כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
הפיכה צבאית בטורקיה
משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
Islamic Terror – How Many People Were Killed During May 2010
מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה

אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: חלק שני

מאת: ד"ר יוחאי סלע

22.11.2007


 

 

המשך המאמר של חלק ראשון:

 

נעיין כעת בכמה היבטים משניים - הטקטיקה, הסיסמאות ודרכי המאבק של הקומוניסטים הערביים:

 

תולדות המפלגות הקומוניסטיות של רוסיה, סין, צרפת, איטליה, אינדונזיה וכד', הותירה לנו מורשת עשירה בתחום זה. משם אנו מכירים את כל צורות המאבק באמצעות שביתות, בריקאדות, התקוממות מזוינת, המאבק הפרלמנטרי, לוחמת גרילה, מלחמת אזרחים, המלחמה הלאומית-מהפכנית, הסיסמאות המהפכניות הלאומיות, הבריתות עם כוחות המרכז וגם הלוחמה בהם. מכלול זה של טקטיקות, סיסמאות וצורות מאבק היו טעיות בלתי נמנעות, כי אחרי הכל הטעויות הן חלק של העשייה והבנתן הנכונה עשויה ליצור את הדחף להמשך ההתפתחות. אולם ההנהגות הקומוניסטיות הסטאלינסטיות בארצות-ערב אימצו רק סיסמאות ותוכניות ריקות מתוכן מתוך כל המורשת העשירה הזאת. הם היו משוכנעים כי אין מה ללמוד מההיסטוריה.

 

בקדאש וחבריו מדברים זה שלושים שנה על  ה ח ז י ת  ה ע מ מ י ת.  הם רואים זה "חזית של המפלגות הלאומיות" ובכך הם נותנים יד לאסטרטגיה המכוונת אל הימין. יהיה זה בלתי מועיל לפרט כאן את התמורות המוזרות של השקפה זו מעת לעת. (החזית העממית כללה ב-1944, למשל, גם את הקבוצה הרדיקלית הימנית "אל-טשנק"). על כל פנים, כל אדם הלומד את תולדות המאבק הערבי יכול לקבוע כי ההיסטוריה התחוללה רובה ככולה מחוץ למסגרת החזית העממית (אם כי חזית זו אכן יכלה למלא תפקיד חיובי בתקופה זו או אחרת של המאבק). כתוצאה מכך, מהפכת העם האלג'ירי נוהלה לא על-ידי "החזית להגנת החופש", אשר היתה חזית עממית טיפוסית הכוללת את כל המפלגות והארגונים הלאומיים, כולל ארגון חשאי אשר מילא אז תפקיד מוביל.

 

האמור חל גם על המהפכה הלאומית הדמוקרטית במצרים ב-23 ביולי 1952 שנעשתה על-ידי "הקצינים החופשיים", וכמובן על המהפכה העיראקית של 14 ביולי 1958 וזו בתימן מ-26 בספטמבר 1962.[15] אכן, ההנהגות הקומוניסטיות הסטאליניסטיות התעלמו מתפקיד ה צ ב א  בכל התמורות האלה, במקום ללמוד תפקיד זה ולנתחו על-מנת להבין את טיבו ואת השלכותיו השליליות האפשריות.

 

הניסיון המזרח הערבי מלמד כי בתחום זה, בתנאים פוליטיים וחברתיים מסוימים, ה צ ב א  ממלא את תפקיד המיילדת בלידת המהפכה הבורגנית-דמוקרטית. הסטאליניסטים לא הבינו עובדה זו והם מתייחסים של "הפוטש הצבאי" במצרים במונחים שנלקחו מתולדות הפוטשים הצבאים בסוריה. בכך הם התעלמו מההבדלים "האזוריים" בין ארצות-ערב, אם כי הם עצמם היו אבות תורת ההבדלים האלה. אכן לפני מהפכת 23 ביולי 1952 מצרים היתה מלוכה אבסלוטית אשר נוסף לכך היתה נתונה בכיבוש זר. בנסיבות אלה, פושט צבאי יכול לקבל אופי לאומי ודמוקרטי היות והוא מכוון בו-זמנית נגד הכיבוש, נגד המלוכה ונגד המערכת הפיאודלית. (מצב דומה היה בעיראק תחת נורי אל-סעיד ובתימן תחת האימאם). מאידך, סוריה כבר היתה רפובליקה עצמאית וכל הפיכה צבאית שם יכולה להביאה רק לרחוב ללא מוצא.

 

המנהיגים הסטאליניסטים לא טרחו לנתח בעיות אלה. הם הסתפקו בטקטיקות המשתנות חדשות לבקרים. הם נהגו לגנות את אדיב שישקלי [16]פעם בתור בוגד וסוכן, ופעם בתור רודן ומדכא החופש. את נאצר הם גינו תחילה בתור סוכן, לאחר מכן הם הפכו אותו לגיבור ולבסוף שוב ראו בו סוכן וכד'.

 

בקדאש לא הבין את תפקיד הצבא ובכך הוא טעה במישור התיאורטי. בהמליצו על הדרך הפרלמנטרית הוא אימץ לעצמו  מ ש פ ט  אחד מתוך החלטות הועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, אולם את המשפט הזה הוא לא הבין לכל עומקו וכתוצאה מכך הוא ביטל את כל התורות של תנועת הפועלים המהפכנית כולל זו של מרקס ולנין. יתר על כן, הוא התעלם מכל הניסיון שנרכש בארצות הבלתי המפותחות והשלה את עצמו כי סוריה דומה להולנד או לשוויץ.....

 

דרכי החשיבה של בקדאש נעו הלוך וחזור בין עמדות קיצוניות; מצד אחד, הדרך "הפרלמנטרית" של הסוציאליזם, שהיא דרך "השלום" (1956), ומאידך "המהפכה הקלאסית", המהווה "מאבק עד לשלב העליון" (1951). נראה כי לא ניתן לסווג תשע-עשיריות מהמאבק המהפכני הערבי לפי אחת מההגדרות הנ"ל. לאמיתו של דבר אין "דרך של שלום" וגם לא קיימת "מהפכה קלאסית". לאמיתו של דבר הדרך מסובכת הרבה יותר, והמאבק לובש מגוון רב של צורות. המנהיגים הסטאליניסטיים אינם מבינים זאת - הם חושבים במסגרות צרות ובסילוגיזמים[17] נוקשים.  למשל, אל-ערבי בוכלי וחבריו גינו את "הפעולות הבודדות" ואת "הטרור" של המהפכה האלג'ירית (כפי שהם עשו לגבי תנועת השחרור התוניסאית קודם לכן), וזאת תוך כדי התעלמות מדבריו הברורים של לנין משנת 1906; הסוציאליזם המדעי אינו דוחה צורת מאבק כלשהי דחייה מוחלטת. הסוציאליסטים אינם "ממציאים" את צורות המאבק של שולחנות הכתיבה שלהם, אלא הם בוחנים את צורות המאבק בפועל בתור תוצר של תהליכים היסטוריים, והם מנסים ליישם צורות אלה תוך נטרול היבטיהן השליליים.

 

אילו הדחייה של מה שהסטאליניסטים כינו "פעולות של בודדים" הבעה מרצון להישאר נאמנים למאבק הקיבוצי, אזי האסון היה עדיין נסבל יחסית. אולם החלטתם של אל-בוכלי וחבריו ליטול חלק במאבק המזוין לא היתה אלא תמרון, כי הם פשוט רצו להקים משהו המנוגדת להנהגה הקיימת. אסטרטגיית המהפכה הלאומית והדמוקרטית הידרדרה לדרגה של לוחמה נגד אמנות-צבאיות במישור הלאומי ולאחר מכן נגד הנאצריזם.

 

האם כל העמדות של ההנהגות הקומוניסטיות בנושאים העיקריים (1945- עצמאות סוריה, 1948- שאלת פלסטין, 1958- האיחוד בין סוריה למצרים ועוד) היו מוטעות מיסודן? התשובה היא שלילית כמובן. אולם האופן בו הם תיארו את המציאות היה בלתי דיאלקטי. תיאור זה היה חד-צדדי; הוא הדגיש היבטים מסוימים של המציאות תוך התעלמות מהיבטים אחרים. בשנת 1945 הם שמו דגש על הסכנה הבריטית ושכחו את המאבק של המוני סוריה מצד אחד, ואת המצב הבינלאומי החדש מאידך; ב-1948 הם תקפו את החוגים של משרתי הריאקציה ואת התמרונים הבריטיים, על מנת להסוות את מצבם הם; ב-1958 הם שמו דגש מיוחד על ההבדלים האזוריים ועל נושא פרוק המפלגות ובכך הם הזניחו את כל דרך ההתפתחות של המאבק הערבי על הישגיו.

 

המציאות היסטורית היא דיאלקטית, גדושה ניגודים, מסובכת. בקדאש וחבריו השתמשו בשיטתם כדי להצדיק כל עמדה ואף עלה בידיהם לשכנע חלק ממקורביהם, אשר מספרם פוחת בהתמדה, בנכונות עמדתם כביכול. אולם ההמונים אינם ניתנים לשכנוע כזה.

 

ההנהגות הקומוניסטיות בארצות ערב פיתחו אסטרטגיית המהפכה שלהם מתוך פרשנותם הפשטנית של דברי סטאלין בספרו "בעיות הלניניזם". הן הפכו את שלבי המהפכה לדבר סכמאטי, מוחלט ומופשט, אשר מהלכן נקבע על-ידי "הצורך האובייקטיבי". אולם בעשותם כך הם לא הבינו כי שלבים אלה מבוססים על נתונים קונקרטיים, יחסיים, הנתונים לשינוי מתמיד והמשפיעים זה על זה, וכי אופיים של שלבים אלה, כדבריו של לנין, תלוי "בדרגת הנכונות של הפרולטריון ובדרגת הברית שלו עם האיכרים העניים" - היינו, הוא תלוי במה שאנו מכנים גורמים סובייקטיביים (או גורמים סובייקטיביים-אובייקטיביים).

 

אצל המנהיגים הקומוניסטיים נהפך המטריאליזם הדיאלקטי למטריאליזם גס, מכני, מטאפיזי ואובייקטיביסטי; זאת מפני שהאובייקט, המציאות והממשיות נתפשים רק במסגרת צורת האובייקט או הצפייה, אך לא בתור פעילות ממשית של האדם, לא באופן סובייקטיבי. מצב עניינים זה מסביר גם את התלהבותם של המנהיגים הקומוניסטים הסורים מהעבודה האחרונה של סטאלין "הבעיות הכלכליות של הסוציאליזם בברית-המועצות", היות ועזבונו הפילוסופי של סטאלין הכלול בעבודה זו מבטל את נקודת הדיון הראשונה של מרכס ופויירבך.

 

נטייה זו לוולגריזציה של המרקסיזם מתבטאת באופן ממשי ברצון למסור את בעיית האחדות הערבית לידי ההתפתחות הכלכלית האובייקטיבית, האוטומטית. לפי "השקפות חדשות" אלה פתרון הבעיה מוצג כתוצר של "תהליך אובייקטיבי" אשר במהלכו בלתי תלוי ברצון האדם. מטרה זו ניתן להשיג - לפי הטענה - "על אף כל המכשולים הקיימים או העתידיים". כאן ההיסטוריה נהפכת לפיזיקה וזו למטאפיזיקה. העשייה נבלעת מצד אחד בתוך דבר חסר משמעות הקרוי "רצון", ומאידך היא מתפרשת בתור פעילות שלילית היוצרת מכשולים במאבק. זהו גזר דין מוות על העשייה, זהו סופם של דיאלקטיקת הסובייקט והסובייקט. מגמה זו מתבטאת באופן קיצוני בהתרחקות מההמונים, בזלזול בתנועות ההמוניות האמיתיות; במקום כל אלה מקימים תנועה פיקטיבית, תיאורטית, תנועה הקיימת אך ורק בראש האדם אשר המציא אותה. הנהגת ההמונים הופכת כתוצאה מכך להכתבת צעדיהם: המפלגה "מורידה" את עמדתה להמונים וממנה את עצמה לשומר "האמת הטהורה והאובייקטיבית". ההיסטוריה הופכת בעקבות זאת לדו-שיח בין "אובייקט הטהור" לבין "הסובייקט" המפלגה, שהוא למעשה נטול סובייקט, מאחר שההנהגות הערביות הסטאליניסטיות התייחסו אל ההמונים כאל סובייקטים; הן דחו את המציאות, את העשייה, את ההתפתחות האובייקטיבית הממשית ותוך כדי כך הם שקעו בסובייקטיביות שלהם - זו של המנהיגים.

 

ההתעלמות מההמונים הביאה להתעלמותן מהדיאלקטיקה החדשה של יחסי הייצור וכוחות הייצור בקנה מידה בינלאומי; נדחתה גם הדיאלקטיקה של המהפכה הערבית השואפת אל האחדות. בקדאש לא רצה להכיר באופי המתקדם והמהפכני של ההמונים הערביים והא העלה את עצמו מעל ל"רגשות ההמון"; ממנהיג המשיג הצלחות למחצה, הוא נהפך למנהיג הכלוא בשאיפותיו ובשנאותיו. אולם האירועים הראו תמיד כי תמונת ההמונים עלתה על זו של אלה שרצו להנהיגם בדרך מוזרה זו.

 

לבסוף יש לציין כי התמוטטות המפלגות הקומוניסטיות הערביות ליוותה את המהפכה הנוכחית בארצות ערב; התמוטטות זו התבטאה בניתוק המרקסיזם החי ממפלגות אלה ובהתפשטותו בקרב התנועות המהפכניות הערביות מהמפרץ הפרסי ועד לאוקיינוס האטלנטי. מסתמן לראשונה מיזוג בין הסוציאליזם המדעי המוביל לבין התנועה המהפכנית של המוני ערב מיזוג זה מהווה תנאי חיוני לניצחון החברה הסוציאליסטית.

 

(אלה פני הדברים שנראו בעיני מורקוס בשנת 1964 לפני התבוסה הצבאית המחפירה של 1967).

 

הערות:

----------------------------------------------------------------------------------

[1]מורקוס, אליאס. תולדות המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי. (ביירות: 1964), פרק 5, עמ' 139-175.

 

[2]"החזית לשחרור לאומי" באלג'יריה שניהל את המלחמה העיקרית נגד השלטון הצרפתי בשנות ה-50.

 

[3] קע"מ פורקה ב-1961 בהפיכה צבאית בסוריה.

 

[4]מלך עיראק מבית המשפחה ההאשמית.

 

[5]בתקופת ההפיכה הצבאית בעיראק שבוצעה על-ידי חברי מפלגת הבעת' העיראקית.

 

[6]האינטרנציונאל הסוציאליסטי.

 

[7]המפלגה הקומוניסטית המצרית.

 

[8]זהו אחד ממשפטי המפתח של אליאס מורקוס.

 

[9]סיסמא זו לא הושמעה רק מפי בקדאש, אלא זו תחושה המשותפת לסורים רבים. בשנים 661-750 לספירה דמשק היתה בירת הח'ליפות של בית אומיה.

 

[10]מלחמת סיני.

 

[11]סילוק המלך פייסל.

 

[12]חילוקי הדעות, בשנת 1903, על העיתוי הרצוי למהפכה ברוסיה הביאו לפילוג בתנועה הקומוניסטית הרוסית לסיעה מנשביקית (שם שפירושו "מיעוט" למרות שחברי הסיעה היו הרוב), וסיעה בולשביקית (שם שפירושו "רוב" למרות שמספר חבריה היו מעטים) בהנהגתו של ולדמיר איליץ' לנין. ליאון טרוצקי השתייך בתחילה למנשביסטים, וב-1917  הצטרף ללנין. המנשביסטים היו הפלג המתון במפלגה הקומוניסטית והיתה להם הבנה שונה בנוגע לדמוקרטיה ולסוציאליזם והם דגלו בקו פחות נוקשה מהבולשביסטים שהצליחו לבסוף, להשתלט על המפלגה.

 

[13](יאווה - ג'אווה). ב-1926 נערך מרד קומוניסטי באי ג'אווה, המהווה חלק מאינדונזיה. זהו האי המאוכלס ביותר בעולם. אינדונזיה מורכבת מ-17,000 איים. בירת אינדונזיה, ג'קרטה, שוכנת בצפון-מערב האי. אינדונזיה היא המדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם ומספר תושביה כ-225 מיליון נפש, וכ-88 אחוזים מהם מוסלמים.

 

[14]חוקי ההלאמה בסוריה ומצרים שחוקקו זמן קצר לפני פירוק האיחוד.

 

[15]סילוק המשטר המלוכני בתימן. אירוע זה הביא להתערבות צבאית מצרית בתימן כמעט עד לסוף 1967. ההתערבות המצרית בתימן נתפסה כחלק מהסיבות שגרמו לתבוסה המצרית במלחמת ששת-הימים, משום שבעקבות התערבות זו הצבא המצרי הותש ולא היה מוכן כיאות לעימות עם ישראל, בניגוד להצהרות של נאצר ואנשי הצבא.

 

[16]אדיב שישכלי - 1909-1964. קצין לשעבר שנלחם בחזית הישראלית ב-1948, תפס בכוח את השלטון בסוריה בדצמבר 1949 והנהיג דיקטטורה צבאית בארצו. נבחר לנשיא סוריה ב-1953, ובפברואר 1954 הודח מהשלטון. חי בברזיל כגולה פוליטי. שישכלי הלך לעולמו ב-1964.

 

[17]לוגיקה פורמלית מתבססת על הסקת מסקנות מתוך טכסטים כתובים על-פי כללי היסק מוסכמים (סילוגיזם). סילוגיזם - צורת היגד המבוססת על השוואת בין היגדים מופשטים ומכללים, למשל: "מתכות יקרות אינן מחלידות. זהב הוא מתכת. האם זהב מחליד או לא?". ראו בהרחבה ב"פרשנות ודרכי הוראה" באתר amalnet.k12.il, מאת אורלי מלמד.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, " אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: חלק שני", מגזין המזרח התיכון, 22 בנובמבר 2007.

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • איזו השקעה.משהו




גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006