הדברים המופיעים כאן התפרסמו בחלקם במגזין אימגו בעבר, ב-12 ביוני 2007. לאור התפתחויות שהתרחשו בתקופה האחרונה, האקטואליות של הדברים נותרה בעינה ויש הצדקה לחזור עליהם פעם נוספת.

בטבע, ברק אינו פוגע באותה נקודה פעמיים. בפוליטיקה הישראלית לא שמעו על זה. בפוליטיקה הישראלית הברק יכול להכות פעם, פעמיים ושלוש ועדיין אין לו ממה לחשוש. אומנם המבחן הוא בתוצאה, אבל יש גם מועד ב' ובשעת הצורך מועד ג' וכאשר גם זה לא עוזר אפשר תמיד לסמוך על הש"ג שיישא באחריות.

כפי שוודאי ניחשתם, נושא המאמר הוא אהוד ברק. סיפורו של אהוד ברק הוא אחד הסיפורים המדהימים ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל ואולי בתולדות העמים בכלל. ההיסטוריונית ברברה טוכמן כתבה ספר בשם מצעד האיוולת (The March of Folly) בו היא נתחה את אופן התנהלותם של שליטים שהביאו אסונות על עמיהם. היא לא הכירה את אהוד ברק, אבל אין לי ספק שאם היא הייתה מכירה אותו היא הייתה מחליפה את ה"מצעד" ב"מרוץ". שמעון פרס אמר פעם לא צריך ללמוד משגיאות העבר. כשקראתי את זה הייתי בשוק. איך הוא יכול לומר דבר כזה, הרי עם כל ההשגות שיש לי על מדיניותו הוא וודאי לא טיפש. החלטתי לבדוק את הדברים במקור כדי לראות אם ציטטו אותו נכון. הדברים הופיעו בג'רוסלם פוסט באנגלית, את הנוסח העברי, אם היה, לא ראיתי אבל לצורך הדיון כאן זה לא משנה. ובכן מה שפרס אמר היה בערך כך (בתרגום חופשי שלי) אם לא נחזור על שגיאות העבר, מי לידינו יתקע שלא נעשה שגיאות אחרות? אז מה זה כבר משנה? אי אפשר לומר שאין כאן היגיון.

סיפורו של ברק נשמע כמו ווריאציה על ההיגיון של פרס.

אהוד ברק מגלם את הכישלון הפנומנאלי ביותר מבין כל ראשי הממשלה שהיו למדינת-ישראל. אין בכל ההיסטוריה תקדים של כשלון מטאורי כמו זה של ברק שהודח מכהונת ראש הממשלה אחרי שנה וחצי בלבד בתפקיד. תקצר היריעה מלפרט כאן את רשימת הכישלונות של ברק במהלך תקופת כהונתו הקצרה כראש ממשלה, הכוללים בין השאר את הכבוד המפוקפק של שבירת המסורת הצה"לית לפיה אין משאירים חייל בשטח. חייל פצוע הופקר לדמם למוות, למרות שבשטח היו כוחות של צה"ל, כולל שריון, שיכלו לפרוץ ולחלץ את הפצוע. "גולת הכותרת" ברשימת "הישגיו" של ברק - מה שכונה ההישג הגדול בדורנו - הפינוי החפוז (אני משתמש בניסוח עדין) מלבנון, התגלה כהישג מפוקפק ביותר כאשר נוצר הצורך לפרוע את הצ'ק בעת מלחמת לבנון השנייה. אפילו מנקודת המבט של החיסכון בחיי אדם שהפינוי מלבנון היה אמור להביא, מלחמת לבנון השנייה גרמה ל"אוברדראפט". 

בסיפור לילדים של לואיס קרול, אליס בארץ המראה (Through the Looking Glass), מופיע הקטע הבא:   

המפטי דמפטי ישב על חומה,

המפטי דמפטי נפל נפילה עצומה,

כל הסוסים של המלך, וכל חייליו,

לא יכלו להחזיר את המפטי דמפטי לחומה עליה ישב.

במקור האנגלי:

Humpty Dumpty sat on a wall

Humpty Dumpty had great fall

All the king's horses and all the king's man

Couldn't put Humpty Dumpty in his place again

קשה למצוא מקרים של נפילה פוליטית יותר עצומה מזו של אהוד ברק. בחירתו לראשות הממשלה ברוב מרשים בבחירות של 1999, לוותה בתמיכה בתקשורת שאף מנהיג ישראלי, למעט בן-גוריון בשנות השיא שלו, לא זכה לה. על הרקע של מקהלת ההלל שלוותה את ברק בדרכו למשרד ראש הממשלה נשמע קול צורם אחד. בעיתון "הארץ" מיום 1 ביוני, 1999, ימים ספורים אחרי הבחירות, התפרסם מאמר בשם סוף הדרך בין הטיפות. המאמר, שנכתב בידי חנה קים, סקר את עברו הצה"לי של ברק. בין השאר הופיע בו המשפט הבא: כבר בימים ההם, עוד לפני שמונה לרמטכ"ל, ידע ברק שלא להירטב והלך בין הטיפות. ובהמשך המאמר נכתב ימין שמאל, הוא בלבל את כולם. כותרת המאמר כיוונה לומר שהסיפור הזה הגיע אל סופו, שכאשר יושבים על כסא ראש הממשלה אי אפשר יותר ללכת בין הטיפות מבלי להירטב. חנה קים צדקה. לקח לציבור פחות משנה וחצי להיווכח כמה שהיא צדקה. בבחירות של תחילת 2001 ברק הובס בצורה שהאפילה על מימדי זכייתו ב 1999. דרכו של ברק, מאז שנכנס לפוליטיקה, מומחשת היטב ע"י האיור המצורף המראה משתתף הנכשל במרוץ משוכות.     

נצחונו של ברק בהתמודדות מול נתניהו בבחירות של 1999 הושג במידה רבה בשל העובדה שעבור מרבית הציבור בישראל הוא היה בחזקת נעלם. למעט העובדה שהייתה לו קריירה צבאית מזהירה (החייל המעוטר ביותר בצה"ל) ושהוא כיהן כרמטכ"ל, הציבור בישראל לא ידע עליו כלום. למרות שמאז הדחתו ברק לא חזר לראשות הממשלה, מסך האלמוניות אינו מגן עליו יותר. על הרקע הזה, מתעוררת השאלה איך בכלל עלה על דעתו של אהוד ברק שיש לו מה לחפש בפוליטיקה. מה הוא כבר יכול היה להציע לבוחר חוץ מנפילה עוד יותר עצומה? 

הציבור בישראל, אחרי שלמד עם מי יש לו עסק, הדביק לצורת ההתנהלות של אהוד ברק את התואר זיג זג (לעניות דעתי התואר יו יו מתאים יותר, אבל זה כבר עניין של טעם), על כל פנים שני הכינויים מחטיאים את המטרה. זיג זג, וכן יו יו הן תופעות שיש להן חוקיות (pattern) ואפשר לנסות לנחש את הכיוון. התנהלותו של אהוד ברק, לעומת זאת, דומה יותר לתופעה הפיסיקלית הידועה בשם "תנועת בראון". זו תנועה שהמאפיין אותה היא שורה מתמשכת של תפניות פתאומיות המתרחשות באופן אקראי לחלוטין. זה מתבטא אצל ברק בהחלפת דעות ושינויי עמדה המתרחשים בקצב מסחרר, קצב שאיננו מותיר למשקיף מהצד כל אפשרות לדעת מה היא עמדתו של ברק בנושא כזה או אחר ברגע נתון (זו כמובן שאלה טובה אם ברק בעצמו יודע, אבל זה נושא לדיון אחר). במאמר מוסגר כדאי לציין שבין המדענים נהוג לכנות את תנועת בראון "הליכת שיכור". מאחר ואינני מכיר את ברק מקרוב, אינני יודע אם הוא נמנה על חובבי הטיפה המרה, אבל לפעמים קשה להשתחרר מהרושם שיש קשר.

על כל פנים, הבלתי יאומן קרה, ואהוד ברק עדיין ממלא תפקיד מרכזי בפוליטיקה הישראלית. איך ולמה? מנפלאות הבוחר הישראלי. למרות שברק עדיין דבק באמונתו שהוא "נולד לראשות הממשלה", את הכבוד הזה הציבור עדיין לא העניק לו, והוא נאלץ להסתפק בתפקיד שר הביטחון. אם התככים שהוא מנהל בימים אלה ל"שינוי הרכב הממשלה" (פרטים נוספים להלן) יישאו פרי, הוא עדיין ייאלץ להסתפק בתפקיד של מס' 2. הוא יגלה מהר מאוד שיש תור בדרך למשרד ראש הממשלה, ושהוא לא נמצא בראש התור.

כשר ביטחון ברק אינו יכול להתנער מאחריות לפרשת המשט לעזה. אין זה מוריד מאחריותם של שרים אחרים, של ראש הממשלה ולמעשה של כל הממשלה, אבל בכל מה שקשור לתכנון ולביצוע שר הביטחון הוא האחראי ואין שני. אף אחד לא מצפה משר אחר בין אם הוא חבר ב"שביעייה" ובין אם הוא חבר בקבינט הביטחוני (אני מתאר לי שיש גם שרים השייכים לשתי הקבוצות) שתהיה לו מעורבות כל שהיא בפרטים המבצעיים של פעולה כזאת.

ברק איננו אדם המסתפק באחריות "מיניסטריאלית". זה לא האופי שלו. עברו הצבאי נותן לברק את התחושה שהוא מתאים להיות הפוסק והקובע, אופיו האוטוריטטיבי מקשה על הפיקוד הבכיר של צה"ל להתווכח אתו מאחר והם תלויים בו באופן מוחלט בכל מה שקשור לקידום. בחודשים שקדמו לפרשת המשט התקשורת הייתה מלאה בסיפורים ורינונים על כך ששר הביטחון והרמטכ"ל משחקים ב"צ'ילבה". אינני יודע מה מידת האמת במעשיות האלו. נכון לעכשיו הרמטכ"ל הולך הביתה - הבוס לא תמיד צודק, אבל הבוס הוא תמיד הבוס. עד כמה למערכת היחסים המעורערת בין הרמטכ"ל ושר הביטחון הייתה השפעה על המבצע ואם היא תרמה לכישלון בביצוע - חוששני שאת האמת המלאה לא נדע לעולם.

בעיתונות יש גל שמועות המציג את ברק באור לא כל כך מחמיא (זה בלשון המעטה). הבלוג של העיתונאי יואב יצחק, "חדשות מחלקה ראשונה", מספר על כך שברק עקף את הרמטכ"ל ועבד ישירות עם מפקד חיל הים על התכנון המבצעי (http://www.news1.co.il/Archive/001-D-241151-00.html?tag=23-01-09). עם כל הכבוד לניסיונו הרב של ברק כאיש קומנדו - הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל - אין זה תפקידו של שר הביטחון לעסוק בתכנון המבצעי, מה גם שאינני בטוח שניסיונו של ברק בסיירת מטכ"ל רלוונטי ללוחמת קומנדו ימי. בג'רוסלם פוסט מסופר על כך שברק לא יידע את ממלא מקום ראש הממשלה, יעלון, בפרטים המבצעיים וגם לא במועד הביצוע (http://www.jpost.com/Israel/Article.aspx?id=178118). הידיעה הזאת מופיעה גם ב"מעריב" וגם ב"ידיעות אחרונות". אומנם מסוכן לתת אמון עיוור בכל מה שמתפרסם בעיתונות, אבל בניגוד לנתניהו, ברק איננו שק החבטות הרגיל של התקשורת בישראל. אדרבא, בדרך כלל ידיעות שאינן מציגות אותו באור חיובי מוצנעות כאשר הן בכלל זוכות לפרסום. סביר להניח לפיכך שלפרסומים הנוכחיים יש כנראה בסיס עובדתי. מה גם שהתיאורים האלה עולים בקנה אחד אם אופיו של האיש ושיטות עבודתו.   

לברק יש יומרות להראות ולהישמע כאינטלקטואל. הוא לא בדיוק כזה, אבל הוא אימץ לעצמו סגנון דיבור וצורות התבטאות שנועדו ליצור אצל המאזינים את הרושם שהוא כזה. הבעיה היא שזה באמת נשמע יפה אבל אף לא מבין מה הוא אומר. עיתון "הארץ" מיום 29 באוגוסט, 2007, מביא מקבץ של הברקות לשוניות של ברק מהופעתו הראשונה בפני וועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אחרי כניסתו לתפקיד שר-הביטחון, בעקבות הדחתו של עמיר פרץ אחרי כישלון מלחמת לבנון השנייה:

"יש בפירוש התגבשות של סוג של דבר שגם הוא מבחינת הסיכוי לדיאלוג יש בו אלמנט חיובי".

"כמובן אנחנו לא אמורים להיכנס לדיאלוג כאשר אנחנו לא מבינים מה האינטרסים של ישראל ואנחנו לא יודעים מה אנחנו יכולים להשיג מהם".

"אני מדמה את המצב לכך שיש לסורים מפתח לדלת שמובילה לחדר שבו יתברר אם יש משא ומתן או לא, והם לא משתמשים במפתח הזה. במקום זה רואים הכרזות ותמרונים לפני המסך".

כאן כבר "נשבר" לחברי הוועדה, ואחדים מחברי הכנסת העיזו להרים את היד ולשאול "איזה מפתח?" קשה היה להחכים מהתשובה שניתנה:

"לפחות המפתח שהיה בעבר היה מציאת דרך להבין יותר את הפרמטרים שבהם שני הצדדים רואים את המו"מ האפשרי לפני שהוא פורץ על פני השטח".

"המציאות מחייבת אותנו מצד אחד לעמידה עם רגליים איתנות על הקרקע ועיניים פקוחות תוך צורך לשלב אופקים מדיניים ובהמשך יד שמאל הופכת כל אבן ואבן לחפש אופקים מדיניים ויד ימין עם אצבע על ההדק מוכנה ללחוץ אם צריך".

לפחות מי שכתב לברק את הדברים לא התבלבל ב"חלוקת העבודה" בין שמאל וימין.

במאמר מוסגר כדאי לציין בהקשר לקטע האחרון שגם הפלשתינאים עוסקים בהפיכת כל אבן ואבן, אבל הם לא מנסים לידות אותן אל מעבר לאופק, הם מסתפקים בידוי האבנים אל כלי רכב ישראליים הנעים בכבישי יהודה ושומרון. נסו לתאר לעצמכם מה בדיוק מבין מפקד שעליו לתכנן מבצע אם ההנחיות שניתנות לו מנוסחות בסגנון כזה או דומה לו.

בעוד ידו האחת של ברק עוסקת בהפיכת אבנים ובחיפוש אופקים, ידו השניה בוחשת בפוליטיקה הפנימית והוא מוצא גם זמן לעסוק באינטריגות ותככים. בעיתונות התפרסם ב 4 ביוני, 2010, שאהוד ברק וציפי לבני נפגשו "בארבע עיניים" על מנת לדון בשינוי הרכב הממשלה. הידיעה התפרסמה בנוסח כמעט זהה ב"ידיעות אחרונות": (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3898846,00.html), וב"מעריב": (http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/116/092.html?hp=0&loc=101&tmp=6609).

"פגישה בארבע עיניים" בין שר בכיר בממשלה ויו"ר האופוזיציה? אני חושב שלא אחטא לאמת בקביעה שהדברים נעשו מאחורי גבו וללא ידיעתו של ראש הממשלה. במלים אחרות תרגיל מסריח בדרך. על מנת לא להותיר ספק, גורם פוליטי בכיר (מי? מה?) מסביר שהפרסום הוא איתות לראש הממשלה נתניהו כי כי עליו להוביל פריצת דרך בתהליך המדיני או שהשותפות הקואליציונית של מפלגת העבודה עם ממשלתו לא תתממש. שאלת 64,000 דולר היא, האם גם הפעם ברק יצליח להתחמק מאחריות.

--

מאמרים נוספים בנושא:

אהוד ברק והאתגר התרבותי של צה"ל

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "הברק אינו מכה פעמיים", מגזין המזרח התיכון, 11 ביוני 2010.