כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
אובמה ומדיניות הסיכולים הממוקדים
תימן - בין אל-קאעידה לטרור שיעי
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
צדק היסטורי עם גולדה מאיר - מלחמת יום הכיפורים
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
האם עדיין מישהו חושב שיש סיכוי שדונלד טראמפ ינצח
טרור אסלאמי – המאבק על הערכים הליבראליים – יוני 2016
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
חקירות ראש הממשלה פרק ב´ – בית ממכר עדויות
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
ליברמן - ומופעי האימים של התקשורת הישראלית
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בפברואר 2015
הרהורים על הצעת חוק הלאום

התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה

מאת: ד"ר יוחאי סלע

16.12.2007


 

 

 

50 שנה עברו מאז שמצרים וסוריה הכריזו, בתרועה גדולה ובחגיגיות רבה, על איחוד ביניהן שהחל ה-1958. למרות השנים הרבות שעברו מאז, מה ניתן ללמוד מהאיחוד עצמו, מכישלונו ומהדימוי העצמי הסורי הרלוונטי גם לימים אלה? במאמר הקודם, הדיון עסק בתגובתו המפורטת של עבד אל-נאצר לסיבות הישירות והעקיפות שהביאו לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה - היא "הרפובליקה הערבית המאוחדת", או בשמה העברי השכיח, "הקהילייה הערבית המאוחדת" (קע"ם).

 

כאמור, האיחוד בין מצרים לסוריה הוכרז ב-1958 לאחר שקבוצת קצינים סוריים פנתה לנאצר בבקשה מפורשת להכריז לאלתר על איחוד מדיני בין שתי המדינות. לכאורה, האיחוד נכפה על נאצר ללא כל הכנה מוקדמת, כמתחייב מהאירוע, בשל לחצה של סוריה. ולמרות זאת, עבד אל-נאצר ראה באיחוד עם סוריה את תחילת גיבושו המדיני של העולם-הערבי - ליחידה אחת תחת הנהגתו הכריזמטית. אלא, שהדברים התפתחו אחרת ממה שסוריה ומצרים ציפו וייחלו מההכרזה החגיגית על הקמתה של ישות מדינית חדשה, ופעם נוספת נאצר מצא עצמו שבוי בקונסטלציה פוליטית שנכפתה עליו בידי גורמים חיצוניים.

 

אם בתחילת המאה ה-20, בית המלוכה ההאשמי ציפה, ללא הצלחה, לשלוט בחגורת הסהר-הפורה, דהיינו בארץ-ישראל, בסוריה, בלבנון ובעיראק, התברר כי הרצונות אלה פינו את מקומם לאידיאולוגיה הלאומית הנאצריסטית של שנות ה-50 שהיתה מלהיבה הרבה יותר בזכות אישיותו הכריזמטית של נאצר. זו היתה אידיאולוגיה של שחר ערבי חדש למען המוני ערב שהיו מאוחדים סביב דמותו האחת של עבד-אל-נאצר. מיליונים רבים האזינו בדריכות לכל מוצא-פיו, ונאומיו התארכו לעיתים לשעות אחדות בכל פעם. ההמונים הריעו לכל משפט, גם אם לא עלה בידם להבין לחלוטין את מלוא כוונותיו של עבר אל-נאצר. די היה להם בהבטחותיו הפומביות לעתיד זוהר בכל פינה מפינותיו של העולם-הערבי. הבטחתו הגדולה שפני הדברים פונים לדרך-המלך בהנהגתו, באה לידי ביטוי בעת הלאמת תעלת-סואץ ב-1956 בהתאם להחלטתו המפורשת של נאצר. בשל כך, באוקטובר אותה שנה, אנגליה, צרפת וישראל פלשו למצרים על-מנת לסכל את תוכניותיו שנגעו לתעלת-סואץ, וכן למעורבותו במלחמה נגד הכיבוש הצרפתי באלג'יריה ולמדיניותו בנוגע לארגוני הפאדיון שנשלחו לבצע פיגועים ברחבי-ישראל.

 

הצבא הישראלי הכניע בסיני את הצבא המצרי בקלות יחסית, תוך כדי גרימת נזק רב לצבאו של עבד אל-נאצר. אולם, בלחץ של שתי המעצמות הגדולות, ישראל נסוגה מכל סיני במרץ 1957. נאצר הריע לניצחונו הדיפלומטי ואתו הריעו ההמונים על גאוניותו של האיש. אף אחד בעולם-הערבי לא רצה להתעמק בסיבות האמיתיות שהביאו לקריסתו המהירה של הצבא המצרי בתוך ימים אחדים בלבד. נאצר הבטיח הצלחות כלכליות ומדיניות להמונים המריעים, על-כן, הוא הפך את התבוסה הצבאית להצלחה דיפלומטית מרשימה בעזרת רטוריקה יומיומית בדומה לרטוריקה שהפעיל חסן נסראללה לאחר מלחמת לבנון השניה ב-2006.

 

                                                    בול שיצא בסוריה לרגל האיחוד

 

לשבריר של שנייה, בינואר 1958, היה נדמה כי העולם-הערבי אכן מתגבש בהתאם לציפיותיהם של המונים שקיוו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הערבית - מצרים וסוריה הכריזו על איחוד מדיני לקול מצהלותיהם של ההמונים המריעים. אך התברר, כי השעה היתה מוקדמת מידי, וכי האיחוד גרם להתמרמרות רבה, בלתי מוסתרת, במדינה הסורית, שהפכה לישות שולית במסגרת תוכניותיו הפוליטיות של עבד אל-נאצר. האיחוד החפוז נעשה הן בשל חששם של הסורים מהשתלטות קומוניסטית על מדינתם מחד-גיסא, והן משום הפחד בפני התערבות צבאית מערבית בסוריה מאידך. ויחד עם זאת, הסורים ציפו להיות שותפים שווי-ערך, אך המציאות הנאצריסטית טפחה של פניהם. ב-1961, האיחוד פורק בידי קבוצת קצינים סורים בעלי מגוון רחב של דעות - החל משלילה גמורה של האיחוד עם מצרים וכלה בהקמת איחוד מחודש שיהא מבוסס על יסודות פוליטיים וכלכליים יציבים יותר. מ-1961 ועד ל-1970 סוריה שוב נכנסה לעידן של חוסר יציבות פוליטית, והשלטון עבר מיד ליד עד לבואו של חאפז אל אסד שלמעשה מינה את עצמו לנשיאה של סוריה בפברואר 1971.

 

התגובה הבינלאומית לפירוק האיחוד

סקירה של העיתונות הבינלאומית ב-1961, לאחר פירוק האיחוד בין שתי המדינות, מעלה כי רבים ניבאו באורח-טרגי את מה שעתיד להתרחש בתבוסה הערבית במלחמת ששת-הימים, ביוני 1967.

 

                                 דגל המשותף שהוחלט עליו בקהילייה הערבית המאוחדת

 

סקירת העיתונות הבינלאומית שדנה בפירוק האיחוד בין שתי המדינות, מעלה, ברוב המקרים, תמונה של שימחה לאידו של עבד אל-נאצר על כישלונו להנהיג את העולם-הערבי על-פי הבנתו. כך למשל, עיתון באיטליה ניבא שנאצר לעולם לא יצליח לתפוס שוב את סוריה. לדעת העיתון, "הנאצריזם, שמשמעותו אימפריאליזם ודיקטטורה, קיבל מכת-מוות. מה שבריטניה וצרפת לא הצליחו לעשות ב-1956, ארבעה קצינים סורים הצליחו לעשות".[1] עיתון איטלקי אחר כתב, שדי היה בקבוצה קטנה של קצינים סורים כדי למוטט עד עפר את האיחוד - שרק כלפי חוץ נראה יציב. "העתיד של סוריה לאחר פירוק האיחוד אולי לא נראה מבטיח ביותר, אך העתיד של נאצר הוא שחור משחור".[2]

 

בעיתון איטלקי נוסף נכתב, "יש סיבה מספיק טובה לשער, שהמדיניות הפרו-קומוניסטית של נאצר היא שדרבנה את תנועת המהפכנים שבאו מקרב החוגים הפוליטיים והצבאיים בסוריה".[3] עיתון אוסטרלי כתב ש"טכנולוגיית השליטה של עבד אל-נאצר התבססה על אינטריגות, תעמולה, הסתננות מזוינת - ואם היה צורך, גם על התנקשויות וחיסולים. כעת מתברר כי בונה-האימפריה אינו מצליח אפילו לשלוט על הפרובינציה שלו... והתוצאה מירידת קרנו היא, שגם איומיו וגם הבטחותיו יתקבלו כעת בפרופורציות הנכונות".[4]

 

עיתון טורקי יצא בהכרזה די מרחיקת-לכת לנוכח האירועים בסוריה. לדעת העיתון, ההפיכה האחרונה בסוריה הוכיחה פעם נוספת שהגזע הערבי ותרבות הערבית אינם מסוגלים להוביל לאיחוד מדיני.[5] וכי "לעבד אל-נאצר, שהאינטלקטואלים הערבים כה מרבים להלל אותו, אין כל רעיונות להציע, מלבד השפעה סנטימנטאלית". לדעת העיתון, ההתמקדות הרעיונית של עבד אל-נאצר באימפריאליזם המערבי ובסכנה הישראלית בלבד, אין די בהם כדי לאחד את העם הערבי, שכן, העם הערבי מוטרד מאוד מהפגמים הרבים שהתגלו במשטר ובכללן גם בעיות כלכליות קשות מנשוא. העיתון אף העלה את הסברה, כי נאצר יתחיל לנהל מלחמת-עצבים נגד סוריה כנקמה על הפגיעה ביוקרתו. העיתון, כמובן, העלה שאלה חשובה בפני קוראיו, "האם סוריה תהיה מספיק חזקה להתנגד למתקפות האלה?".

 

עיתון טורקי אחר טען, שלנוכח האירועים ספק רב אם נאצר יצליח לשמור על יוקרתו אפילו בתוך מדינתו הוא. יתרה מזאת, דעת העיתון היתה, כי גם אם נאצר יצליח לשמור על משרתו באמצעים העומדים לרשותו בתוך מצרים עצמה, הרי לנוכח פירוק האיחוד, מעמדו כמגן העולם-הערבי קרס לחלוטין.[6] עיתון מדרום-אפריקה הניח כי פירוק האיחוד בין סוריה למצרים יפחית את הלחץ מעל ישראל, וכתוצאה מכך הדבר יפחית גם את הסכנה להתפרצותה של מלחמה נוספת בין מדינות-ערב לישראל.[7] כלי התקשורת באנגליה ניסו אף הם להסביר את המעשים והמחדלים של עבד אל-נאצר בעניין הסורי. מרבית כלי התקשורת באנגליה היו מאוחדים בדעה כי זו המכה הקשה ביותר שספג נאצר מאז עלייתו לשלטון, הרבה מעבר למה שספג במלחמת סיני ב-1956, שאז הוא זכה בניצחון דיפלומטי בלבד, אך לא יותר מכך.[8]

 

לדעת הניו סטייטמן, עבד אל-נאצר טעה טעות אסטרטגית בכך שניסה לאחד את האדמיניסטרציה של סוריה לתוך זו המצרית, מבלי לקחת בחשבון את ההבדלים הדתיים, הכלכליים והחברתיים השוררים בשתי המדינות. סוריה דומה יותר ללבנון, לירדן ואפילו לעיראק, כך שהאיחוד בין סוריה למצרים נועד מראש לכישלון.[9] נאצר קיווה לבסס כלכלה מצרית יציבה באמצעות האיחוד עם סוריה, דהיינו לשפר את המצב הכללי של מצרים דרך האיחוד עם סוריה. אולם כעת, הוא יצטרך למצוא מקורות מימון אחרים, ו"לפי שעה נראה כי נאצר להוט לבנות גשר לברית המועצות" על-מנת להתמודד עם בעיותיה הכלכליות של מצרים.[10] בנוגע לרעיון הפאן-ערביות, לדעת העיתון, כל מהלך העניינים, החל מהאיחוד ועד לפרישתה של סוריה, חשף לעיני-כל כי זהו מיתוס בלבד.

 

עיתון הטיימס הלונדוני תיאר את האיחוד כ"נשואי מיקח-טעות של סוריה",[11] וכמו כל נישואין שכשלו, סוריה לא יכלה לגלות את הטעות לאחר שהיה כבר מאוחר מידי מכדי להתחרט. הערכתו של העיתון היתה, כי "קשה מאוד לרצות את הסורים, וקשה לא פחות מכך, לגרום להם שהם יהיו מרוצים ממהלך העניינים". ולדעת הטיימס, כל מה שנותר לעשות כרגע הוא להניח לסורים כדי שהם יוכלו לרצות את עצמם במו-ידיהם. בדומה לכתבות אחרות שדנו בעניין, גם הטיימס שם דגש מסוים על העניין הכלכלי ועל השוני המנטאלי בין החברה המצרית הכפרית, לבין זו הסורית - התוססת יותר והמסחרית יותר.

 

האקונומיסט ניסה לתת הסבר רחב יותר על תפקידה של סוריה במסגרת שאלת "האחדות הערבית". לדעת העיתון, הדעה הרווחת בעולם-הערבי היא, כל מי שמצליח להשליט את מרותו של סוריה, למעשה שולט על כל המזרח-התיכון. על כן, המשמעות המעשית מאובדנה של סוריה נוגעת בעיקר לעבד אל-נאצר ופחות לסורים עצמם. האקונומיסט ניבא, שסוריה תגבש מהלכים מעשיים במטרה להגביר את השפעתה על המזרח-התיכון על-מנת להתחרות ב"אחותה הגדולה" - דהיינו, במצרים. לפיכך, לדעת העיתון, המדיניות המצרית, עד לאותה עת, מטרתה הלטנטית היתה למנוע מסוריה לחזק את השפעתה הפוליטית במזרח-התיכון.[12] הטון בעיתונות הגרמנית, השוויצרית והקנדית, לא היה שונה בהרבה מהמתואר לעיל. רובם תיארו את עבד אל-נאצר כמנהיג מוכה שיוקרתו קיבלה מהלומה עזה בכל המובנים.[13]

 

מעמדה של סוריה כמיתוס פוליטי

צריך לשים לב למה שנכתב בעיתון האקונומיסט במשפט קצר: "הדעה הרווחת בעולם-הערבי היא, שכל מי שמצליח להשליט את מרותו של סוריה, למעשה שולט על כל המזרח-התיכון". פוליטיקאים סורים, אנשי-רוח ערביים, חוקרי אקדמיה ופוליטיקאים מערביים טיפחו את המיתוס הזה במשך עשרות שנים. כך למשל, מייסד מפלגת הבעת', מישל עפלק הנוצרי, טען מעל לכל במה ובכל עת כשניתנה לו ההזדמנות לכך, כי "סוריה היא הלב הפועם של העולם-הערבי". בעקבות אינדוקטרינציה סורית הנמשכת כבר עשרות שנים, מרבית הסורים מאמינים במיתוס הזה בכל ליבם. יתרה מזאת, המיתוס הפוליטי העניק למשטר הסורי את היכולת להפוך את הרצח הפוליטי לכלי פוליטי לגיטימי - כפי שניתן להיווכח ממדיניותה של סוריה בלבנון. מדינאים סורים יודעים להבהיר היטב, לכל פוליטיקאי מערבי או ערבי, כי לא יהיה שום הסדר במזרח-התיכון בעניינים שונים ללא התחשבות במעמדה המיוחד וההיסטורי של סוריה. מדינאים מערביים שנפגשו עם אנשי ממשל סוריים, ביטאו ברוב המקרים תחושת תסכול, שכן, לדבריהם, קשה היה לחדור מעבר לחומת האטימות הסורית, הנשענת ברובה על חזרה אין-סופית של רעיונות אידיאולוגיים והיסטוריים הנשמעים כתקליט שחוק שעבר זמנו.

 

הערות 


 

[1] Il Corriere della Sera, (ITALY). 1 October 1961.
 
[2] La Stampa (ITALY), 30 September 1961.

 

[3] Il Corriere D`Informazione, (ITALY). 2 October 1961.
 
[4] The Age (Melbourne), 2 October 1961.
 
[5] Gumhuriyat (Ankara), 3 October 1961.
 
[6] Hurriyet (Instanbul), 3 October 1961.
 
[7] Cape Argus (Cape Town), 2 October 1961.
 
[8] The New Statesman (London), 6 October 1961;The Times (London), 16 October 1961; The Economist (London), 21 October 1961.
 
[9] The New Statesman (London), 6 October 1961.
 
[10] The New Statesman (London), 6 October 1961.
 
[11] The Times (London), 16, October 1961.
 
[12] The Economist (London), 21 October 1961.
 
[13] Die Welt (Hamburg), 10 October 1961; Zurcher Zietung (Zurich), 30 September 1961; La Presse (Montreal), 4 October 1961.

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • הקשר בין מחקר היסטורי לאקטואליה




גלריית המגזין

 

 

23 אוקטובר 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006