שוב ושוב  תוקפים את ראשת-הממשלה לשעבר, הגב' גולדה מאיר ז"ל, על עמדתה העיקשת לפני מלחמת יום כיפור שלא להיענות לתכתיבי "השלום" המזויף של סאדאת. רבים בינינו חיים בתחושה שמלחמת יום הכיפורים הייתה מיותרת. לדעתם, בהתנהגות "נבונה" של ראשת הממשלה הגב' גולדה מאיר, דהיינו בכניעה מוחלטת לתכתיביו של סאדאת, ללא כל הסכם מחייב, אפשר היה למנוע את המלחמה ההיא. ולָא הִיא. יען כי כל הדיפלומטיה המדינית של סאדאת לפני מלחמת יום הכיפורים, התנהלה תחת המטריה הצ'מברלינית של "שלושת הלאווים" של וועידת חרטום 1967.

ובכן נקדים ונאמר ברישא של הדברים שאת מלחמת יום הכיפורים 1973, אי אפשר היה למנוע. כי נשיא מצרים מוחמד אנואר אל-סאדאת היה נחוש לצאת לאותה מלחמה, כי היה זקוק לה מאד. לא היה ביכולתו, ומכאן שגם לא היה מוכן, לוותר על המלחמה משתי סיבות. הראשונה, למחוק את חרפת הפצע הפתוח שמלחמת ששת הימים הותירה על גאוותה של מצרים. השנייה, מעמדו האישי של סאדאת כמנהיגה של מצרים. בספר מחקר "הג'יהאד של סאדאת" שיצא לאור בימים אלה, אני פורש יריעה רחבה של מניעים ועובדות המעידים שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת.

פרופ' מג'יד ח'דורי אומר בספרו "מלחמה ושלום לפי החוק האסלאמי", כי כח צבאי הוא תנאי בסיסי למנהיגות (עמ' 87). מוחמד אנואר אל-סאדאת ירש מידידו גמאל עבד אל-נאצר מדינה עם צבא מובס, כאשר מעמדו (סאדאת) במצרים היה של "יֶס מֶן" בזוי. חשוב כאן לציין, כי סאדאת עצמו דאג להעצים את "חדלונו" האישי במסגרת תכנית ההונאה שלו שמכר לישראל. ולכן להיכנס למו"מ מדיני עם צבא מובס ומנהיגות רופסת, זה כמו להתחיל משחק שחמט ללא שורת הָרַגְלִים הקדמית, וללא המלכה בעמדת המנהיגות. הנרי קיסינג'ר המחיש זאת היטב לחאפז איסמעיל. בשיחה שהתקיימה בין השניים בוושינגטון בפברואר 1973, איסמעיל העלה בפני מזכיר המדינה האמריקני את התנאים של סאדאת לקיום מו"מ עם ישראל. על כך השיב לו קיסינג'ר בערך בזו הלשון: מדינה מובסת אינה יכולה להעלות דרישות של מדינה מנצחת. סאדאת היה מודע לכך. וסאדאת שהיה דתי אדוק וחדור בתודעה של שליחות היסטורית, היה זקוק למלחמה כדי לבנות את מנהיגותו הפוליטית, שהייתה למרמס בתקופת שלטונו של נאצר. כדי להחזיר למצרים את כבודה האבוד, הוא גם היה צריך לבנות צבא חזק.

                                                                                  1978-1898

יתרה מזאת, המנהיגות הישראלית, המדינית והביטחונית, לא הפנימה את ההשפעה של התבוסה המשפילה על מצרים ב-1967. שהרי המשמעות הכואבת שלה הייתה ההתחייבות החגיגית של "שלושת הלאווים" של וועידת חרטום. למי ששכח, ברישא של ההחלטה נקבע "לא למו"מ, לא להכרה ולא לשלום", ובסיפא שלה נאמר כי "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". וסאדאת בנאומו הראשון כנשיא בפני האחוד הסוציאליסטי המצרי, הצהיר "מה שנלקח בכוח לא יוחזר בדרך אחרת".

בחודש אוגוסט 1971, לאחר שסאדאת ביצע את ה"הפיכה המתקנת", דהיינו, שהצליח להיפטר מכל מתנגדיו וייצב את שלטונו, סאדאת כינס את המטכ"ל המצרי בעיירת הנופש אל-קָנָאטֶר אל-חָ'יִרָיה. במפגש הזה סאדאת הורה לקציניו להכין את הצבא למלחמה, כדי להציל את כבודה של מצרים ואת כבודם שלהם כקציני צבא. במעמד הזה הוא גם נתן להם את ההנחיה: "אני מזהיר אתכם מפני השימוש בשיטת החשיבה השגרתית הידועה. אנחנו חייבים להפתיע את האויב שמצפה מאתנו שננהג כהרגלנו". הנחיה זו הייתה הסוד הצבאי השמור ביותר של הצבא המצרי - שהמודיעין הישראלי לא הצליח לאתרו.

הגב' ג'יהאן סאדאת, אשתו של הנשיא המצרי, אמרה בראיון לעיתונאי ישראלי, כי סאדאת היה זקוק למלחמה כדי שיוכל לנהל מו"מ כשווה עם שווים. הדברים נאמרו לאחר שנחתם הסכם-השלום, והם מצוטטים בשפה האנגלית אצל אברהם רבינוביץ בספרו "מלחמת יום כיפור" (עמוד 13). לכן המסקנה המתבקשת היא שאי-אפשר היה למנוע את המלחמה. הצרה היא שהמנהיגות הביטחונית הישראלית לא התייחסה ברצינות לדברי המנהיגות המצרית. אבל מאידך, אפשר היה לנהל את המלחמה אחרת ולצמצם את מספר החללים והנפגעים, אילו הצמרת הביטחונית הישראלית הייתה יהירה פחות ומקצועית וערנית יותר.

ביום העצמאות בשנת 1971, "גלי צה"ל" שידרה ראיון עם ראשת הממשלה, הגב' גולדה מאיר. המראיינים היו, יצחק ליבני, יוסף אשכול וגדעון סאמט. ביחס להצעות "השלום" של סאדאת היא אמרה: אנחנו לא מחויבים לעשות וויתור לרעתנו, דבר שמסכן אותנו, כאשר מצבנו עכשיו יותר טוב... הלאווים של ח'רטום לא מחייבים אותי. לא מחייב אותי שום דבר מחוץ לזה שאני צריכה להיות מוכנה בכל עת, כאשר מתחדשת האש, לענות כהוגן (ההדגשה היא שלי - ש.מ.). ויחד עם זה לדרוש שיהיה מו"מ לשלום. רצינו דבר מאד הגיוני, מאד יסודי, וזה משא ומתן ישיר. הם אמרו לא. הלכנו למו"מ לא-ישיר דרך יארינג. אתם יודעים לאן זה הוביל. למרות הכל אנחנו מוכנים להמשיך במשא ומתן". 

היא הייתה בטוחה שמיטב אלופי המלחמה הסרים למשמעתה, עוקבים מקרוב אחר מצב העניינים, והם כבר יעשו את הנדרש לעשות - והיה כי תפרוץ מלחמה. שהרי לפני מלחמת יום כיפור, אלופי צה"ל ושר הביטחון משה דיין בראשם, "הטילו" את אימתם על המנהיגות המדינית והצבאית של מצרים: שאם מצרים תיזום מלחמה, הצבא המצרי יהיה למאכולת-אש וחצי האי סיני יהיה לאתר קבורתו. אלא שביום פקודה, התברר לה שהצמרת הביטחונית שלה מורכבת מדחלילים ביטחוניים, ש"הציפורים" (הבדווים) בסיני שהופעלו על ידי על ידי ראש המודיעין המצרי, הגנרל פואד נצאר, חשפו את ערוותם הביטחונית.

שר-ביטחון ללא חזון, שבניגוד לעמדת ראשת הממשלה חיפש פתרונות ביניים בנוסח "הסכם אוסלו" כדי להרגיע את המצרים - ושכח לפקח על הצבא. בקיץ 1973 הכריז שעד סוף השנה תהיה מלחמה, אבל לא טרח לבדוק את היערכות צה"ל ומוכנותו. רמטכ"ל שלא הכין את צה"ל למלחמה, ומיהר להיפטר ממפקדים מנוסים באישור שר הביטחון טרם מלחמה, שידע כי תבוא; לא ביצע חילופי מפקדים בפיקוד דרום, שהתבקשו לאחר שהמלחמה החלה. והגרוע מכל, רמטכ"ל שלא ידע לנהל מלחמה, ומינו לו עוזר, את קודמו רב-אלוף חיים בר-לב, כדי שישתלט על העניינים. למי שאינו זוכר, בר-לב ודדו היו חברים קרובים, ודדו מונה לרמטכ"ל בהמלצתו של בר-לב. בהקשר זה, סא"ל ד"ר שמעון גולן, ששירת כראש תחום במחלקת היסטוריה של צה"ל, מביא בספרו ציטטה מדהימה ביחס לתפקודו של הרמטכ"ל במלחמה. רב-אלוף חיים בר-לב אמר לשר-הביטחון משה דיין: "כל עוד המצב היה בשפל הוא [דדו] לא התערב בדרך ניהול המלחמה בדרום. עתה, משהשתפר המצב, הוא מבלבל בלי סוף את המוח ומפריע לעבוד" ("מלחמה ביום הכיפורים", עמ' 1108).

בשנת 1972, נשיא רומניה העביר לגולדה מאיר פנייה מנשיא מצרים כי הוא מוכן להיפגש אתה. גולדה מאיר הגיבה מיד בחיוב. אבל סאדאת חזר בו. את ההסבר לכך מתאר מוסא צברי בביוגרפיה שכתב על נשיאו-ידידו, כי סאדאת תעתע בכל העולם כדי להכשיר את הקרקע למלחמה (סאדאת, האמת והאגדה, עמ' 414).  כל הצעות "השלום" של סאדאת לפני המלחמה, נועדו לזרות חול בעיני העולם כדי להצדיק את המלחמה שהוא עתיד לפתוח בה. עובדה היא שכאשר סאדאת נכח שהדרך להחזרת סיני בדרכי מלחמה נכשלה, הוא העתיק את מאבקו למסלול המדיני. הוא הגיע לירושלים ללא כל תנאי מוקדם, כפי שעשה עד אז. הופעתו בכנסת ישראל נתנה מענה לדרישה המשולשת של גולדה מאיר: הכרה, מו"מ ישיר ושלום -  את כל אלה הוא כבר נתן בראשית הדרך.

פרופ' האנס מורגנתאו (Hans Morgenthau) מחבר הספר "פוליטיקה בין האומות" המשמש תנ"ך למדינאות, אומר בספרו "דיפלומטיה שמסתיימת במלחמה כַּשְׁלָה בייעוד העיקרי שלה, שהוא השגת יעדים לאומיים בדרכי שלום" (עמ' 539). לכאורה, הדיפלומטיה שהפעיל סאדאת בשנתיים שקדמו למלחמה כדי להחזיר את סיני - כשלה. ולא היא. כי סאדאת פעל ההיפך. הוא הפעיל דיפלומטיה "כושלת" בעורמה כזו, שסייעה לו להכין את עמו וצבאו להשיג את יעדו הלאומי דווקא במלחמה. כדי להרים את המורל של צבאו, במשך שנתיים עד המלחמה, חמישה ימים כל שבוע סאדאת הקדיש זמן לביקורים אינטנסיביים ביחידות הצבא שהתאמנו לקראת המלחמה.

גם הצעת "השלום" המפורסמת שסאדאת הציע בפברואר 1971, שישראלים רבים חושבים שהיא הוחמצה. סאדאת הציע באותה הצעה שישראל תיסוג ארבעים ק"מ מהתעלה, על-מנת לאפשר למצרים לפתוח את תעלת-סואץ. הצעה זו התבססה על רעיון של משה דיין שפורסם חצי שנה קודם לכן. גולדה מאיר השיבה כי היא מוכנה לנהל מו"מ על הצעה זו. מצרים לא הגיבה. ישראל הסכימה לסגת עד מיצרי הגידי והמיתלה, ואז סאדאת העלה את דרישתו, שישראל תיסוג עד קו אל-עריש ראס-מוחמד. לכך גולדה מאיר כבר לא הסכימה. יתרה מזו, גולדה מאיר גם יזמה הצעות משלה. באתר ההנצחה של הגב' מאיר, פרסם מרדכי גזית, מי שהיה מנכ"ל משרדה, שהיו לגב' מאיר שבע-עשרה הצעות, בצורה של מסרים בעל-פה וגם הצעות בכתב. סאדאת סירב להתייחס להן. הבעיה היא שכל יוזמותיה של גולדה מאיר היו אמיתיות וחסויות, כי היא האמינה שלהשגת יעדים בדרכי שלום עדיפה הדיפלומטיה השקטה. בעוד שהצעותיו של סאדאת נעשו בפרהסיה במסגרת התעתועים הדיפלומטיים שלו קבל-עם-ועולם. כי הן היו תעמולתיות, כדי להצדיק את המלחמה שיפתח בה בבוא הזמן.

להערכתי, הנשיא מחמד אנואר אל-סאדאת העריך מאד את ראשת הממשלה גולדה מאיר, משום שלא הצליח להכניע אותה ו/או להפילה בפח. היא לא נפלה למלכודת שטמן לה ב-5 באוקטובר בערב יום הכיפורים: להיכנע ללא קרב, או לפתוח במכת-מנע, שכל הצמרת הצבאית הישראלית צידדה בה. הנשיא סאדאת בקש מראש צוות ההכנה, שנשלח לירושלים בטרם בואו לנאום בכנסת, לארגן לו פגישה עם הגב' מאיר. לעניות דעתי, יען כי שניהם היו מאותה הליגה של מנהיגים.

גולדה מאיר הייתה מנהיגה משכמה ומעלה, ומנהיגותה בלטה במיוחד בזמן המלחמה. בעוד ששר-הביטחון שלה ורמטכ"לו היו אובדי-עצות ואמונה, היא עמדה כסלע איתן בניהול המלחמה; והיא זו שזקפה את קומתם של "שוברי העצמות" עם להביורי הפה שלהם שהשפריצו אימה שדופה. מנהיג מסוגו של צ'רצ'יל אינו יכול לנהוג כצ'מברליין. אני זוכר זאת כאילו היה זה אתמול, מיד למחרת היום כשלוי אשכול נפטר במפתיע בחודש פברואר 1969, מיד עלה שמה של גולדה מאיר כמחליפתו. "עכשיו זו גולדה", הדהדה הקריאה בראש חוצות, ואיש מצמרת המפלגה לא ערער על כך. כולל כל הטוענים לכתר המנהיגות במפלגתה, שהיו חגבים פוליטיים לידה. ולכן הם מצליפים בה ללא הרף.

בדיעבד, לעניות דעתי, גולדה מאיר היא למעשה גיבורת השלום האמיתית של ההסכם עם מצרים. היא הייתה מוכנה לתת לסאדאת, לפני המלחמה, את מה שבגין נתן לו אחריה - בתמורה למה שסאדאת לא רצה לתת לה, אבל אולץ על-ידה לתת למנחם בגין. סאדאת היה בטוח שתכנית ההונאה שלו תוריד את גולדה מאיר על הברכיים. אבל עמדתה הנחרצת כמדינאית אילצה את הנשיא המצרי להפר את שבועת שלושת הלאווים של וועידת חרטום. למעשה, היריבה האמיתית של סאדאת במשבר סיני הייתה ראשת הממשלה הגב' גולדה מאיר, והשלום שעליו חתם מנחם בגין עם אנואר סאדאת, הושג על פי העקרונות שגולדה מאיר דרשה: מו"מ ישיר, הכרה בישראל והסכם שלום אתה. הלכך גולדה מאיר רשאית לזקוף לזכותה את משל המחרשה של שמשון בן מנוח.

==

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס, "צדק היסטורי עם גולדה מאיר", מגזין המזרח התיכון, 17 בספטמבר 2015.