כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
המאבק נגד המיעוטים האתניים במלזיה האסלאמית
האיום האסלאמי כלפי הנוצרים בבורקינה-פאסו
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
וג´יהה אל-חוידר - דיוקנה של ליברלית סעודית
אינדונזיה האסלאמית נגד הבדלנות של פפואה-המערבית
תופעה של הגירת נשים מבנגלדש האסלאמית
אקורדים צורמים בפרשת המלחין ריכרד ואגנר
מועמר קדאפי - פסיכופט בחסות מדינות המערב
ירידה דרסטית בגודל האוכלוסייה בתקופה הממלוכית - חלק א´
מפלגת העבודה - לוליינות אידיאולוגית אטומה
ראאד סלאח והאסלאם הפאשיסטי
דרישת שלום - מדמשק
מלחמה ללא סוף בטרור האסלאמי באפגניסטן
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
אנטומיה של טרור אסלאמי קטלני במוזמביק
תקשורת, טרור וסיוע צבאי למדינות כושלות
תרבות פוליטית בישראל לקראת שנת 2048
גרמניה והבחירות לפרלמנט האירופאי של 2019

דעיכת השיטה הדמוקרטית במדינות-המערב ובישראל

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

21.01.2012


 

 

 

התסיסה של השנה החולפת, שבאה לידי ביטוי בהפגנות הרחוב שהתקיימו בכמה ממדינות המערב, וכן הפגנות "המגיע לי" במדינת-ישראל, מעמידה בסימן שאלה הרבה מהמוסכמות המקובלות לגבי הדמוקרטיה. הדיון כאן יעסוק בדמוקרטיה במשמעות המערבית של המושג. לקראת הסוף אתייחס להתרחשויות בעולם הערבי-מוסלמי, שהן סיפור שונה לחלוטין.

 

קשה מאוד, לעניות דעתי בלתי אפשרי, להגדיר מה זאת דמוקרטיה. הדיסציפלינה האקדמית המכונה "מדעי המדינה" איננה מדע במובן ה"מדעי" של המילה. ניסיונות למצוא הגדרה מדויקת כפי שמקובל במתמטיקה או במדעים המדויקים למושג דמוקרטיה, נידונים מראש לכישלון. הגדרות של הדמוקרטיה באמצעות מאפיינים גם כן לוקות בחסר. כי על כל מאפיין או מאפיינים שיוצעו, אפשר למצוא דוגמאות של משטרים טוטליטאריים בהם המאפיינים האלה מתקיימים, ובמקביל משטרים וצורות שלטון שבהם מתקיים אורח חיים דמוקרטי למהדרין למרות היעדרות המאפיינים האלה. על מנת לא להכביר במלים, אסתפק בדוגמא אחת: חוקה כתובה. לבריטניה אין חוקה כתובה - האם זה אומר שהיא לא דמוקרטיה? למשטר הסובייטי ברוסיה, הייתה חוקה כתובה - האם זה הפך את רוסיה לדמוקרטיה? ראוי לציין כאן שהדמוקרטולוג הידוע, אורי אבנרי, שהגדיר את הבחירות שהעלו את החמאס לשלטון ברצועת עזה כ"בחירות דמוקרטיות למופת", מתאר באחד ממאמריו איך הוא למד מפיו של ערפאת שמדינת-ישראל איננה דמוקרטיה, כי אין לה חוקה כתובה, לא פחות ולא יותר.

 

לפני קרוב ל-50 שנה, אחד משופטי בית המשפט העליון בארה"ב, במסגרת פסיקה הקשורה לחופש הדיבור, אמר על פורנוגרפיה את הדברים הבאים Perhaps I could never succeed in intelligibly defining it, but I know it when I see it.

 

את אותם דברים אפשר לומר גם על הדמוקרטיה קשה מאוד להגדיר מה זאת הדמוקרטיה, אבל אין קושי לזהות אותה כאשר נתקלים בה. למעשה דמוקרטיה היא יותר ממשטר או צורת שלטון. דמוקרטיה היא אורח חיים, אורח חיים המתבטא בשורה של מאפיינים, ביניהם חופש דיבור, חופש תנועה, חופש לבחור את מקום המגורים, חופש להחזיק ברכוש, זכות לבחור, שוויון בפני החוק, סובלנות לדעותיו של מי שאיננו הולך בתלם, זכות למחות על פעולות שרירותיות של השלטון, עיתונות חופשית ועוד כהנה וכהנה. זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, ואין שתי ארצות בהן הדברים באים לידי ביטוי בצורה זהה. למשל, בגרמניה אין הגבלה על המהירות בה מותר לנסוע בכבישים בין עירוניים בעוד שבצרפת יש. האם זה אומר שגרמניה יותר דמוקרטית מצרפת?

 

אנרכיה היא הצורה הקיצונית ביותר של אורח חיים דמוקרטי, אבל שום חברה לא תוכל להתקיים לאורך זמן ללא הטלת מגבלות כל שהן על זכויות הפרט כי אף אחד לא חי בחלל ריק. לא ניתן למצות במלואן את זכויותיו של פרט מסוים בלי לפגוע בצורה כזאת או אחרת בזכויותיהם של הסובבים אותו. הרעיון הדמוקרטי מכיל שפע של סתירות פנימיות. דוגמא פשוטה היא הפגנות מחאה למיניהן. הזכות להפגין היא אחת מזכויות היסוד המאפיינות את אורח החיים הדמוקרטי. אבל הפגנת מחאה נגד פעולותיה או נגד מדיניותה של ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי היא מעשה בלתי דמוקרטי בעליל, כי זה ניסיון לכפות על הרוב שבחר את הממשלה את דעתו של מיעוט המערער על זכותו של הרוב לחשוב אחרת. יתרה מזאת, כאשר קבוצת מפגינים מביעה את מחאתה באמצעות חסימת כביש למשל, היא פוגעת בזכויותיו של ציבור אזרחים אחר, שאינו שותף למחאה, להשתמש באותו כביש. גם אם נניח לצורך הדיון שיש מן הצדק בטענותיהם של המוחים, מדוע זה מעניק להם את הזכות לרמוס את זכויותיהם של אחרים?

 

פרופסורים לדמוקרטיה, "מומחים" לזכויות-אדם, ודמוקרטולוגים למיניהם שצצו בעקבות הפגנות "המגיע לי" כמו פטריות אחרי גשם, מתעלמים מהשאלה הזאת, שאלה שהיא בכלל לא טריוויאלית. זכותו של מי עדיפה? למי הסמכות לקבוע? לבית המשפט? אם שופט הוא מי שצריך לפסוק, לפי אלו כללים עליו להחליט? בהעדר חוק שמדרג את זכויות הפרט, האם זה "דמוקרטי" ששופט פוסק על פי שרירות לבו? חוק כזה, אם הוא ייחקק, האם הוא יהיה "חוק דמוקרטי"? אפשר להמשיך כך עד אין סוף.

 

עבור האליטה של השמאל "הנאור" הדמוקרטיה מתמצית במשפט חופש דיבור וזכויות הפרט נועדו רק לנו ולא לכם (Freedom of Speech is for Me and not for Thee). הם חיים בתוך בועה אינטלקטואלית בה "זכויות הפרט" ו"זכויות האדם" הן נכס שלהם, ושלהם בלבד. למה? במופלא ממך אל תדרוש.

 

בקיץ האחרון פרחחית מכפר שמריהו וחבריה הפכו לגיהנום את חייהם של מאות תושבים שלווים בשדרות רוטשילד בת"א במהלך הפגנה בה הם תבעו לקבל את מה שלדעתם "מגיע להם". אף אחד לא פצה פה, המשטרה לא התערבה והתקשורת צהלה ושמחה. כאשר, אחרי המתנה של מס' חודשים (!), העירייה החליטה לנסות להחזיר את הסדר הציבורי על כנו, נמצא שופט שפסק שלעירייה אסור לעשות זאת (מעניין לדעת מה היה הבסיס החוקי עליו נשענה החלטתו של השופט). כאשר קבוצה של חרדים עושה דבר דומה באזור מגוריהם, המשטרה יורדת עליהם במלוא הכוח בלי לחכות אפילו יום אחד, התקשורת מגנה אותם בכל פה, וגדודי מתנדבים נזעקים מכל קצוות הארץ לעצור בעדם. גילוי נאות: אינני דתי, וגם לא גדלתי בבית דתי. את מעשיהם הקיצוניים של קומץ חרדים אני מתעב בשאט נפש. אבל כל עוד הם חיים במדינה דמוקרטית יש להם בדיוק אותן הזכויות שיש לכל זב ומצורע המפגין עבור ה"מגיע לי". יש להם גם את אותן זכויות שיש לפרופסור לדמוקרטיה המכהן כיו"ר המכון לדמוקרטיה (כן, יש דבר כזה), המופיע חדשות לבקרים בטלוויזיה ומדבר גבוהה גבוהה על "המגמות האנטי דמוקרטיות" של החקיקה במדינת-ישראל.

 

המערכת הדמוקרטית היא מערכת שברירית, וקל מאוד לפגוע בה. קיומה של הדמוקרטיה אפשרי רק כאשר כל המעורבים שומרים על "כללי המשחק" ואינם חורגים מן המסגרת. כפי שהראו הפגנות ה"מגיע לי" בשדרות רוטשילד, מיעוט קטן יחסית, קולני ומתוקשר היטב, עם גיבוי כספי יכול לשבש ללא כל קושי את אורח החיים הדמוקרטי. זו למעשה "הבטן הרכה" של הדמוקרטיה - העובדה שהיא דמוקרטיה.

 

האספסוף שמלא את האוהלים בשדרות רוטשילד בחודשי הקיץ לא בחל בשימוש באלימות. עבורו זאת הייתה דרך "לגיטימית" למימוש ה"זכות למחות" (למחות נגד מה?). זאת לא הייתה דמוקרטיה. זה היה שימוש ציני בחופש השורר בדמוקרטיה על מנת להרוס את הדמוקרטיה, בריונות אנרכיסטית לשמה, בריונות ברוח של כל דאלים גבר. אם קבוצת מפגינים מהצד השני של הקשת הפוליטית תנסה לנהוג באופן דומה, הפרופסור המכהן כיו"ר המכון לדמוקרטיה, המופיע בטלוויזיה ומדבר גבוהה גבוהה על "המגמות האנטי דמוקרטיות" של החקיקה במדינת ישראל, יהיה הראשון לצאת חוצץ נגדם. הוא יזעק חמס וישפוך עליהם קיתונות של אש וגופרית. הוא יגנה נמרצות את "לקיחת החוק בידיים" ואת "פורקי העול", הוא יקרא לרשויות "לנהוג בהם במלוא חומרת הדין", הוא יוקיע את "החתירה תחת יסודות הדמוקרטיה" ועוד ועוד. לעומת זאת, הפגנות ה"מגיע לי" וגילויי האלימות שנלוו אליהם הן בעיניו "התגלמות הדמוקרטיה" מאחר המפגינים הם מהצד שלו.

 

תאור מקובל של משטרים דמוקרטיים הוא באמצעות משפט הלקוח מהנאום שאברהם לינקולן, נשיא ארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים, נשא אחרי הקרב בגטיסבורג. ממשלת העם, ע"י העם, למען העם (Government of the people, by the people, for the people).

 

למען הדיוק ההיסטורי, לינקולן לא היה מקורי. המקור הוא דניאל וובסטר, אולי הגדול בין האוראטורים שהיו לארה"ב במאה ה-19. הניסוח של וובסטר הוא קצת שונה -Government made for the people, made by the people, and answerable to the people. למרות הדמיון החיצוני יש הבדל משמעותי בין שני הנוסחים. הנוסח של וובסטר הוא תאור פרקטי של צורת השלטון המקובלת בדמוקרטיות המערביות - ממשלה הנבחרת ע"י העם ונושאת באחריות על מעשיה בפני העם. הנוסח של לינקולן נשמע יותר יפה, אבל הוא לא מעשי, כי ה"עם" אף פעם אינו שולט ואת הביטוי "למען העם" כל אחד מפרש בהתאם לאג'נדה שלו.

 

בדמוקרטיות "עממיות" הממשלות נבחרות ע"י "כל העם" (זה כנראה מקור הכינוי . . .). זאת שאלה טובה את מי הממשלות האלו מייצגות, אבל זה נושא לדיון אחר. בחברה דמוקרטית הממשלה אף פעם לא נבחרת ע"י כל העם (או מייצגות את כל העם). ממשלה דמוקרטית נבחרת תמיד ע"י חלק מהעם, בדרך כלל רוב, אבל לא תמיד - לעתים הממשלה מורכבת מנציגים של קבוצות באוכלוסייה, שכל אחת מהן היא מיעוט, המתאחדות למטרת השגת השלטון. למרות הבדלים מהותיים בביצוע בין המדינות השונות, המבנה השלטוני בכל הדמוקרטיות המערביות הוא די דומה.

  

רעה חולה של כל המשטרים הדמוקרטיים, ללא כל הבדל מה צורת המשטר או השיטה בה בוחרים את הממשלה, היא שלנציגים שנבחרים ע"י העם (ממשלה, פרלמנט, קונגרס, נשיא וכיוצא באלה) אין כל מחויבות כלפי אלה שבחרו אותם. עד למועד הבחירות הבאות הם חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, ואין שום דרך מעשית לאכוף עליהם לעשות מה שהוא אחר. הנציגים הנבחרים הם בסה"כ בני אדם, עם כל החולשות האנושיות שיש להם, וזה רק טבעי שהם ינצלו את ההזדמנות שניתנה להם על מנת לקדם את האג'נדות הפרטיות שלהם. החלק האחרון בהגדרתו של וובסטר - ממשלה הנושאת באחריות בפני העם, בא לידי ביטוי רק כאשר מספר הבלתי מרוצים מגיע למימדים המאפשרים את החלפת הממשלה. אחד המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הוא תהליך מסודר של חילופי השלטון. זה לא המאפיין היחיד, אבל בלעדיו הדמוקרטיה היא מושג תיאורטי בלבד. אפשר לומר במלוא ההצדקה שהדמוקרטיה הישראלית מימשה את עצמה לראשונה ב-1977, כאשר השלטון התחלף בפעם הראשונה, וזה עבר בלי גילויי אלימות וללא שפיכות דמים.

 

הממשלה היא של כל העם, אבל מאחר והיא נבחרה רק ע"י חלק מהעם, תמיד יהיו כאלה שיהיו לא מרוצים מתפקודה ו/או ממדיניותה. הלא מרוצים יכולים להתאזר בסבלנות ולהמתין עד למועד הבחירות הבא או, לחילופין, "לעלות על הבריקאדות". האפשרות הראשונה היא צורת התגובה המקובלת בחברה דמוקרטית. האפשרות השנייה היא למעשה סופה של הדמוקרטיה. בין שני הקצוות האלה ישנה שורה של צעדים, פאסיביים - מאמרים ותעמולה בתקשורת, החתמת אזרחים על עצומות, שתדלנות במוסדות השלטון, ואקטיביים - הפגנות מחאה עם או בלי גילויי אלימות נלווים. הזכות להפגין כשלעצמה היא אחת מזכויות היסוד של הדמוקרטיה. אבל הפגנות מחאה, עם או בלי אלימות, הן שינוי מהותי ב"כללי המשחק" הדמוקרטי - הן ניסיון של מיעוט להגיע להישגים שנמנע ממנו להשיגם באמצעים הדמוקרטיים המקובלים או, במלים אחרות, לכפות את דעתו על הרוב. כל זה מבלי להיכנס לדיון בשאלה מה היא האג'נדה האמיתית המסתתרת מאחורי ה"מחאה". 

 

הפגנות ה"מגיע לי" התנהלו ע"פ מתכון די מקובל - באמצעות סיסמא פופוליסטית ריקה מכל תוכן מעשי, "צדק חברתי" במקרה הנוכחי, משלהבים את הרוחות ומגייסים את ההמון, גיבוי תקשורתי ומימון ממקורות בעלי אינטרסים שונים מעלים את הנושא לכותרות והרי לכם "מהפיכה חברתית". ההתלהבות בה ההפגנות התקבלו ע"י כל "אבירי הדמוקרטיה" אינה משנה את העובדה שהתופעה הזאת, אם היא לא תיחסם בעודה באיבה, היא תחילתה של המטמורפוזה של הדמוקרטיה בישראל ממערכת בה החלטות מתקבלות ע"י מוסדות שלטון שנבחרו בצורה מסודרת בקלפי, למערכת בה השלטון הוא בידי האספסוף ברחוב.

 

הדמוקרטיה הישראלית היא אחד מפלאי העולם. מדינה הנמצאת במאבק קיומי מהרגע בו היא נולדה, שבתוך גבולותיה מתגורר מיעוט עוין החותר תחת עצם קיומה, מצליחה לקיים אורח חיים דמוקרטי - אין לזה תקדים בשום מקום. הפלא עוד גדול שבעתיים אם נזכור שרובם ככולם של "האבות המייסדים" הגיעו לארץ ממדינות שהמסורת הדמוקרטית לא הייתה הצד החזק שלהן.

 

האם זו דמוקרטיה מושלמת? וודאי שלא (איפה יש כזאת?). האם אין פגמים וחסרונות בדמוקרטיה הישראלית? וודאי שיש, ועוד איך (איפה אין?). אבל בהשאלה ממה שנהוג לומר על נתניהו הדמוקרטיה הישראלית היא גרועה, אבל כל האלטרנטיבות הן הרבה, הרבה יותר גרועות.

  

בדיחה שהייתה נפוצה בשנות החמישים ספרה על כך שבן-גוריון בעת טיול עם נכדו, שאל אותו "יריב, מה אתה רוצה להיות כשתגדל?" ותשובת הנכד הייתה "ראש ממשלה". על כך השיב בן-גוריון: "לא, לא - ראש ממשלה יש רק אחד". הנכד עדיין בין החיים, והוא כותב ב"מעריב" מדי פעם, אפשר לשאול אותו מה מידת האותנטיות בסיפור הזה.

 

תשובתו של בן-גוריון היא תאור מדויק של הדמוקרטיה לה האליטה "הנאורה" בישראל חותרת. אורח חיים דמוקרטי - בהחלט, אבל נא לא להגזים. חילופי שלטון - לא בבית ספרנו. ככה זה היה עד 1977, כאשר בבוקר בהיר אחד "אבירי הדמוקרטיה" התעוררו וגילו להפתעתם את צידה "המכוער" (מנקודת מבטם) של הדמוקרטיה.

 

עבור האליטה "הנאורה" בחירות בהן ההכרעה היא בידי הרוב הן "אנטי דמוקרטיות" בעליל כאשר הצד השני זוכה. בחירות בהן לקולו של אבוטבול משוק מחנה יהודה ולקולו של פרופ' שטרנהל או לקולו של פרופ' קרמניצר יש אותו משקל הן זילות של הדמוקרטיה. ה"רוב" לא ניחן בשיקול הדעת שיאפשר לו לזהות את הפתק ה"נכון" אותו יש לשלשל לקלפי ולכן זה בלתי דמוקרטי לתת את הסמכות להכריע בידי הרוב. את העמדה הזאת מייצג מאמר שהופיע לאחרונה ב"עיתון של המדינה", בו מופיע המשפט הבא: "הדמוקרטיה הישראלית נחטפה בבחירות האחרונות ומוחזקת כבת ערובה. מישהו יצטרך להציל אותה" (רענן שקד, עורך בכיר במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות", ינואר 2012). שותפים לעמדה הזאת רבים וטובים באליטה ה"נאורה". מיהו האביר על הסוס הלבן שיציל את הדמוקרטיה בישראל? דפני ליף והאספסוף משדרות רוטשילד.

 

לסיום מספר מלים לגבי ההתפתחויות במזרח התיכון. ההתרחשויות בשנה האחרונה בארצות העולם הערבי, ייצרו ציפיות וגרמו להתרגשות רבה במערב. מפיהם של "מומחים" ו"יודעי כל" כבר יצאה הבשורה "בא האביב, ומסביב . . .". התחזיות הוורודות הללו גזו כעשן ברוח. תום פרידמן מ"הניו יורק טיימס" עדיין לא אמר נואש. אבל על כך נאמר כבר בשיר הפטנטים המיתולוגי של אורי זוהר - פרידמן זה פרידמן, מה יש לדבר.

 

פעם נוספת התברר שדת ואורח חיים דמוקרטי לא הולכים ביחד. זה לא צריך להפליא, כי מעצם ההגדרה, תיאוקרטיה איננה יכולה להיות דמוקרטית. אין זה משנה באיזה אופן המשטר הגיע לשלטון. גם בחירות חופשיות לא יכולות לשנות את המציאות הזאת, מפני שסובלנות איננה הצד החזק של ההלכה. תוצאות הבחירות האחרונות במצרים, כמו הבחירות שהיו בתוניס והבחירות שהיו לפני כן בטורקיה, רק מחזקות את המציאות הזאת. ההליך הדמוקרטי לא רק שלא מונע את עלייתם של כוחות אסלאמיים קיצוניים, אדרבא, הוא מקל עליהם לתפוס את השלטון באופן מוחלט. ההתלהבות בה התקבל "אביב העמים" הערבי במערב הייתה קצת מוקדמת, ועל אחת כמה וכמה מוגזמת. דמוקרטיה של בחירות בלבד זו קליפה בלי תוכן. הלקח מעיראק ומאפגניסטן, ובעבר היותר רחוק מאיראן, לא נלמד עדיין.

 

זה לא מקרה שמשפט הפתיחה של מגילת הזכויות (Bill of Rights) בחוקת ארה"ב, הוא הקונגרס לא יחוקק שום חוק המבסס את מעמדה של דת (Congress shall make no law respecting an establishment of religion . . .). לא תמיד זה נאמר בצורה כל כך מפורשת, אבל החופש מכפיה דתית הוא סממן הכרחי של אורח חיים דמוקרטי.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "דעיכת השיטה הדמוקרטית במדינות-המערב ובישראל", מגזין המזרח התיכון, 21 בינואר 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • הדמוקראטיה לפי בר ניר
  • דמוקרטיה ישראלית
  • אספסוף מפוספס
  • סתירה בדבריך
    • אתה טועה בשני דברים
  • אך אין קשר ל'אליטה'




גלריית המגזין

 

8 בדצמבר 2019

 

 

טרור אסלאמי: 143 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

האיום האסלאמי כלפי הנוצרים בבורקינה-פאסו

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006