מאחורי ההתקפה הצבאית של כוחות הקואליציה המערבית על לוב שהחלה ב-19 במרס 2011, הסתתרה ציניות מערבית טיפוסית שגילמה בתוכה אינטרסים הנוגעים לצבירת יוקרה ציבורית בזירה הפנים-מדינתית. צרפת ואנגליה, הצליחו לגרור את ארה"ב ומדינות נוספות להתאגד לכדי קואליציה מלחמתית נגד קדאפי כדי להביא להפלתו ולסילוקו מלוב. על-מנת להעניק להתקפה הצבאית הזו לגיטימציה רחבה ככול-האפשר, הופעל מערך לחצים על מדינות מוסלמיות להצטרף באורח-פעיל לקואליציה שהתגבשה בחסות צרפת ובריטניה שהובילו את המהלך ההתקפי. ועם זאת, מעבר לעניין הציני שנלווה לפרשנות בנוגע למניעים האמיתיים של המדינות הללו לפתוח במהלך צבאי נגד קדאפי, ההתערבות המערבית בלוב אותתה לכל המנהיגים המוסלמים האוטוריטאריים שישנם קווים אדומים שאסור לחצות אותם.

שלטונו של קדאפי למעשה הסתיים בלוב; נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, עומד לסיים בקרוב את תפקידו לאחר עשרות שנים בשלטון; המשטרים בבחריין ובסעודיה יצטרכו לבצע רפורמות פוליטיות מקיפות; מלך ירדן יצטרך לגבש הסכמה לאומית חדשה במטרה להשקיט את הזעם הציבורי; מצרים וטוניסיה נמצאות בתקופת ביניים העלולה להימשך זמן ממושך לקראת התייצבותן של המערכות הפוליטיות והכלכליות של החברה בשתי המדינות הללו; בלבנון מתגברת המחאה הציבורית נגד חיזבאללה. ניתן לציין שאנו שרויים בתקופה דינמית הפכפכה בלתי-ניתנת לחיזוי בנוגע לעתידה ולצביונה בסוף התהליך האורך הזה. ועם זאת, הציבור הערבי מתחיל לפתח תודעה של "חברה אזרחית" בעלת יכולת השפעה על המערכת הפוליטית במדינה למרות הנטייה העממית לדבוק בערכים תרבותיים-מסורתיים הנוגעים לאופי הפוליטי, הכלכלי, הדתי והחברתי של המדינה המוסלמית.

כאשר התחוללו האירועים הדרמטיים הללו ברחבי המזרח-התיכון, המשטר העלווי של בשאר אל-אסד ניסה להציג תדמית של מדינה רגועה הנמצאת הרחק מעיני הסערה המתחוללת לעיני כל. האוטיזם הפוליטי שהפגין בשאר אל-אסד במהלך החודשים האחרונים אינו שונה באופן מהותי מהאוטיזם שהפגינו נשיאי טוניסיה ומצרים בימים הראשונים של המהומות העממיות שפרצו במדינותיהם. לפתע, בניגוד גמור לכל תחזיותיו של הנשיא בשאר אל-אסד, הזעם הציבורי העצור לבש פנים חדשות שהפתיעה אפילו את האזרחים הסורים עצמם. ובכן מה קרה בסוריה מאז ה-15 במרס 2011?

ההכנות לקראת ההפגנות בסוריה החלו בעת שהגיעו לשיאן ההפגנות בטוניסיה. אלפי מסרים הועברו בין פעילים פוליטיים בתוך סוריה עצמה לבין אנשי האופוזיציה המתגוררים מחוץ למדינה. גורמי אופוזיציה היושבים בקפריסין, ירדן, בלגיה, צרפת ובריטניה, ניסו לתאם את ההכנות לקראת ההפגנה הגדולה שהייתה אמורה להתקיים בדמשק ב-15 במרס 2011. אנשי האופוזיציה ציפו לעשרות אלפי מפגינים שיציפו את רחובות דמשק ויקראו להפלתו של בשאר אל-אסד. אולם, בניגוד למשאלות ליבם של סורים רבים, הגיעו להפגנה המרכזית בדמשק רק כמה מאות בני-אדם. לכאורה זה היה כישלון, אולם בפעם הראשונה התחוור לאזרח הסורי שאפשר לנפץ את מחסום הפחד. ההתארגנות של המשטר העלווי לקראת ההפגנות של ה-15 במרס 2011, הייתה מורגשת בכל פינה מפינותיה של המדינה. המשטר גייס למשימה עשרות אלפי שוטרים וחיילים במטרה להתמודד ביעילות נגד המחאה הציבורית העלולה להימשך ימים אחדים. המשטר הטיל סגר אזרחי ותקשורתי על מקומות רבים סביב דמשק ובמקומות בהם קיימים ריכוזים גדולים של אזרחים בני העדה הכורדית. האופוזיציה הסורית העריכה, בדומה להערכתו של המשטר העלווי, שהמפתח לשינוי דמוקרטי נמצא בידי אלה שישתתפו בהפגנה הגדולה בדמשק. אולם, ההפתעה הגיעה דווקא מכיוון אחר לחלוטין.

במהלך השבועות שקדמו להפגנה הגדולה של ה-15 במרס 2011, התפרסמו הודעות אחדות באתרי אינטרנט אסלאמיים ש"המפתח לשינוי בסוריה נמצא דווקא באזור חוראן" השוכן בדרום-המדינה על גבול ירדן. אנשי אופוזיציה דתיים המתגוררים באזור, שלחו רמזים אחדים בנוגע ל"התארגנות" של תושבים מקומיים בחוראן לקראת ההפגנות האמורות להתקיים ברחבי סוריה נגד המשטר העלווי. בהתאם לרמזים שנמסרו, התברר שאת ההכנות לקראת ההפגנות נגד המשטר הכינו אנשי תנועת "האחים המוסלמים" המתגוררים באזור דרעא. אנשי קשר של "האחים המוסלמים" יצרו קשר עם פעילים אסלאמיים בירדן כדי שהם ישמשו צינור מידע לעולם-הרחב - במידה והשלטונות הסורים ישתלטו על קווי התקשורת המקומיים ויטילו סגר על תנועתם של התושבים בכל האזור. באזור החוראן מתגוררים כ-1.5 מיליון תושבים מוסלמים-סונים בעלי זיקה הדוקה לתנועת "האחים המוסלמים" שפעלה באופן מחתרתי בערים המרכזיות בחוראן ובעיירות הקטנות באזור. התודעה השבטית והדתית החזקה של תושבי האזור סייעה למפגינים בדרעא לקבל תמיכה מיידית גם מראשי שבטים המתגוררים באזור הערים קוניטרה וסווידה.

תנועת "האחים המוסלמים" באזור החוראן קיימה קשרים הדוקים עם חברי "חזית הפעולה האסלאמית הירדנית" שיש לה בסיס תמיכה רחב בעיר אירביד הסמוכה לעיר דרעא. בניגוד לטענות הממשלתיות שיצאו מארמון הנשיאות של דמשק, פעילים אסלאמיים מירדן לא השתתפו במהומות בחוראן. ויחד עם זאת, הגבול המשותף בין סוריה לירדן שימש צינור עיקרי להעברת סיוע כספי, נשק ותחמושת לחברי תנועת "האחים המוסלמים" הפועלים בדרום סוריה. הטענה הרשמית של סוריה מתייחסת בעיקר ל"גורמים חיצוניים המעורבים במהומות האלימות שמטרתם לערער את היציבות בסוריה". אולם, הדוברים הרשמיים של המשטר העלווי שכחו שסוריה הפכה לבסיס יציאה עיקרי של אלפי פעילי טרור מארגון אל-קאעידה דרכם לעיראק כדי לערער את היציבות הביטחונית במדינה ולהילחם עד חורמה בכוחות האמריקאים. כאשר שררה מתיחות ביטחונית בין סוריה לטורקיה, המשטר העלווי של חאפז אל-אסד המנוח הפך את סוריה לבסיס תמיכה וסיוע לפעילי המחתרת הכורדית, ה-PKK.

ההפגנות שהיו ברחבי סוריה ב-15 במרס 2011 נחשבות למוצלחות מאוד במונחים סורים. העימותים האלימים שפרצו בדמשק ובערים נוספות, דרבנו את האופוזיציה להכריז על "יום זעם" נוסף ב-18 במרס 2011 לאחר התפילות של יום השישי. בהתאם להכנות, הפגנות אלימות פרצו בדמשק, חומס, דיר אל-זור ובקמישלי בהשתתפותם של מאות בני-אדם. אלא שמוקד ההפגנות בהשתתפותם של אלפי בני-אדם פרץ ממקום לא צפוי - דהיינו מהעיר דרעא השוכנת בקרבת הגבול הירדני. תושבי החוראן, השרויים בשוליים של החיים הפוליטיים והכלכליים של סוריה, אילצו את המשטר הסורי לצאת בהצהרות פוליטיות חשובות לאחר שנודע על עשרות הרוגים בפריצה למסגד המרכזי בדרעא ב-24 במרס 2011. ראוי לציין שהביטוי "חוראני" בסלנג הישראלי מבטא חיי דלות בלתי נסבלים, וזאת לאור מה שהיה ידוע על אורח-חייהם של תושבי האזור בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

התגובות בינלאומיות וההודעות שהפיצו גורמי האופוזיציה בתוך סוריה ומחוצה לה בנוגע לטבח שהתרחש במסגד אל-עומרי, אילצו את המשטר העלווי של בשאר אל-אסד לצאת לתקשורת הבינלאומית כדי להתמודד עם הטענות ולהעניק מענה מהיר לנוכח האירועים האלימים. את התפקיד של "המסביר הלאומי" הטילו על היועצת המדינית של אסד, ד"ר בות'יינה שעבאן. הזחיחות והיהירות שהיו כה אופייניות להופעותיה, נעלמו כלא היו, אך השכנוע-העצמי נותר כשהיה. ד"ר שעבאן האשימה את ישראל וגורמים קולוניאליסטים בליבוי המהומות בדרעא; היא האשימה את התקשורת הבינלאומית המדווחת ידיעות שקריות היוצאות מגורמי אופוזיציה הנמצאים מחוץ לסוריה; היא טענה שתושבי סוריה והתקשורת הבינלאומית צריכים להסתמך רק על דיווחי הטלוויזיה הסורית כמקור יחיד המדווח אמת על הנעשה בדרעא; כמו כן ד"ר שעבאן מסרה שלתושבי דרעא יש "דרישות לגיטימיות", אך גורמים זרים מנסים לזרוע הרס במדינה הסורית. ההופעה הלחוצה של ד"ר שעבאן הוכיחה בעליל שהמשטר העלווי שרוי במצוקה רבה. מייד לאחר פרסום הדברים, המשטר העלווי ארגן הפגנת תמיכה בנשיא בשאר אל-אסד שהתקיימה ברחובות דמשק.

ד"ר שעבאן הצהירה על התגבשותה של "הסכמה לאומית" בהתאם להצעותיהם של מיטב המומחים בסוריה בנוגע לרפורמות פוליטיות וכלכליות במדינה. אלה היו הנקודות העיקריות בדבריה שנמסרו בשידור חי בטלוויזיה הסורית ב-24 במרס 2011 לאחר שנודע על מימדי ההרג בעיר דרעא:

א. הנשיא בשאר אל-אסד לא נתן הוראה לירות באש חיה על מפגינים.

ב. הוחלט להעניק ביטוח רפואי לכול העובדים במגזר הציבורי.

ג.  הוחלט להעלות את השכר לעובדים.

ד. הוחלט לבדוק את ביטולם של מספר חוקי חרום הנהוגים במדינה מאז שנת 1963.

ה. הוחלט לבדוק את האפשרות לאשר את הקמתן של מפלגות פוליטיות עצמאיות.

אנשי אופוזיציה רבים כמו ריבאל אל-אסד, מאליק אל-עבדה, וויסאם טריף, מאמון אל-חומסי, אימאן אל-אסוואד ורבים נוספים הפצירו במשך שבועות אחדים במשטר העלווי לבצע רפורמות פוליטיות מרחיקות-לכת אם בשאר אל-אסד אינו רוצה לסיים את כהונתו כפי שכהונתם של נשיאי טוניסיה ומצרים הסתיימה. לאחר פרסום ההחלטות הללו, אחדים מאנשי האופוזיציה בסוריה פרסמו הצהרה שההחלטות הללו של המשטר הן מעט מידי והגיעו מאוחר מידי. בדרך זו, אותתו אנשי האופוזיציה לנשיא בשאר אל-אסד שמה שהיה בסוריה עד כה, לא יהיה יותר. במילים אחרות, שלטונה של משפחת אל-אסד על סוריה עומד להסתיים במוקדם או במאוחר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ההתקפה הצבאית על לוב והלקח לבשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 25 במרס 2011.

שיתוף בפייסבוק