מיומה הראשון של תחנת הטלוויזיה הלוויינית "אל-ג'זירה", היא לא חדלה מלהרגיז מדינות ערביות ומערביות סביב הגלובוס, וזאת בשל הסיקור החופשי שהיא נטלה על עצמה ללא כל מגבלה - מוסרית ותקציבית כאחד. "אל-ג'זירה" הוקמה ב-1996 על-ידי קטאר והיא ממומנת ביד-רחבה, ללא כל הגבלה כספית וללא שום קשר לעלות של רווח והפסד, בניגוד לרוב התחנות הערביות. ככל הידוע, ממשלת קטאר מקציבה לתחנה כ-100 מליון דולר מידי שנה.

עם שנים, התחנה צברה קהל ערבי אוהד, והיא נהפכה למעשה ל"מדורת השבט" בקרב מיליוני דוברי הערבית. כבר בראשית דרכה התחנה עוררה עניין רב ברחבי המזרח-התיכון, שכן, היא פעלה כערוץ חופשי ללא המגבלות של חוקי הצנזורה הנהוגים בעולם-הערבי. במסגרת לוח-השידורים, התחנה שידרה תוכניות אקטואליה בהן האזרח הערבי יכל להעלות את טענותיו כלפי המשטר - גם אם טענות אלה היו קשות והכילו ביקורת נוקבת שחרגה מהמקובל בתקשורת הערבית. התחנה חשפה שחיתויות, שערוריות ועוולות של המשטר כלפי האזרחים, ובכך התחנה ניסתה לפתח, לדבריה, את השיח הליברלי בקרב דוברי הערבית. עם חלוף הזמן, התחנה צברה פופולריות רבה שחרגה גם מעבר למזרח-התיכון בעיקר בריכוזי מוסלמים ברחבי-העולם, כמו באירופה ובאמריקה הלטינית. במהלך השנים האחרונות התחנה הרחיבה את תוכניותיה לערוצים ייחודיים כמו ספורט, ילדים וחדשות מסביב לשעון.

הסיקור החופשי על הנעשה בעולם-הערבי עורר את רוגזם של מנהיגי מדינות-ערב, ואלה הטילו מגבלות על שדרי התחנה במדינותיהם. מצרים, סעודיה, סוריה ולבנון הגבילו את הסיקור של התחנה, והן הבהירו ל"אל-ג'זירה", בצורה חד-משמעית, כי עדיף שהתחנה תעסוק בנעשה בפלסטין ובעיראק ולא בענייניהם הפנימיים של מדינות אלה ולא בעניינים המטרידים את האזרח הערבי. במאמר מערכת של עיתון סעודי נכתב לאחרונה, כי "אל-ג'זירה נהנית ממטריית הגנה שמעניקה לה את הזכות להרגיז מדינות, עמים, ממשלות ומנהיגים, מבלי שממשלת קטאר, כפי שנהוג, תשא בעצמה באחריות להתנהגות מגונה זו של הערוץ אשר ממומן על-ידה ומשדר משטחה". גם ממשלת עיראק מגבילה את הסיקור של אל-ג'זירה בטענה כי התחנה "מתארת באופן שיטתי את המתרחש בעיראק באור שלילי ולא מציינת לחיוב את מאמצי השיקום והפיתוח המתרחשים במדינה".

לאחר פיגועי התאומים בספטמבר 2001, התחנה החלה להיות מוכרת לצופה המערבי, שכן היא הפכה לצינור מידע בלעדי על אל-קאעידה, דרכה הארגון העביר את מסריו לעולם-הערבי ולמערב. החל מנקודה זו, ארה"ב ובריטניה הצטרפו אל רשימת הטוענות נגד "אל-ג'זירה", וזאת גם בשל הסיקור הבוטה של האירועים שהתרחשו באפגניסטן ובעיראק - בתקופת סדאם חוסיין ולאחריו. הטענה נגד "אל-ג'זירה", ששותפים לה גם כמה עיתונאים בכירים בעולם-הערבי, שהיא אינה מהססת להראות גופות של הרוגים וסבל של פצועים באסונות כבדים, וכי התחנה הרגילה את צופיה למראות של ייסורים ופרובוקציה ללא כל אנושיות, "מראות הקורעים את הלב" - כפי שתיאר זאת לאחרונה עיתון סעודי.

בנובמבר 2005, "המירור" הבריטי חשף כי ארה"ב הציעה לבריטניה, שנה קודם לכן, להפציץ את התחנה וזאת משום ש"אל-ג'זירה" פרסמה צילומים של חיילים אמריקאים הרוגים ותמונות של אזרחים עיראקים מרוטשים, וכי התחנה פרסמה מכתבים של מנהיג אל-קאעידה - אוסאמה בן לאדן - הכוללים איומים על המערב. לטענת ארה"ב ובריטניה, במעשים אלה "אל-ג'זירה" הפכה למעשה לערוץ תקשורתי של אל-קאעידה. גם לטענה זו של ארה"ב ובריטניה, שותפים כמה עיתונאים בכירים בעולם-הערבי. יש כאלה, כמו הד"ר שאכר נאבולסי חוקר ופובליציסט ירדני המתגורר בארצות הברית, הסבורים כי "אל-גז'ירה" היא "ערוץ שמעודד טרור". אך נשאלת השאלה האם לטענות האלה יש בסיס כלשהו מלבד אי-נחת מהתמונות הבוטות שהיא מציגה?

המקרה של תייסיר עלוני, כתב רשת "אל-ג'זירה" יבהיר מעט על מה מדובר

עלוני, אזרח סוריה, שימש כתב-צבאי ברשת "אל-ג'זירה". הוא התפרסם מעט לאחר שהחלה המלחמה באפגניסטן, כאשר שידר ראיון עם מנהיג ארגון אל-קאעידה, אוסמה בן-לאדן. במהלך הפלישה האמריקאית לאפגניסטן ב-2001, צופים ערבים חשו אי-נוחות מעלוני בשל דיווחיו מקאבול, שכן התברר כי עלוני העדיף לייצג בכתבותיו את הטאליבן תוך כדי התעלמות מידיעות חדשותיות שסתרו את הקו של הטאליבן ובן-לאדן. כבר בדצמבר 2001 העיתון "אל-חיאת", היוצא לאור בלונדון בשפה הערבית, פרסם תגובות אחדות של קוראים שהביעו תרעומת על אופן הסיקור החד-צדדי של עלוני. זאת ועוד, לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, התברר כי רשת "אל-ג'זירה" תיאמה את דיווחיה, ערב-המלחמה, עם שירותי הביטחון העיראקיים של סדאם חוסיין. הדיווח המוטה, החד-צדדי, תוך כדי התעלמות מידיעות ממקורות שונים, עורר את זעמו של עורך העיתון "אל-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון בשפה הערבית. וכך הוא כתב באחד ממאמריו שדנו בתקשורת הערבית במהלך המלחמה בעיראק: "התקשורת הערבית, גרועה יותר מזו ב-1967", וזאת משום ש"היא איננה אובייקטיבית ואיננה ניטראלית. אינני מתכוון בכך רק לכמות השקרים; התקשורת של 1967, למרות הגזמותיה, היתה בעלת תפוצה מוגבלת. לעומת זאת, התקשורת של 2003 אין אדם המוגן מפניה ואין בית אליו היא אינה נכנסת". ולא רק זאת, אלא ש"הפכנו את אמצעי התקשורת שלנו לשופרות עבור משרד-ההסברה העיראקי והם אינם נותנים לקוראים ולצופים הזדמנות לראות דבר פרט להשקפה החד-צדדית. הם סבורים שדיון אובייקטיבי מהווה בגידה ושדיווחים שאינם מוטים לצד הערבי, אסורים".

תייסיר עלוני הצליח לצאת בשלום מקאבול ועבר להתגורר בקטאר לתקופה קצרה. מיד לאחר מכן, הוא הוצב בספרד, יחד עם אשתו וארבעת ילדיו. הוכחה לתחושותיהם של רבים על הקשר שיש לעלוני עם אל-קאעידה התקבלה לאחר סדרת הפיגועים שהתרחשו במדריד ב-11 במרס 2004, שבמהלכם נהרגו כ-200 בני-אדם. בעקבות חקירת שירותי-הביטחון הספרדיים, נעצר עלוני בחשד שניצל את מעמדו כעיתונאי כדי להעביר כספים לבכיר בארגון אל-קאעידה כדי לממן פעולות טרור. נגד עלוני הוגש כתב אישום והוא נידון ל-7 שנות מאסר, ב-26 בספטמבר 2005.