך ידנית. יתרה מזאת הונאה צריך לתכנן. בניב המצרי של השפה הערבית יש משפט שאומר: "אנחנו עוד נפגש", הביטוי הערבי נותן דגש למימד הזמן (انا وانت والزمن طويل), ועוד "לאכול אותו לארוחת צהרים לפני שהוא יאכל אותי לארוחת ערב" (اتغذى به قبل ما يتعشى بي). דהיינו, כדי לטרוף אותו לפני שיטרוף אותי, אני זקוק לתחבולה.

 

לפני כעשרים שנה, נשאל שגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני, מדוע ממשלת מצרים אוסרת על אזרחיה לבקר בישראל? ובסיוני השיב כי אין שום איסור חוקי האוסר לבקר בישראל. כעבור כמה שבועות, הייתה לי שיחה עם איש שב"כ מצרי, והוא אמר: "זה נכון שאין איסור חוקי לבקר בישראל. אבל כאשר אתה מקבל דרכון, אומרים לך שמותר לך לבקר בכל העולם, פרט לישראל. כדי לבקר בישראל צריך לבקש רשות. ובמצרים כאשר אומרים לך שצריך לבקש רשות, זאת אומרת שזה אסור". בסיוני לא שיקר, הוא רק תחמן את העיתונאים.

 

תרבות השקר וההונאה במצרים, ימיה כימי קיומה של ארץ היאור. השקר וההונאה זורמים במי הנילוס כבר 7000 שנה, כפי שנוהגים מצרים בכירים להתרברב על מצרים כערש התרבות האנושית. כיון שהשקר וההונאה הם חלק מהמרכיב הכימי של מי הנילוס, ניתן לומר שתרבות השקר וההונאה ספוגה בדמו של כל מצרי. זוהי למעשה הסיבה, שסנחריב מלך אשור הגדיר את מצרים כ"משענת הקנה הרצוץ". עד כאן על תרבות השקר וההונאה במצרים.

 

בסוף הספר מביא הפרופ' בר-יוסף רשימה ביבליוגרפית נכבדה מאד של מסמכים, ספרים, מאמרים וראיונות. אבל הרשימה הזאת חסרה מקור אחד חשוב לא פחות: התנ"ך. ליתר דיוק ספר מלכים ב' פרק י"ח, וספר ישעיהו פרק ל"ו. יען כי התובנות שבספר כולו מתוארות דרך משקפיים ישראליות, וחסרות בו העיניים המצריות. והמח המצרי לא רק שהוא לא קיים, אלא שהוא מבוזה: "המוח'אבראת המצרי לא נודע בתחכומו" (עמ' 69, עמ' 57). לומר דברים כאלה במיוחד לאחר שהמודיעין המצרי האכיל אותנו מרורים, זוהי התנשאות בלתי מובנת. הד"ר אשרף מרואן העביר לנו מידע מודיעיני במצרית, ואנו קראנו אותו בעברית. זוהי נקודת התורפה של כל הפרשה הנקראת אשרף מרואן. הטרגדיה היא שגם היום, כארבעה עשורים לאחר המלחמה ההיא, אני קורא חומרים ושומע אנשי מודיעין, והמסקנה המצערת היא שלא למדנו שום דבר. אז ב-1973 וגם היום, צמרת המודיעין שלנו מתנהגת כ"שירות ידיעות" כמו לפני 70 שנה, ולא כפי ששירות ביון צריך לנהוג. יש פתגם אנגלי ידוע האומר ש"מידע הוא כוח" (Information is power). אבל זה מותנה ביחס אל המידע ובאופן הטפול בו. לכך יש להוסיף את מה שאמר הגנרל הסיני סן צו במאה החמישית: "כל מלחמה מבוססת על הונאה". אבל גם לנו יש חכמת מלחמה משלנו. שלמה המלך, שקדם לגנרל הסיני באלף וחמש מאות שנים אמר: "כי בתחבולות תעשה מלחמה, ותשועה ברוב יועץ" (משלי כ"ד, ו'). אם תשלב את המידע יחד עם התחבולה, אז המודיעין שיש לך שווה כוח. ובזה אנו נכשלנו.

 

מקריאת הספר אפשר לומר שהפרופ' בר-יוסף גם הוא נפל בקונספציה. להערכתי, הספר לא התבסס על מחקר שמגמתו לבדוק את הסוגיה אם "המלאך" היה סוכן ישראלי או מצרי. עבודת הנמלים שעשה הפרופ' באיסוף החומר, ומן התובנות שהמחבר מגיע אליהן בספרו, נועדו להצדיק את הקונספציה ש"החבר של צביקה" הוא סוכן ישראלי. המחבר נכשל באותה גישה של צמרת המודיעין הישראלית, הממשיכה עד היום להעריך את פועלו של אשרף מרואן אך ורק על מאזני האמת והשקר.

 

בראיון אצל הד"ר רונן ברגמן בשנת 2005 אמר תא"ל עמוס גלבוע: "אני רוצה לקבוע, כאחד שבקיא בחומר, כי זה קשקוש מארץ הקשקושים. לא סוכן כפול ולא בטיח. לא אכנס לפרטים רק אגיד זאת: אף פעם, ואני מדגיש, אף פעם לא קרה שהמקור הוליך אותנו שולל. צמרת המודיעין היא שהוליכה שולל את עצמה". הוא כמובן צדק בשני נושאים: בנושא האמת והשקר, ובסיפא של המשפט. אבל בנושא ההונאה הוא טעה בגדול. צריך לזכור שעמוס גלבוע היה בעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן. חמש שנים מאוחר יותר, קצין מודיעין בכיר השווה את הכשל המודיעיני שלנו ב-1973, לתאונת מטוס נוסעים אזרחי. זוג טייסים אזרחיים מנוסים מאד, שסמכו על מנגנון "הטייס האוטומטי" של מטוס חדיש ומשוכלל שיוביל אותם ליעד, והמנגנון האוטומטי הוביל אותם לתאונה. התייחסות כזו למחדל המודיעיני ההוא, מעידה על תרוץ דחוק של איש מודיעין שכשל.

 

כדי לשכנע את הקורא שהד"ר אשרף מרואן היה סוכן ישראלי נאמן, הפרופ' בר-יוסף מהמם אותנו כבר בראשית הספר בתיאור שרמת-הגולן ניצלה מכבוש סורי בזכות ההתראה על המלחמה, שהוא העביר לנו ב-5 באוקטובר. למרות שמאוחר יותר הוא טוען ש"המצרים רצו בשיתוף הסורים בפתיחת המלחמה. אבל לא היה להם עניין באינטרסים הסורים" (עמ' 183). כלומר שנושא הצלת הגולן היה מוצר לוואי מקרי. אבל קביעתו זו של מחבר הספר עושה עוול גדול בעיקר לתא"ל יואל בן-פורת ז"ל, מפקד יחידה 8200 בימים ההם, שיחידתו ירטה מברק שלושה ימים לפני המלחמה. המברק העיד על פתיחת מלחמה בתוך ימים. יואל מסר אתת המברק לראש אמ"ן, ואלי זעירא זרק אותו לפח (ראה סיפור נפרד). והרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר, שראה את המברק לאחר המלחמה, טען שאילו המברק היה מובא לידיעתו אז, הוא היה מגייס את צה"ל. בהקשר זה יש כאן עוול נוסף לסא"ל אבי יערי (לימים אלוף), שהיה ראש ענף הענף הסורי באמ"ן, שבניגוד לדעת ראש אמ"ן וסגנו, הוא התריע בפני אלוף פיקוד-צפון על מלחמה שעומדת לפרוץ. ועל-פי אזהרתו, אלוף פיקוד-הצפון, האלוף יצחק חופי, הורה לחפור תעלה אנטי-טנקית בחלק הצפוני של רמת-הגולן. את החפירה בצעו חניכי קורס קציני הנדסה כתרגיל מסיים של הקורס. חפירת התעלה צמצמה את אפשרויות הפלישה של השריון הסורי בצורה משמעותית, שנאלץ לרוץ דרומה.

 

עורו והקיצו ראשי המודיעין היקרים שלנו! הד"ר אשרף מרואן לא היה סוכן ישראלי ואף לא סוכן כפול. גרוע מזה! כפי שעוד יובהר להלן, הוא היה המפעיל של ראש המוסד הישראלי, האלוף צבי זמיר - ולא להיפך. מיום שנחשפה זהותו של "בבל" ועד לקריאת ספרו של פרופ' אורי בר-יוסף, הייתי בטוח שהוא היה סוכן מצרי. אבל שפע הפרטים שהובאו בספר "המלאך" הביאו אותי למסקנה החמורה יותר, שמרואן יצר את האשליה שצביקה זמיר הוא המפעיל שלו. אבל האמת הייתה הפוכה. "הקשר בין זמיר למרואן התמסד במהירות והשניים נפגשו בכל הזדמנות שהתאפשר לראש המוסד לעשות זאת. במפגשים האלה זמיר לא שאל שאלות. תחת זאת הוא נהג לגלגל עמו שיחה בעניינים גלובליים... מה שמרואן אמר היה אולי חשוב, אבל חשוב מכך היה לתת לו את ההרגשה שראש המוסד המהולל מאזין לו, מבקש את חוות דעתו ומחשיב אותה" (עמ' 151).

 

ועוד גרוע יותר "זמיר למד להכיר עד כמה שברירי עלול להיות הקשר בין מקור לבין מפעילו, ואיזה תפקיד חשוב יש למרכיב הרגשי בדינמיקת היחסים ביניהם, ובראש ובראשונה יכולתו של המפעיל לתת לסוכן את הסעד הנפשי הדרוש לו" (עמ' 64). כאן מתגלה הלוחמה-הפסיכולוגית המצרית בשיאה. ועולה כאן תהיה מי מהשניים זקוק בכלל לסעד הנפשי? ראש המוסד המוקף בעדת חובבים, החושש שהתרנגולת המצרית, המטילה עבורו ביצי זהב, תברח לו מן הלול הפתוח? או וילהלם טל המצרי, שנתמך ע"י 40 איש מיומנים, המגיש לראש המוסד את תפוח העץ הנקוב בחץ? אוי לה לאותה בושה. איך אמר הנביא: "גם ממצרים תבושי, כאשר בושת מאשור" (ירמיהו ב' ל"ו - זוכרים את רבשקה האשורי?). האם כך נוהג ראש ארגון מודיעיני? השגיאה הגדולה ביותר של צבי זמיר הייתה בעצם העובדה שהוא נפגש בכלל עם מרואן. והשגיאה הקטסטרופלית הייתה שהוא מיסד את הקשר ביניהם.

 

הרבה לפני שהד"ר אשרף מרואן הופיע בשגרירותינו בלונדון והציע לנו את שרותיו, מסתבר שהיו ניסיונות דומים מצד כמה מצרים, שהציעו את שרותם למודיעין של ישראל. וראש ענף 6 (מצרים), נסע ללונדון כדי להיפגש אתם ולתהות על קנקנם. והוא פסל את כולם (עמ' 81). מכאן אנו למדים שהמודיעין המצרי עשה ניסיונות קודמים להחדיר סוכנים שיטעו אותנו, טרם כניסתו של מרואן לתמונה. בתרבות העשייה המצרית, כאשר מאן דהוא מנסה לקדם פרויקט וזה לא הולך לו, אז מישהו מציע לו, או שהוא עצמו מגיע למסקנה, שיש צורך ברעיון מטורף (فكرة جهنمية - מילולית: רעיון מהגיהנום). בדיוק מאותה הסיבה שפרופ' בר-יוסף קובע בספרו: "סיבה שניה שהפכה את האפשרות שמרואן נשלח על ידי המודיעין המצרי לבלתי סבירה היא ייחוסו. דבר אחד לשלוח לשליחות מסוכנת כזאת איש מודיעין מן השורה, דבר אחר הוא להשתמש לצורך זה בחתנו של נאצר" (עמ' 69). מאידך, המצרים שחשבו בדיוק על התובנה הזו, והם פעלו לפי הכלל המצרי הידוע: "עשה לי כבוד ואל תאכיל אותי" (لقيني ولا تغذيني), והם לא רק עשו לנו הרבה כבוד, אלא גם האכילו אותנו. צוות של ארבעים איש במודיעין המצרי עמל כדי "להאכיל את הישראלים בקונספציה... לא היה סוכן כפול אחד... הייתה מצרים" (עמ' 369). ואשרף מרואן במעמדו ובייחוסו הגבוה היה המלצר שהיפנט את צמרת המודיעין הישראלי, ומשך אותה אליו. כך מעיד מרואן עצמו אחרי שלושים שנה. ופרופ' בר-יוסף מפקפק בכך. ומדוע לא להאמין לו? הרי לאורך כל הדרך, בניגוד לאופי והתרבות המצרית, הלעיט אותנו באמת טהורה וטעימה. והתוצאה מראה שאכלנו את הקונספציה בשקיקה מרובה כליפתן עסיסי, שטעמו המתוק לא פג עד היום, ארבעים שנה אחרי הסעודה האחרונה. מעבר לכך, הרי תנאי הפתיחה של המלחמה ב-1973 מאשרים שהוא דובר אמת.

 

המודיעין המצרי ידע היטב שמרואן יהיה נתון במעקב קבוע. הם גם ידעו שהמידע שיעביר מרואן לישראלים ייבדק בשבע עיניים, ויוצלב עם מקורות אחרים. דבר אחד אולי לא נלקח בחשבון על ידי המודיעין המצרי, והוא שהאיש שלהם יצטרך לעבור בדיקות פוליגרף (עמ' 316). כי בתרבות השקר שלהם, הפוליגרף הוא חסר ערך. כל זה לא הטריד את המודיעין המצרי כהוא זה. כי בניגוד לאופיים הם זנחו את השקר והשתמשו באמת היקרה כבמטה הונאה, שבו הם הכו וסממו את כל הצמרת הישראלית. המודיעין המצרי היה סמוך ובטוח, כי איכות המידע ואמיתותו תחזק מאד את האמון שלנו במרואן. ככל שהידיעה שמרואן העביר הייתה חשובה יותר ו/או יקרה יותר, מנת המורפיום שהייתה ספוגה בו הייתה גדולה בהתאם.

 

את המסמר הראשון בארון "הקונספציה המודיעינית" שלנו תקע הפרופ' שמעון שמיר, כאשר הוא התבקש ע"י אמ"ן לכתוב פרופיל אישי על הנשיא המצרי אנואר סאדאת, לאחר שזה תפש את השלטון. הפרופ' שמיר קבע כי סאדאת אינו מסוגל להיכנס לנעליו הגדולות של נאצר. בכל תפקידיו, "סאדאת לא מילא תפקיד גדול בהרבה מזה של בלדר". הפרופ' שמיר קבע כי סיכוייהם של עלי צברי, שהיה האיש החזק בתקופת נאצר, ושר הפנים שעראווי גומעה, להם יש סיכויים טובים יותר לרשת את נאצר (עמ' 101). הערכת המודיעין שיצאה מאמ"ן, שהתבססה בין היתר גם על חומרים שהעביר אשרף מרואן, וגם חומרים אחרים, קבעה: "סאדאת הוערך כבעל רמה אינטלקטואלית נמוכה, צר אופקים, חסר מחשבה פוליטית עצמאית, מדינאי אפור ללא גוון מיוחד שלו". סיכום הערכת המודיעין קבע כי "סאדאת אינו אישיות בעלת כישורים להנהגה מדינית. חסרים לו נתונים בסיסיים על מנת שיוכל להחזיק באופן ממשי את רסן השלטון בידיו ולהתקבל במצרים כיורשו של נאצר" (עמ' 102).

 

לקרוא את הדברים האלה ולא להאמין. זה שהדברים נכתבו לפני כארבעים שנה - ניחא. אבל היכן התייחסותו של החוקר העכשווי? סאדאת גבש לעצמו השקפה פוליטית שיש לגרש את האנגלים ממצרים כבר בנערותו, כאשר שמע על תקרית דינשאווי בשנת 1907. הוא ישב פעמיים בכלא על ניסיון לארגן מרי נגד ממשלת מצרים - בסוגיית השליטה הבריטית במצרים. סאדאת חש בושה וחרפה על כך שיש פוליטיקאים מצרים התומכים בהשארות אנגליה במצרים. מצרים הייתה כל עולמו של סאדאת, בניגוד לחברו שקדם לו בנשיאות שדגל בפאן ערביות. ואחד הדברים הראשונים שהוא עשה כנשיא, הוא החזיר את מעמד הדגל של ההמנון המצרי הישן "בילאדי בילאדי". העיתונאי אניס מנצור, שהיה ידידו האישי של סאדאת, ומצוטט גם הוא בעמוד הנ"ל, דוחה כמובן את הטעון הזה, ומסביר כי סאדאת "היה הרבה יותר פיקח ושאפתן מכפי שנתפס עד שהגיע לנשיאות". אניס מנצור מסביר שהתבלטות רבה של סאדאת הייתה עלולה ליצור את הרושם שסאדאת מבקש להתחרות עם נאצר, ולהביא לאובדן מעמדו. כמובן שדעתו של אניס מנצור יותר קולעת לאמת.

 

סאדאת היה אדם דתי שהאמין באלוהים. בהיסטוריה הקדומה של האסלאם, הח'ליפה השלישי אחרי הנביא מוחמד עות'מאן בן עפאן, היה נתון במצב דומה כאשר נבחר. ועות'מאן הבין שאם ברצונו לשרוד הוא חייב להמשיך במסע הכבושים כמו קודמו. וכך הוא עשה - ושרד. המעשה שיעזור לסאדאת לשרוד הוא החזרת סיני. והוא היה מודע לחולשה של צבאו מול צה"ל. לכן הוא היה זקוק לתחבולה גדולה: ההונאה שכל מצרי מכיר אותה, וסאדאת שכלל אותה בתקופת היותו אסיר.

 

את יתר המסמרים בארון הקונספציה של "הסבירות הנמוכה" נעץ הד"ר אשרף מרואן בדיווחיו למוסד. כל ידיעה בעלת ערך היוותה מסמר/מזרק נוסף, וככל שגדל ערכה של הידיעה, גודלו של המזרק ומנת המורפיום שבו היו בהתאם. וכך נולדה הקונספציה (עמ' 141). תרומתו של אשרף מרואן "לגיבוש הקונספציה המודיעינית הישראלית הייתה מכרעת" (עמ' 185). החומר הגולמי שהעביר מרואן, שהיה ידוע בכינוי "חותל", הגיע באופן קבוע לידי הצמרת המדינית והצבאית כאחד (עמ' 154). זו כמובן הייתה שטות מסוכנת, כי החומר הגולמי והכרת הבלדר סממו את הצמרת שלנו. ראש הממשלה גולדה מאיר והאחרים התייחסו אל אשרף מרואן כאל "החבר של צביקה" (עמ' 153, עמ' 248). בכך ניתן לומר שההונאה המצרית הייתה מושלמת, ותקעה יתד בראשם של כל הצמרת הישראלית. בלשונו של פרופ' בר-יוסף "חרף כל המידע המצוין שהגיע לידיהם ואשר הצביע בצורה ברורה על כך שהקונספציה הזאת אינה תקפה עוד, הם המשיכו לדבוק בה בכל זאת" (עמ' 202).

 

פרופ' בר-יוסף מתייחס להונאה המצרית כהנחה אבסורדית מקיאווליסטית, "שאין דומה לה בהיסטוריה של עולם הריגול" (שמדינה מקריבה את כל סודותיה לצרכי הונאה), ושואל היכן ההונאה? "שהרי אם מרואן היה באמת הציר המרכזי של תכנית ההונאה המצרית, הוא היה צריך לבוא לכל המאוחר בתחילת אוקטובר, ולשכנע את הישראלים שפני מצרים אינן למלחמה" (עמ' 331-332). התהייה הזאת מעידה על כך שמחבר הספר אינו מבין בכלל את מהות ההונאה המצרית, וגם לא הצליח להבין את מהלכיו הצבאיים של הנשיא סאדאת. לכן הוא גם לא מודע לבעיה, שבאותו שלב ההונאה המצרית הראשונה שהוא מתייחס אליה, השיגה את שלה וכבר הסתיימה. המצרים כבר בטוחים שהם הצליחו להרדים את צה"ל טוטאלית, כי התנאים לאורך התעלה הוכיחו להם זאת. בנסיעתו של הד"ר אשרף מרואן לפריס וללונדון ב-4 וב-5 לאוקטובר הייתה טמונה הונאה חדשה - מסוג אחר לגמרי. פרופסור בר-יוסף בתארו את הביקור הזה, מתפלפל ומתפלמס על הבדלי זמנים, וחלקי מידע כאלה ואחרים ועוד כל מיני תנאים מגבילים. את הנסיעה הזו של אשרף מרואן לבירות האירופיות צריך להשוות עם הוצאת חלק מהכוחות הישראלים בנגב לחופשה בשבת שקדמה למלחמת ששת-הימים. כלומר מגמת הנסיעה הייתה הונאה חדשה בפני עצמה. הוצאת הכוחות שלנו לחופשת שבת ב-1967 נועדה להרדים את המצרים. ואילו מגמת הנסיעה של מרואן ללונדון, עד כמה שזה ייראה מוזר, נועדה להקפיץ את צה"ל מרבצו.

 

אילו אשרף מרואן היה באמת סוכן ישראלי, עם כל הכתרים והשבחים שקשרו לו בישראל, כאשר הגיע לפריס וטלפן לאיש הקשר שלו דובי - בהנחה שיש אנשים סביבו וקשה לו לדבר - הוא היה מוסר לדובי את שם הקוד למלחמה מיידית "אשלגן". לא היה לו כל צורך להגיע למחרת ללונדון, כדי להיפגש עם ראש המוסד ולומר לו: מחר מלחמה - כדי לתת לישראל את מרווח הזמן החיוני הקצר שנותר כ-48 שעות להתגייס למלחמה. אבל לא זו הייתה המציאות.

 

האם זה הגיוני שאשרף מרואן, אחד משותפי הסוד של כל מהלכי המלחמה ויד ימינו של סאדאת טס לפריס יומיים לפני המלחמה סתם? האם זה מתקבל על הדעת שחבריו למשלחת חזרו הביתה ביום ששי, והוא עושה אתנחתא בלונדון? יום לפני המלחמה? מטרת הנסיעה הייתה להיפגש אישית עם ראש המוסד. ואז הוא מספר לאיש הקשר שלו שהוא רוצה לדבר עם ראש המוסד על "כימיקלים" - שם קוד כללי למלחמה. הוא ידע שהקוד יקפיץ את ראש המוסד ללונדון. סאדאת רצה ליצור דרמה שתגרום לגולדה מאיר לקחת את המסר ברצינות רבה - ולפעול. יש הבדל בין שאיש מודיעין זוטר מעביר מסר, לבין שהמסר מועבר על ידי דרג בכיר ביותר. למשל, בדומה למלך חוסיין שבא להיפגש עם גולדה ולהזהיר אותה מפני המלחמה ב-25 לספטמבר. כאשר אשרף מרואן אמר לצבי זמיר: "מחר מלחמה", בכך הוא הזמין את ישראל להיות היוזמת את פתיחת המלחמה. סאדאת העניק לגולדה מאיר את הבכורה ,דהיינו, להפעיל את חיל-האוויר במכה מקדימה, מתוך ידיעה ברורה, מה תהיה התוצאה. הוא ידע כי צבא היבשה שלנו אינו ערוך כלל למלחמה. יען כי המערך המודיעיני שלו לא היה חולה. אצלו לא היה משבר האמון בין קמ"ן דרום סא"ל גדליה לבין הקמ"ן החטיבתי סגן סימן-טוב.

 

מאידך, הצבא המצרי היה ערוך ומוכן לאורך התעלה, כולל מערך הטילים. באותה נשימה יצוין, כי בשלושת ימי המלחמה הראשונים של מלחמת יום-הכיפורים, ישראל אבדה למעלה מ-100 מטוסי קרב. זאת אומרת שיוזמת מלחמה ישראלית לא הייתה מועילה לישראל, ולא הייתה משנה הרבה למצרים. אבל מאידך, סאדאת היה זוכה בתהילת עולם, שתמחק את תדמית ה"יס מן" (سيد سه) שדבקה בו במצרים. שהרי סאדאת הודיע לנו באמצעות האו"ם, כי מצרים עושה תמרון על-דביזיוני לאורך התעלה. וישראל קבלה ממנו התראה על כך. ואז... על אף ההפתעה הישראלית (צחוק הגורל) מצרים גרמה לחיל-האוויר הישראלי אבדות רבות, וצבאה הצליח לפרוץ את קו בר-לב הבלתי בקיע. אבל ראש-הממשלה הגב' גולדה מאיר שחששה מתגובה בינלאומית, שגם הנשיא סאדאת לקח אותה בחשבון, לא נפלה למלכודת שטמן לה הנשיא המצרי.

 

היכן ההונאה? שואל הפרופ' אורי בר-יוסף. התשובה לכך מצויה בהפתעה המוחלטת של תנאי פתיחת המלחמה במלחמת יום הכפורים ב-1973. אנחנו מורגלים ומקובעים על ההנחה שכל הונאה בשקר יסודה. וכאן בא הנשיא המצרי, סאדאת, ומזין באמצעות שליחו את ראש "המוסד" במידע כל כך מדויק, וכל כך עשיר באיכותו המדהימה, עד כדי כך שכל הצמרת הישראלית: ראש-הממשלה (שסמכה על החבר של צביקה), שר-הביטחון (שסמך בצורה עיוורת על ראש אמ"ן), ראש אמ"ן היהיר וראש המוסד המהולל והתמים - מתמכרים להבל פיו הספוג במורפיום של אשרף מרואן - ונרדמים. ראשי קהיליית המודיעין שלנו מתוזזים כל-כך, עד כי שכחו את חכמת המודיעין הקלאסית, שאסור להתבסס לחלוטין על מקור אחד, אמין לכאורה ככל שיהיה, ולהתעלם ממקורות אחרים, מעובדות בשטח ומן השכל הישר.

 

תרגיל ההונאה של המודיעין המצרי שקדם למלחמת יום-הכיפורים ב-1973, ירשם בהיסטוריה הצבאית כמבצע ההונאה הגאוני והגדול ביותר אי-פעם. מסקנה זו מתבקשת לאור קביעתו של הפרופ' בר-יוסף, ואמונתם של ראשי המודיעין, אפילו היום אחרי כארבעים שנה, כי קשה לתפוש את "עומק החדירה שהשיגו ארגוני המודיעין הישראליים ללב עשיית המלחמה המצרית באמצעות 'המלאך'" (עמ' 319-320). זוהי ההונאה הגאונית בהתגלמותה. "לארח" את הצמרת המדינית והביטחונית הישראלית במרכז העצבים הביטחוני המצרי, שנתפס כ"הישג" ישראלי אדיר. זה היה ההישג הענק של הד"ר אשרף מרואן, ששתל במוחה של הצמרת הישראלית את "הקונספציה" בצורת מלכודת דבש של הבקלאווה, שנגסנו ממנה בהנאה רבה בחדר המלחמה של הצבא המצרי. על כך קבל אשרף מרואן "אות הצטיינות" ואת "עיטור הרפובליקה מהדרגה הראשונה", מידי נשיאו סאדאת, כהוקרה על "הישגיו הנפלאים למען מצרים בשלבים הקריטיים ביותר של מלחמת אוקטובר" (עמ' 280).

 

במצרים דאז אסור היה למתוח ביקורת על המשטר בצורה ישירה. ולכן כל מי שרצה לבקר את הממשלה עשה זאת בצורה של סיפור בדיחה, או השתמש במשל כזה או אחר. הסופר המצרי תאופיק אל-חכים בחר בדרך האלגוריה. הוא החליט לאמץ את החמור כגיבור-הגיגיו, כדי לעקוף את זעם השלטון והצנזורה שלו. בתרבות הערבית, החמור ידוע ומוכָּר כבעל-חי מסכן, בלתי מזיק, מופת לסבלנות וכבעל-חי הלומד בקושי מן הניסיון. מכאן גם הפתגם הידוע: "פעולה חוזרת אפילו חמור לומד אותה" (التكرار يعلم حتى الحمار). בילדותו בילה הסופר חודש ימים בכפר מצרי. שם פגש לראשונה בחמור, וראה כיצד הכפריים מתעללים בו. לימים הוא יכתוב ספור "חמורי סיפר לי", ושם הוא כתב "מהתבוננותי בחמור, למדתי הרבה משתיקתו על טיפשותו של האדם". לכן תאופיק אל-חכים התאהב בחמור, ואמץ אותו ביצירתו הספרותית לגבור החכמה והשנינה, ושם בפי חמורו את כל דברי הביקורת שלו. וכאשר טענו נגדו על דברי התוכחה נגד המשטר במחזה, בספר, או במאמר שכתב, השיב: "זה לא אני, זה החמור".

 

לסיום נשתמש בפרפראזה על תפישתו הספרותית של הסופר תאופיק אל-חכים. אנחנו חשבנו כי אשרף מרוואן היה החמור שהעדיף את האבוס העשיר שלנו. אבל המציאות הוכיחה כי הוא פעל לפי הדוקטרינה של הנביא ישעיהו - והוא העדיף בכל זאת את "אבוס בעליו". אשרף מרוואן לא היה סוכן ישראלי, ואף לא סוכן כפול. הוא היה "חמורו" של סאדאת. גיבור העורמה והתושייה, שהזרים את פניני החכמה ושיקוי-ההונאה המצרית לשוקת של המוסד הישראלי - ואנשיו לגמו משוקת התרעלה עד תום, בתמורה לכסף כבד. הוא מסר לידינו את כל הכלים על לוח השחמט המודיעיני, כדי שנשיאו יוכל לתת לנו את המט על שולחן החול - שאנחנו בחרנו להתעלם ממנו. ואם כבר בחמורים עסקינן, החמורים האמיתיים הם אנחנו, שזנחנו את תורת המודיעין הקלאסית: התעלמות ממקורות אחרים, והתלות שיצרנו במרואן הייתה חולנית (עמ' 239); הדיונים העקרים סביב שעת הפתיחה של המלחמה 14:00 או 18:00 היא שתקבע אם מרואן סוכן ישראלי או כפול? יש פסוק בקוראן המתייחס לבני ישראל. הפסוק אומר: "אלה אשר ניתנה להם התורה ולא נשאוה (יישמו אותה) נמשלו לחמור הנושא ספרים". "مثل الذين حُمِلوا التوراه ثم لم يحملوها كمثل الحمار يحمل أسفارا" (פרשת אל-ג'ומעה 62, 5).

*  *  *

הפרופסור אורי בר-יוסף מביא בספרו התייחסות מדאיגה. הסופר האמריקני הווארד בלום, שכתב ספר על הפרשה, מצוטט אצל אילנה דיין בתכניתה "עובדה": "אם המודיעין הישראלי הוּלַך שולל על ידו, זה משהו שלא נוגע רק לעבר, אלא משהו שישראל צריכה להתעמת עמו עכשיו ובעתיד" (עמ' 322). ואכן זו הבעיה האמיתית שלנו עכשיו, שראש המוסד לשעבר וכמה מקציני אמ"ן לשעבר, אינם מוכנים להודות שנפלו קרבן לתרגיל של לוחמה פסיכולוגית משולב באופן מבריק עם הונאה מודיעינית של צבא מצרים. זוהי המסקנה המתבקשת מקריאת הספר "המלאך". איתרע מזלו של עם ישראל, שבימים ההם שני ראשי הגופים המודיעיניים שלו לקו, האחד בעריצות והשני בנאיביות. הראשון לא סבל שום דעה אחרת בסביבתו, והשני איש תם שלא הבין בענייני ערבים כהוא-זה. ובנוסף לכך שניהם לא היו קציני מודיעין מקצועיים. אלי זעירא הכיר סופסוף בטעותו, ואילו שותפו למסע מסרב עדיין להכיר בכך. ממה שעולה מקריאת הספר העשיר כל-כך בפרטים מודיעיניים, להערכתי, ראש המוסד דאז הוא אבי אבות ה"קונספציה". שכן הוא הראשון שנלכד במלכודת הפתאים הממכרת שטמנו לו המצרים, והפיל אחריו את כל הצמרת מדינית והצבאית הישראלית. ראש המוסד דאז מסרב עד היום, להודות שהמיתוס שנוצר סביב ארגונו, שהמוסד שאינו טועה לעולם - הוא מצג שווא. אמנם עשרה קבין של חכמה ירדו על העולם, אבל לא כולם נפלו בחלקו של המוסד.

 

בחלקו הראשון של הספר, הפרופ' אורי בר-יוסף מעלה תהייה על מלחמת יום הכפורים. "מעולם לא נשאלה שאלה פשוטה אחת: איך היא (המלחמה) הייתה נראית אם מדינת ישראל לא הייתה מקבלת בשעות הקטנות של יום המלחמה עצמו את אותה התרעה מפורסמת שהעביר ראש המוסד, צבי זמיר, בתום פגישתו עם אשרף מרואן" (עמ' 26). אני מבין שכוונתך: אילולא אשרף מרואן היה קיים? התשובה לכך יקירי הפרופסור, לא היינו מסתובבים עם האמת השלישית של שפינוזה, בתחושה של תבוסה, ארבעים שנה אחרי המלחמה. על-אף שאת המלחמה ההיא סיימנו בניצחון צבאי קולוסאלי, הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית, שהאפיל על מבצע ההונאה הגאוני המצרי. תודות לתושייתם ועוז רוחם של מפקדי צה"ל וחייליו, הפך הפיל המצרי בפתיחת המלחמה לנמלה קטנה חסרת ישע בסופה. אבל מאז אנו מתנהגים כעם מובס - בזכותו של אשרף מרואן. צריך לציין כי ההונאה המודיעינית המצרית הייתה אכן מושלמת. אבל את המלחמה ההיא סיכם הגנרל המצרי עבד אל-ע'אני אל-גמסי כהאי לישנא: "אם בתנאי פתיחה כאלה המלחמה הסתיימה כפי שהסתיימה, לעולם לא נוכל לנצח אתכם במלחמה". את הדברים האלה הוא אמר לאל"מ דן שומרון (לימים הרמטכ"ל) בדרכם לשיחות בק"מ ה-101 מקהיר.

 

*****

השאלה שנותרה פתוחה היא, מדוע חסלו המצרים את אשרף מרוואן? התשובה לכך היא מאד פשוטה. הם לא רצו שהד"ר אשרף מרוואן יעשה להם "פדיחה". במילים אחרות, הוא עמד לפרסם ספר זיכרונות, והם חששו שהאיש יחשוף בספרו כל מיני פרטים חסויים משטות ההונאה המצריות (שאליהן הם מתייחסים בכובד ראש). ואולי האיש היה קשור בפרשיות הונאה נוספות עם מדינות אחרות? אין ספק, שאילו האיש היה חי במצרים, הוא לא היה מעיז לפרסם זיכרונות ללא אשור ממשלתי. בקהיר, איש לא היה יכול ליצור אתו קשר, ללא הסכמת השלטונות. שערו בנפשכם, למשל, שהד"ר בוטרוס גאלי, לשעבר שגריר מצרים באו"ם, היה מפרסם זיכרונות. ובספר הוא היה נותן פומבי להנחיות שקבל מממשלתו לשקר לשרת-החוץ האמריקנית. זה היה מביך מאד את נשיא מצרים. והרי על רקע זה, בחירתו לקדנציה שנייה טורפדה על ידי ארה"ב. כאשר הוא בא לבקש את תמיכתה של מדלין אולברייט, היא השיבה לו בשלילה, ואמרה לו: אתה שקרת לי שלוש פעמים ממזר שכמותך (You have lied to me three times, you bustard).

==

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס, "המרגל שהפעיל את ראש המוסד", מגזין המזרח התיכון, 4 ביוני 2011.

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • תודה על המאמר המעולה
    • מאמר מעולה - יש להנהיג אותו כלימוד חובה
  • וואו
  • המוסד טוב במבצעים
  • יפה מאד מנדס, יפה מאד!
  • מאמרו של מנדס
  • אין במאמר שמץ של הוכחה לטענתו של המחבר!
    • מסכים לחלוטין עם גדליה -- טענת מנדס היא השערה ללא ביסוס עובדתי
  • מאמר מביך, אין בו דבר חוץ מהתלהמותו של הכותב.
    • אכן, תגובה מפורטת ומעמיקה המעידה על חוכמתו של בעליה
  • חשופים בצריח
  • ציון לשבח
  • תגובה לספר בעיניים פקוחות - צביקה זמיר
  • אשרף מרואן
  • המלאך מרואן
  • מאמר מאוד לא משכנע
    • סוכן כפול
  • תיקון טעות
  • סוכן כפול או לא
  • למה התריע ה"מלאך"
  • אשרף מרואן




גלריית המגזין

 

20 באוקטובר 2017

 

 

מגמות רדיקאליות במחשבה המדינית הגרמנית

 

 

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006