unitext left not loaded






הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
טיהור אתני של המיעוט ההאזרי בפקיסטן המוסלמית
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פוליטיקה ותקשורת בזירה הבינלאומית - נתניהו כמשל
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
50 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית – יוני 1967
תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית
ObamaCare - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
משפט רמון, והצדקנות הפתטית של המערכת המשפטית
התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
האם עדיין מישהו חושב שיש סיכוי שדונלד טראמפ ינצח
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
מותר הסופר על הבסטיונר - אין
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר ‏2010
השואה לא הייתה פשע נגד האנושות

מדינה יהודית - המודל הישראלי בהשוואה למודל השבדי

מאת: ד"ר יוחאי סלע

21.10.2010


 

 

מדינות רבות בעולם משקיעות מאמצים אדירים כדי לשמור על צביונן הלאומי והתרבותי כחלק ממכלול שלם של הערכים המשותפים המגדירים את זהותן הייחודית של המדינות הלאומיות. מבחינה היסטורית, המאבק להגדרת הזהות היהודית בארץ-ישראל נמשך כבר אלפי שנים. המאבק הזה אינו רק תוצאה של מאבקים פנימיים, אלא בעיקרו הוא נובע ממאבק מול גורמים חיצוניים שביקשו (ועדיין מבקשים) להכפיף את העם היהודי לזהות לאומית ודתית אחרת המנוגדת לערכים ההיסטוריים שליוו את עמנו לאורך אלפי שנים. על-מנת להימנע בעתיד מחתירה אלימה נגד היסוד הלאומי של מדינת-ישראל - הן בידי גורמים חיצוניים והן בידי גורמים פנימיים - דרושה הגדרה די קשוחה שתעניק ביטוי הולם לייחודה של המדינה היהודית למרות הסביבה האסלאמית העוינת. דווקא בשל כך, חיזוק ההגדרות הלאומיות מהווה חיץ הולם כלפי אלה המבקשים להפעיל מערכת ערכים קולוניאליסטית רדיקלית הנשענת על ברכי האסלאם והג'יהאד המיליטנטי.

 

למרות הישגיה הרבים של מדינת-הלאום היהודית, הדימוי הבינלאומי של ישראל נשען על דימוי אנטישמי שמקורו בהיסטוריה האלימה שליוותה את העם היהודי מצד יסודות נוצריים ואסלאמיים שחתרו לעליונות דתית על חשבון היהדות לאורך מאות שנים. יתרה מזאת, הדימוי הבינלאומי של ישראל משפיע גם על הדימוי העצמי של הישראלים - הן כלפי עצמם והן כלפי מדינתם. מנגד, שבדיה מציגה את עצמה כמדינה רב-תרבותית, שלווה, נעימה, פמיניסטית וסוציאליסטית. הממשלה השבדית, התקשורת המקומית והעם השבדי, פועלים ללא לאות כדי לחזק את הרושם הזה למרות ששבדיה סובלת משיעורי אלימות גבוהים מאוד ביחס למרבית המדינות המערביות-הדמוקרטיות. זאת ועוד, האפתיות של השבדי הממוצע מוגדרת בעיני זרים כ"נימוס", בעוד שהמרץ הישראלי מוגדר בעיני זרים כ"חוסר נימוס". גם התקשורת הישראלית וגם התקשורת השבדית נוטות לחזק את הרושם הזה במכוון - כל אחת במדינתה היא.

 

לפני שארחיב את הנושא העומד על הפרק, ראוי לשאול תחילה "כמה יהודים" יש במדינת-ישראל - וזאת כדי לעמוד על היחס המספרי בין הציבור היהודי לבין הציבור שאינו יהודי. במילים אחרות, מעבר להיבט הדמוגרפי, ראוי לברר גם האם המודל הרב-תרבותי מחזק את המדינה או מחליש אותה. על-פי נתונים אחדים שנאספו בספטמבר 2010, כלל האוכלוסייה המתגוררת בישראל עומד על 7.8 מיליון נפש בהתאם לטבלה המפורטת כדלהלן:

 

ישראל 2010

חתך דתי:

אוכלוסייה:

שיעור האוכלוסייה באחוזים:

 

 

 

יהודים:

5,771,000

73.85 אחוזים

מוסלמים - ישראל:

1,010,000

12.92 אחוזים

אחרים - ישראל:

315,000 (עולים חסרי דת)

4.03 אחוזים

ערביי מזרח-ירושלים:

300,000

3.83 אחוזים

נוצרים:

125,000

1.59 אחוזים

דרוזים:

125,000

1.59 אחוזים

עובדים זרים:

141,000 (יש יותר)

1.8 אחוזים

מסתננים - אפריקה:

27,000 (יש יותר)

0.34 אחוזים

 

 

 

סה"כ:

7,814,000

100 אחוזים

 

 

 

יהודים:

5,771,000

73.85 אחוזים

לא יהודים:

2,043,000

26.14 אחוזים

 

 

 

מקורות: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עיתונות ומאגרי מידע.

 

 

סביר להניח שבישראל מתגוררים עוד עשרות אלפי שוהים בלתי-חוקיים מהשטחים, עובדים זרים ומסתננים מאפריקה, כך שאנו יכולים לציין שבישראל מתגוררים (נכון לסוף 2010) כ-8 מיליון נפש בהערכה גסה. על-פי הטבלה, רק כ-74 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית היא יהודית, והיא גם זו שנושאת בנטל העיקרי מבחינה כלכלית, חברתית, תרבותית וביטחונית. אוכלוסייה זו אחראית לעיצובו של המרחב הציבורי, לגיבושם של תכנים הלאומיים ולהמשך קיומה הממלכתי של מדינת-ישראל. אוכלוסייה זו עברה "כור היתוך" מרשים מאוד למרות הניסיונות לחבוט ברעיון זה מכל עבר בשל אופנה אקדמית חולפת. הצלחתה של החברה הישראלית נובעת בראש ובראשונה מהיסוד התרבותי העמוק המשותף לכלל האוכלוסייה היהודית. לא הרב-תרבותיות ניצחה כאן, אלא דווקא היסוד הלאומי-ההיסטורי המשותף, כפי שהדבר משתקף היטב בהבדלים המנטאליים בין יהודים לערבים בנוגע לאלימות ולנתוני פשיעה - שכן, ערביי-ישראל אחראים על כ-70 אחוזים מהעבירות הפליליות המתבצעות בישראל מידי שנה.

 

האלימות בשבדיה ניצחה

אזרחים שבדים הגונים מציינים ש"אם מישהו רוצה לדעת פרטים מדויקים של שבדיה, עדיף לו להסתמך על מקורות מידע מחוץ לשבדיה". אזרחים נוספים טוענים שהממשלה השבדית בסיועה של התקשורת המקומית מעלימה נתונים קשים כדי לשמור על תדמיתה של שבדיה כמדינה שוחרת-שלום, מדינה רב-תרבותית, מדינה המחלקת פרסי נובל, מדינה שהיא שלווה והגונה. מאחורי מסך-תפאורה ענק של מדינה המתעסקת באנרגיה ירוקה, בזכויות של מיעוטים ובסיוע לארגוני שמאל רדיקליים (ואנטי-ישראלים), הממשלה השבדית מפחדת להתמודד עם המשבר הרב-תרבותי המתחולל במדינה - משבר הגולש לאלימות רוחבית קשה ולשחיתות רבה שאסור לדבר עליה. כל הנושאים הקשורים למדיניות ההגירה, לפמיניזם, למדיניות הרווחה, לשחיתות פוליטית, לפשע ולאלימות, אינם מקבלים סיקור הולם בתקשורת המקומית משום שמרבית ערוצי התקשורת במדינה מקבלים תמיכה ממשלתית. במקרים רבים, הממשלה מכתיבה לתקשורת קווי-מדיניות ברורים בענייני פנים וחוץ כדי לשמור על תדמית נקייה של המדינה השבדית. כאשר "האוטופיה השבדית" נמצאת בסכנה לאור פרסומו של נתון שלילי כלשהו, הממשלה השבדית נוטה לפסול אותו על הסף תוך-כדי חישובים סטטיסטיים לולייניים. האינטרפול מציג תמונה קשה על שבדיה. כך גם מוסדות מחקר באירופה הבודקים את רמת האלימות הקיימת במדינה. גם גורמים פרטיים בשבדיה מציירים תמונה קשה בנוגע לרמת האלימות האמיתית הקיימת במדינה. גם על-פי ההשוואות הבינלאומיות שמציגה משטרת ישראל בדו"ח השנתי שלה, שבדיה מככבת כמדינה אלימה ביותר בהשוואה למדינות האירופאיות ובכללן גם ישראל.

 

הממשלה השבדית מטפחת מאוד את התדמית התיירותית של המדינה: בשנת 2009 הגיעו לשבדיה כ-6 מיליון תיירים, וזאת בהשוואה ל-2.7 תיירים שהגיעו לישראל באותה שנה. בשבדיה חלה עלייה קלה במספר התיירים בהשוואה לשנת 2008, וזאת בניגוד לירידה במספר התיירים שהגיעו לאירופה בשנת 2009. הרשויות בשבדיה טורחות לציין בפני התיירים שרמת האלימות בשבדיה נמוכה מאוד והיא מסתכמת בעיקר בגניבת טלפונים ניידים, בגניבת מחשבים ניידים, בגניבת זוגות אופניים ובגניבת מכוניות. כמו כן, ממשלת שבדיה טורחת לציין גם את מספר האסירים הנמוך העומד על כ-70 עד 100 אסירים לכול 100,000 תושבים. אולם מאחורי הלוליינות הסטטיסטית הזאת מסתתרת מדיניות שהיא רק לכאורה ליברלית בנוגע ליחס כלפי אסירים ולשיקומם. הרשויות השבדיות מעודדות את העבריינים ואת הקורבנות להגיע להסדר מחוץ לבית המשפט - וכך אין עבירה, אין רישום ואין אסירים. אזרחים שבדים אמיצים טוענים ש"שיעור האלימות בצ'כיה הוא רק חצי משיעור האלימות הקיימת בשבדיה, אולם בצ'כיה יש אסירים במספר כפול בהשוואה לשבדיה". כמו כן הם טוענים, ש"בצ'כיה מרבית העבריינים נמצאים בכלא, בעוד שבשבדיה הם מסתובבים חופשי - כך שרמת האלימות עולה משנה לשנה". באופן לא מפתיע גם רמת פענוח התיקים בשבדיה היא נמוכה מאוד באופן מחשיד ביותר - שיעור הפענוח עומד של אחוזים בודדים בלבד, וזאת למרות שבשבדיה אין מחסור בשוטרים ובתקציבים המיועדים לפרויקטים הנוגעים לביטחון הציבור. לכאורה, שבדיה הרשמית טוענת שקיימת "פשיעה קלה", אולם הפשיעה הקלה הזו מגלגלת את הפשיעה הגדולה יותר הקשורה לסחר בסמים, לסחר בכלי נשק ולסחר בנשים - וכמובן גם למקרים רבים של רצח ואונס.

 

שתי בעיות מרכזיות מטרידות את האזרח השבדי החרד: שיעור מקרי הרצח הגבוה ושיעור מקרי האונס - הנחשב לגבוה ביותר מבין כל המדינות האירופאיות ובכללן גם ישראל. כמובן שהרשויות בשבדיה מצהירות על מספרים נמוכים יותר, אולם עדיין השיעור מקרי האונס הוא גבוה מאוד בהשוואה למקובל בדרך-כלל במדינות המערביות. כמו כן, בשנת 2001 (אלפיים ואחת) שיעור מקרי הרצח בשבדיה עמד על 10 רציחות על כל 100,000 תושבים, בעוד שבישראל שיעור מקרי הרצח עמד על 1.8 רציחות על כל 100,000 תושבים.

 

למרות התדמית הפמיניסטית ושמירה מוקפדת על זכויות נשים ורווחתן, שבדיה סובלת משיעורי אונס גבוהים מאוד ביחס לכול המדינות האחרות ביבשת. גם בנושא זה מתחולל מאבק בין ההכחשה הרשמית של ממשלת שבדיה, לבין ניסיונותיהם של שבדים אמיצים לחשוף את המספרים האמיתיים. בדנמרק, בנורבגיה, בפינלנד ובמדינות אירופאיות נוספות מתפרסמים מידי פעם מקרים קשים של אלימות נגד נשים. במקרים רבים נודע שהאנסים שברו את רגליהן וידיהן של הנאנסות לפני האונס ולאחר האונס. במילים אחרות, מסתבר שלאונס יש משמעות החורגת הרבה מעבר לעניין של "מין בכפייה", דהיינו האונס הברוטאלי גם מבטא שנאה עזה כלפי כל מה שהאישה האירופאית מייצגת. אם האישה היא "המראה" של החברה, אז פגיעה אלימה באישה, חושף לכאורה את נקודת-התורפה של החברה הליבראלית לעומת החברה המסורתית שבה הנשים ספונות בבתיהן. לפיכך, לאונס הברוטאלי של נשים אירופאיות יש גם מסר פוליטי ותרבותי שרבים מנסים להתעלם ממנו ולפסול אותו של הסף. כשם שבישראל מנסים להתעלם מאונס של יהודיות על רקע לאומני, בשבדיה ההתעלמות הזו הגיעה לדרגת אבסורדית בעזרתם של ארגוני הנשים והרשויות הממלכתיות. על-פי דו"ח של משטרת ישראל, ב-2009 נפתחו 4,104 תיקים על עבירות מין, שמתוכם היו 900 תיקים על מקרי אונס. מקורות עצמאיים בשבדיה מסרו על 32,000 מקרים של אלימות מינית כלפי נשים, שמתוכם היו אלפי מקרים של אונס בפועל. אזרחים שבדים מתרעמים על המשטרה השבדית בשעה שהיא משחררת מידע על קיומו של אנס סדרתי, אך היא אינה טורחת לפרסם את קלסתרון פניו כדי למנוע שיוך אתני - וזאת, שוב, בשם רעיון הרב-תרבותיות המלאכותי המוכתב על-ידי הממשלה השבדית. הדבר דומה למצב השורר בצרפת, בה אסור לפרסם מידע על מספר המוסלמים הנמצאים בבתי-הכלא בשל פעילותם הפלילית.

 

על-מנת לסכם את הדיון בנוגע לממד ההשוואתי בין "האוטופיה השבדית" המזויפת לעומת "המודל הישראלי", להלן שתי טבלאות המייצגות את ההבדלים בין רמת האלימות בשבדיה לעומת רמת האלימות הקיימת בישראל על-פי חלוקה של "יהודים ואחרים" (6.1 מיליון נפש), ועל-פי "כלל האוכלוסייה הישראלית" על בסיס של 7.6 מיליון נפש החיים בישראל בהתאם לנתונים הרשמיים. הנתונים המופיעים בטבלה בנוגע לשבדיה, הם נתונים שהממשלה השבדית מסכימה להם רק בשתיקה (ולא הנתונים החמורים יותר שהתפרסמו על-ידי מכוני מחקר אירופאים או בידי גופים פרטיים). כמו כן, בשבדיה חיים כחצי מליון מוסלמים, בעוד שבישראל חיים יותר ממיליון מוסלמים.

 

השוואה בין שבדיה לאוכלוסייה היהודית + אחרים (חסרי דת)

מדינה:

אוכלוסייה:

תל"ג לנפש לשנה:

נרצחים לכול 100,000 תושבים:

הרוגים בתאונות דרכים לכול 100,000 תושבים:

מקרי אונס לכול 100,000 תושבים:

שבדיה:

9 מיליון

36,600 דולר

2.55 נרצחים

5.2 הרוגים

24 מקרים

יהודים ואחרים:

6.1 מיליון

34,000 דולר

1.16 נרצחים

3.75 הרוגים

7 מקרים לפחות

 

 

 

 

 

 

 

 

השוואה בין שבדיה לכלל האוכלוסייה הישראלית כולל מוסלמים

מדינה:

אוכלוסייה:

תל"ג לנפש לשנה:

נרצחים לכול 100,000 תושבים:

הרוגים בתאונות דרכים לכול 100,000 תושבים:

מקרי אונס לכול 100,000 תושבים:

שבדיה:

9 מיליון

36,600 דולר

2.55 נרצחים

5.2 הרוגים

24 מקרים

ישראל:

7.6 מיליון

30,000 דולר

1.85 נרצחים

4.9 הרוגים

12 מקרים

 

 

 

 

 

 

 

 

בשתי הטבלאות אנו יכולים להבחין שרמת האלימות בשבדיה גבוהה יותר מאשר בישראל. למעשה, הציבור היהודי בישראל נחשב לציבור הכי פחות אלים בהשוואה לכול מדינות המערביות המתהדרות לכאורה בשיעורי פשיעה נמוכים. שבדיה, בדומה למדינות מערביות נוספות, חוששת מאוד להצהיר של כישלונו של רעיון הרב-תרבותיות - בעיקר כאשר מדובר על הציבור המוסלמי, משום שמאחוריו עומדים ארגונים אסלאמיים רדיקליים ומדינות מוסלמיות רבות. אירופה הליברלית וכל ארגוני השמאל הרדיקליים משעבדים את העתיד האירופאי על חשבון השקט המדומה בעזרת רפיסות לאומית ותרבותית וגם בעזרת לוליינות סטטיסטית שאינה משקפת את המציאות באופן הולם.

 

אפשר לסכם את הדיון באופן הבא: העקשנות הישראלית בשאלת הגדרת הצביון הלאומי מבחינה תרבותית, דתית ולאומית, וכן ההחלטה בנוגע ל"חוק הנאמנות" במובנו הרחב או המצומצם, יכפיף את כלל האוכלוסייה הישראלית למסגרת נאמנות אחת, אך עם שוליים רחבים המתייחסים לפולחן הדתי בלבד. וזאת, ללא הסדקים הרחבים והאלימים בהם מתמודדת "אירופה הרב-תרבותית" אפילו בנוגע להתנהגותם ולאורח-חייהם של מוסלמים בני הדור השלישי המתגוררים ביבשת.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדינה יהודית - המודל הישראלי בהשוואה למודל השבדי", מגזין המזרח התיכון, 21 באוקטובר 2010.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • יוחאי שלום,
  • נשמע הזוי לחלוטין
  • מעריך את כתיבתך אבל
    • אסלאם באירופה
  • שוודיה וישראל
  • כחייץ בפני הסביבה




גלריית המגזין

 

 

בעולמו של דונאלד טראמפ

 

 

טראמפ

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006