מאת: ד"ר יוחאי סלע

מפלגת קדימה מאמינה בהידברות בונה ואינטנסיבית עם רשות הפלסטינית, אך באופן תמוה ביותר היא אינה מאמינה בהידברות הגונה עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. עד הבחירות של 2009, ציפי לבני הייתה התקווה של מפלגת קדימה, אולם כיום, לאור התנהלותה של לבני כלפי ראש-ממשלת ישראל, היא הפכה למעמסה פוליטית ולמעמסה מוסרית בעיני חברי מפלגתה ובעיני הציבור בכללותו. לבני זיהתה בטעות קו-פוליטי תוקפני כלפי ראש-הממשלה שבא לידי ביטוי בתקשורת הישראלית הרשלנית, כהלך-רוח ציבורי כללי נגד ראש-הממשלה. באופן תמוה, ציפי לבני ניסתה לרכב על הגל התקשורתי הזה במטרה לחדור לכאורה לב הציבור הישראלי, אולם בכך היא גרמה נזק גדול לתדמיתה ולתדמית מפלגתה בדעת-הקהל הישראלית. אחדים ממפלגת קדימה עדיין לא מבינים לאשורו מה חולל נאום ראש-הממשלה בבר-אילן (ב-14 ביוני 2009) לתודעה העצמית של הישראלים ולתדמיתה של ישראל בעיני זרים. כרגיל, גם התקשורת הישראלית לא הצליחה לזהות את השינוי, שכן רובה ככולה שבוייה עדיין במסגרת של תודעה נגטיבית על החיים בישראל, ומכאן גם הפרשנות התקשורתית השגויה לנאום בר-אילן ולמעשיו של ראש-הממשלה מאז.

מה הציבור רוצה?

דווקא השקט הפוליטי והמדיני שמקרין ראש-הממשלה בזירה הפנימית והחיצונית, הוא שמלחיץ חלקים אחדים בתקשורת הישראלית ואף כאלה המתיימרים לייצג את הצד האופוזיציוני של החיים הפוליטיים בישראל. לפיכך, אין להתפלא על כך שאחדים מן הפוליטיקאים הישראלים (בגיבוי של עיתונאים בעלי-עניין), נוטים להשתמש בביטויים ובתיאורים מתלהמים בנוגע להתנהלותו של ראש-הממשלה בנושאים שונים ומגוונים. סביר להניח שראש-הממשלה מאמין בהידברות פנימית שקטה כדי לגשר על מחלוקות אחדות המקיפות את החיים הציבוריים והכלכליים של ישראל. אולם כל פשרה והבנה לטובת כלל הציבור, נתפסת ככניעה, ככיפוף, כהשפלה וכחוסר-עקביות. באופן תמוה, חלקים אחדים מהפוליטיקה הישראלית מדרבנים את ממשלת-ישראל להגיע לפשרה מרחיקת-לכת עם הרשות הפלסטינית גם בנושאים של פיקוח-נפש. אולם כשמדובר על נושאים פנימיים, הנוגעים לחברה הישראלית עצמה, ההתלהמות המילולית שוברת שיאים, כך שהמושג "חופש הביטוי" הפך בפיהם ל"חופש השיסוי". מרבית הציבור הישראלי מזהה את הטון הכללי הזה, ומסקנותיו הן בהתאם - הן כלפי התקשורת והן כלפי האופוזיציה.

תפקידה של התקשורת הישראלית

למרות הדימוי התקשורתי, התנהלותו של ראש ממשלת ישראל - עד כה - הייתה מצוינת. הוא התעלם מהתקשורת הישראלית, ובצדק; הוא הפעיל בהצלחה את שר-הביטחון, אהוד ברק, בנושאים ביטחוניים ומדיניים שעלו על שולחן הדיונים עם גורמים בינלאומיים; הוא הצליח לגייס את יוקרתו הבינלאומית של נשיא המדינה, שמעון פרס, לתועלתה של מדינת-ישראל ותושביה; הוא הצליח לרסן את התבטאויותיו של שר-החוץ אביגדור ליברמן; הוא הצליח להגיע להידברות בונה עם ראשי ההסתדרות; הוא הצליח לרסן את גורמי האופוזיציה בתוך מפלגתו; וכן, הוא ביטא את עמדתו הפשרנית בנוגע לרשות הפלסטינית מבלי לוותר על העניינים הביטחוניים ומבלי לוותר על הדגשת הקשר ההיסטורי של עם-ישראל לאדמתו.

על-פי הקו המנחה שיש כיום בתקשורת הישראלית, ניתן להעריך שהיא מעוניינת בסוג מסוים של הרפתקנות מדינית תוך כדי נטילת סיכונים מיותרים וכיפוף ממשלת-ישראל בעזרתו של הנשיא האמריקאי. לשם כך, התקשורת הישראלית התנדבה להפיץ ידיעות (חלקן שגויות) על מתח עולה ורותח בין הממשל האמריקאי לבין ממשלת-ישראל בנושאים אחדים. לעיתים, התקשורת הישראלית התענגה על השפלתם, לכאורה, של נציגים ישראלים בעת מפגשים מדיניים עם הגורמים האמריקאים. הבעיה אינה נוגעת לאמיתותן של הידיעות הללו, אלא היא נוגעת לתפקידה של התקשורת הישראלית המייצגת לכאורה גורמים זרים שיש להם אג'נדה הסותרת את מדיניותה של ממשלת-ישראל שנבחרה באורח דמוקרטי על-פי רצון העם. הסכנה היא שהתקשורת הישראלית התגייסה (אולי שלא במודע) למסע של דה-לגיטימציה של ממשלת-ישראל על-מנת לשרת את האינטרסים של גורמי חוץ בעלי-עניין. האופוזיציה הישראלית, בראשותה של ציפי לבני, בחרה להצטרף לטון הכללי הזה, וזאת בניגוד מוחלט לאינטרס הציבורי של מפלגתה וכסתירה לוגית לטענותיה של לבני בעת כהונתה בממשלת אהוד אולמרט. אגו רב מידי משמש אבן-נגף סמויה בדרכו של כל מדינאי אל הצמרת הפוליטית.

תפקידו הציבורי של ראש-הממשלה

תהא הפשרה אשר תהא עם הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון בעניינים הנוגעים למחלוקות מדיניות וביטחוניות. ויחד עם זאת, נאום ראש-הממשלה בבר-אילן הציב את האינטרסים הישראלים על השולחן כפי שהם - ועל מרביתם קיימת הסכמה לאומית רחבה. זהו הבסיס ההגיוני שילווה אותנו מהלך השנים הבאות שעליו מושתתת ההסכמה הישראלית ואף קיימת נכונות ציבורית ישראלית לעמוד באתגרים המדיניים הנלווים מכך בעתיד הקרוב הרחוק.

טוב יעשה ראש-הממשלה אם ימשיך להתעלם מהתקשורת הישראלית ומהטון הכללי המלווה אותה כבר חודשים ארוכים - וגם אין צורך לתקוף אותה מילולית בשל כך. הטון הרגוע והפשרני בנוגע לעניינים פנימיים, והטון התקיף בנוגע לאינטרסים הישראלים הנמסרים בתקשורת הבינלאומית, יכולים לשמש את ממשלת-ישראל כציר מרכזי עליו תושתת התמיכה הציבורית, וזאת בניגוד גמור לתדמיתה של ממשלת-ישראל הנמרחת בתקשורת הישראלית.

לאחר מלחמת-לבנון השנייה ולאחר המערכה בדרום (עופרת יצוקה) שהחלה בדצמבר 2008 נגד שלטון החמאס בעזה, נדרש בעת הזאת איפוק צבאי למרות הפרובוקציות של ארגוני הטרור - שעוד נכונו לנו. התגובה חייבת להיות מידתית באמצעות הפעלה שקטה של אמצעים צבאיים כדי לא להסיט את אור הזרקורים מהנושא האיראני. הציר הרדיקלי (איראן, סוריה, חיזבאללה ותנועת החמאס) נמצא כעת במגננה לאור ההתפתחויות הצבאיות והפוליטיות של השנים האחרונות - שחלקן נעשו ביוזמתה הפעילה של ישראל. לפיכך, ההסתכלות הישראלית צריכה להיעשות דרך פריזמה אזורית, ולאו-דווקא דרך אירוע בודד של גרום קיצוני בסביבה הקרובה המחפש הצדקה לקיומו. במילים אחרות, יש לחזק מאוד את היכולות הצבאיות שלנו, אולם הדגש הפרונטלי צריך להיבנות באמצעות כלכלה, טכנולוגיה ותרבות - אותן יכול לקדם גם שר-החוץ הישראלי בזירה הבינלאומית.

==

ד"ר יוחאי סלע, "בנימין נתניהו, התקשורת הישראלית ומפלגת קדימה", מגזין המזרח-התיכון, 11 ביולי 2009.