כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
מי רוצה מדינה כורדית עצמאית במזרח-התיכון
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
חיילת ישראלית אחת אמיצה, מול צבא של פחדנים
La Nacionalidad Palestina como Movimiento Nacionalista de la Liga Árabe
הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
נוני דרוויש – ערבים למען ישראל
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
להטוטים סטטיסטיים – הפוליטיקה של מזג-האוויר
טרור אסלאמי – המורשת של ברק אובמה – מרס 2016
תעתועי אקלים – האם עתיד האנושות בסכנה?
מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
המנהיגות האירופאית הפקירה את אזרחי אירופה
ישראלים בברלין - אלברט איינשטיין לא אכל חומוס בברלין

שמיות ואנטישמיות בתקשורת הישראלית

מאת: ד"ר יוחאי סלע

07.06.2008


 

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

מדינת-ישראל מוגדרת כמדינה יהודית - וטוב שכך. אם נביט מעט סביבנו, ניווכח שמרבית המיעוטים הלא-מוסלמים החיים במדינות מוסלמיות, סובלים מהתנכלויות רבות ודיכוי ממוסד ושיטתי. בעקבות הרדיפה הדתית הזו, מיעוטים גדולים נהרו החוצה - מחוץ למזרח-התיכון הערבי-מוסלמי. מלחמת האזרחים בלבנון גרמה למנוסתם של הנוצרים. בתחומי הרשות הפלסטינית כמעט ולא נותרו נוצרים, אלה שנותרו עדיין סובלים מהתנכלויות יומיומיות. הקופטים במצרים המונים כ-10% מהאוכלוסייה הכללית, סובלים מדיכוי מתמשך, ממוסד ומאורגן מבחינה משפטית. תחת השלטון המוסלמי בסודאן, למעשה, מתנהל רצח-עם באזור דארפור נגד השבטים הלא-מוסלמים. זאת ועוד, כמיליון יהודים חיו במדינות-ערב עד לשנת 1948, וכיום נותרו אלפים בודדים בלבד בעיקר בצפון-אפריקה. יהדות עיראק, למשל, חוסלה כליל. מסתבר, שהעולם-הערבי מנהל, כבר למעלה מ-60 שנה, מערכת מתוכננת היטב של טיהור אתני מכל העדות הדתיות הלא-מוסלמיות הקיימות באזור - לעיתים בתמיכתה של הליגה-הערבית ולרוב בשתיקתה.

 

מדוע הדבר מתרחש? וזאת, משום שהאסלאם לא צמח באופן טבעי בסוריה, בעיראק, מצרים או בארץ-ישראל ובלבנון. האסלאם הגיע בעזרת מערכה-צבאית, תקיפה ואלימה, לאזור שהיה מיושב בעיקר בנוצרים, ביהודים ובאוכלוסיות נוספות בעלות מערכות תרבותיות ודתיות סדורות פחות או יותר. כל עוד האסלאם ניהל מערכות מלחמתיות מוצלחות, ראשוני המוסלמים הרשו לעצמם לנהוג בסובלנות מסוימת כלפי האוכלוסיות המקומיות, אך כמובן עם מגבלות דתיות רבות שהצרו את הפולחן הדתי והלאומי. כך למשל, "הטלאי הצהוב" שנכפה על היהודים במאה ה-9 מקורו באסלאם. משם, "החידוש" הזה עבר לעולם הנוצרי-האירופאי החל מראשית המאה ה-13. כל עוד היהודים והנוצרים "הבינו" את מעמדם הנחות מול האסלאם, השלטון המרכזי נהג בהם במידה מסוימת של סובלנות עד לגבול מסוים, כמובן.

 

ככובש שרצה להנחיל את ערכיו על האוכלוסיות המקומיות, שרר מתח תמידי בין הדת החדשה והמתגבשת (המוסלמית) לבין הדתות המקומיות. בשל היותו של האסלאם כוח-כובש בחלק זה של העולם, מעמד מפוקפק זה הגביר את תחושת ההתגוננות של הדת החדשה מול הדתות הממוסדות יותר. המתח הזה עדיין לא פג, למרות הצלחתו של האסלאם להתנחל בלבבותיהם של אוכלוסיות רבות. אך, האסלאם עדיין תופס את עצמו כמתגונן מול היהדות והנצרות ומול השפעותיהן של תרבויות זרות. גם לאנשי-דת המוסלמים לא נוח לגמרי עם העובדה כי האסלאם למעשה נכפה בעזרת הכוח-הצבאי על תושבי האזור. על-כן, התפתחה מערכת שלמה של אפולוגטיקה דתית ותרבותית המתייחסת לכיבושים האלימים האלה כ"כוח משחרר" ולא כ"כוח כובש". כך למשל, ליברל כווייתי בשם אחמד אל-בגדאדי, טען בלהט באחד ממאמריו כי האסלאם התפשט בכוח החרב בלבד. בשל אמירה זו, אל-בגדאדי הועמד לדין והוטל עליו קנס בסכום של 370 דולר משום ש"פגע באסלאם בפרהסיה". הסתבר, שכבר ב-2005 הוטל על בגדאדי מאסר על-תנאי בשל טענה דומה שהועלתה באחד ממאמריו.

 

הדוגמא האירופאית של ימנו אנו, תבהיר את הנקודה המרכזית: מוסלמים רבים עוזבים את מדינותיהם בשל לחצים תרבותיים, דתיים, חברתיים ופוליטיים. אך מרגע שרגלם דורכת במדינה מערבית-ליברלית, הם מנסים לכפות על האוכלוסייה המקומית מנהגים והרגלים שבגינם הם עזבו את מולדתם. דהיינו, מתנהל "כיבוש זוחל" אסלאמי דרך מערכת הערכים הליברלית ובעזרת המערכת המשפטית המבוססת גם על הקפדה הנוגעת לזכויות הפרט והאזרח. רבים מהארגונים המוסלמים בעולם-המערבי מנהלים מלחמה עיקשת על-מנת להנחיל ערכים מוסלמים על החברה המערבית בשם, מה שמכונה, "חופש הפולחן". את אותו "להט משיחי" הם אינם מעיזים לנהל בארצות מוצאם, אך בבואם למדינות זרות, הם לפתע מגלים אומץ-לב אזרחי. תתארו לעצמכם מה היה קורה אם מדינות אירופה היו מתנהגות למוסלמים כפי שהמדינה המצרית נוהגת בקופטים, או כפי שתנועת החמאס בעזה מבריחה את הנוצרים האחרונים המתגוררים שם. ובכן, לאן כל זה מוביל אותנו?

 

כל עוד מדינת-ישראל מוגדרת כ"מדינה יהודית", (ואין שום סתירה בין דמוקרטיה ליהדות, ואין צורך להכניס את המילה "דמוקרטיה" להגדרת המדינה), הגדרה זו מתפקדת כחומת-מגן נגד תהליכים העוברים על אירופה בימים אלה, או כאלה שהתרחשו בעבר במזרח-התיכון עם הכיבושים הראשונים של האסלאם. דרישתם של ערביי-ישראל להגדיר את מדינת-ישראל כ"מדינת כל אזרחיה", מהווה מעין "סוס טרויאני" שבאמצעותו ערביי-ישראל מבקשים לקבע מחדש את הכיבוש הערבי על כל ארץ-ישראל, ובכך, למעשה, יתרחש כרסום הדרגתי של הלאום היהודי, כך הם מקווים, כפי שהדבר מתרחש במצרים, בלבנון, בעיראק ובסוריה - בהן מתרחש תהליך של התרוקנות מעדותיהן הנוצריות בשל לחץ דתי נוקשה, כפוי וממוסד. נשוב לדוגמא האירופאית: לאזורים מסוימים ונרחבים באירופה, לרשויות השלטון אין כל דריסת-רגל במקום. המשטרה, החוק, החינוך, רשות המיסים ושאר רשויות השלטון המרכזי איבדו את השליטה על המתרחש שם. במילים אחרות, האוכלוסייה המוסלמית באירופה הצליחה ליצור מאזן-אימה בינה לבין השלטון המרכזי, וכדי שלא לעורר את המפלצת הלאומנית המוסלמית, רשויות החוק נמנעות מלהיכנס לאותם אזורים המוגדרים כ"אזורים מוסלמים סגורים".

 

האם המצב הזה מוכר לכם? קרוב לודאי שכן, בשל הניסיון הישראלי עם המיעוט המוסלמי המתגורר בישראל. ואיך כל זה מתקשר לתקשורת הישראלית? שוב, הנה דוגמא מאירופה, הפעם מצרפת: כשנבחר ניקולא סרקוזי לכהן כנשיא צרפת במאי 2007, אלפי מהגרים יצאו בהמוניהם למחות נגד בחירתו של סרקוזי, ובמשך ימים רבים המהגרים הציתו מכוניות, חנויות, בתי-קפה ואתרים רבים נוספים. למרות המהומות הקשות, התקשורת הצרפתית בחרה להתעלם מהאירועים הקשים בטענה שאין סיבה לפגוע בחגיגות הלאומיות בעקבות בחירתו של נשיא חדש לצרפת. ההתעלמות של אמצעי התקשורת בצרפת נועדה לשרת מטרה מסוימת, אך מה המטרה של התקשורת הישראלית המתעלמת מתפקידם השלילי של ערביי-ישראל בחיים הציבוריים בישראל?

 

בתקשורת הישראלית מתנהל כבר שנים רבות "שיח אנטישמי" בכל הנוגע לישראל ולחברה הישראלית. בשל הביטוי הטעון והבעייתי הזה, הוא ראוי להבהרה קלה: אנטישמיות יכולה להיות מוגדרת כמצב תודעתי קבוע המשפיע באופן אוטומטי על הפרשנות השלילית הנוגעת לפעילות כלשהי הקשורה לישראל או ליהודים. זאת אומרת, אין זה משנה מה הם יעשו, משום שמעשיהם תמיד יקבלו פרשנות שלילית או רמיזות שלילות על המניע ("האמיתי") למעשיהם. הנה דוגמא לשיא האבסורד התקשורתי: לפני חודשים אחדים אירע מקרה מצער שבו פיל הרג פילה באחד מגני-החיות בישראל. עודד בן-עמי מערוץ 2 בחר להכתיר את הכתבה המצולמת על האירוע במילים האלה: "האלימות הישראלית חודרת אפילו לגן-החיות". תתארו לעצמכם מה היה קורה אם עודד בן-עמי היה אומר בפתיחה לכתבה המצולמת, "האלימות הערבית חודרת אפילו לגן-החיות". סביר להניח שאם בן-עמי היה אומר משפט כזה, הדבר היה מקומם רבים בישראל - ובצדק. אך בכל מה שנוגע לישראל, האלימות המילולית על סף האנטישמיות משום-מה עוברת בשתיקה. במילים אחרות, לאור התעמולה האנטישמית ארוכת-השנים נגדנו, הנחות אחדות לגבי עצמנו הונחלו בהצלחה רבה בשיח-הישראלי - התקשורתי, הפוליטי, התרבותי וגם האקדמי.

 

קבוצה אחת גדולה בחברה הישראלית - החברה הערבית - זוכה לחסינות תקשורתית כמעט מוחלטת. החסינות הזאת מקבלת ביטוי גם מבחינה משפטית וב"סלחנות מוסדית" בלתי מוסברת. מעט מאוד מההיבטים השליליים של החברה הערבית והשפעתם על כלל החברה הישראלית באים לידי ביטוי בשיח התקשורתי הישראלי. בניגוד לדימוי הרווח, החברה היהודית אינה אלימה באופן מיוחד בהשוואה למדינות אחרות. כך גם במספר תאונות הדרכים או בנושאים נוספים שיש להם היבטים שליליים. לדוגמא, על-פי פרסומים רשמיים, החברה הערבית בישראל אלימה פי 4 (ארבעה) מהחברה היהודית בישראל. אולם, בעוד היבטים שלילים בחברה היהודית מקבלים ביטוי החורג מפרופורציות (ולעיתים על סף ההיסטריה), תופעות דומות המתגלות בחברה הערבית מתקבלות בשוויון-נפש או בהתעלמות כללית - למעט במקרים יוצאים מן הכלל.

 

כך למשל, תופעות של אלימות, בנייה לא-חוקית, התייחסות לנשים ומעמדן האישי, אי-תשלום מיסים, גודלה של המשפחה הערבית והרכבה, נתונים על ידע והשכלה בחברה הערבית, ניקיון סביבתי ופיתוח עירוני רשלני, אינם זוכים לביקורת נוקבת וחודרנית כפי שנושאים אלה מסוקרים בנוגע לחברה היהודית ובמיוחד זו החרדית. ההתעלמות הכללית הזו אינה נובעת מחוסר-ידע או מידע, אלא היא נובעת בעיקר מפחדנות תקשורתית ומפחדנותם של מרבית גורמי השלטון בישראל. במילים אחרות, כשם שהמיעוט המוסלמי יצר מאזן-אימה בינו לבין הציבור האירופאי, כך נוצר מאזן-אימה בין המיעוט הערבי-מוסלמי בישראל לבין רשויות המדינה בעידודה ובשתיקתה של התקשורת הישראלית. לתקשורת הישראלית יש מדיניות של "אופטיקה הפוכה", דהיינו היא מעצימה היבטים שוליים בחברה הישראלית, ומתעלמת מההיבטים השליליים החמורים הקיימים בחברה הערבית. כאשר לתופעות השליליות הללו נלווה מניע לאומני כבד-משקל, ראוי היה לתת עליהם את הדעת באורח אמיץ ובלתי מתפשר, לפחות בדומה לביקורת האכזרית המוטחת מידי יום, וללא-הרף, בנוגע לחברה הישראלית במרבית אמצעי-התקשורת הקיימים בישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שמיות ואנטישמיות בתקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 7 ביוני 2008.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006