מאז מלחמת יום-הכיפורים שהחלה ב-6 באוקטובר 1973, החברה הישראלית מנהלת יחסי סאדו-מאזו עם העבר ההיסטורי שלה.

מאז אותה מלחמה, התקשורת הישראלית יחד עם כמה בעלי-עניין מהתחום הפוליטי עומדים עם הסטופר ביד וסופרים בקולי קולות את הימים שעוברים בכל אירוע צבאי שהחל, ומציינים בתרועה גדולה את מספר ההרוגים והפצועים במהלכו. מאז אותה מלחמה, השתרשה בישראל תרבות של בכי ונהי, תחושת אומללות, תבוסתנות וביקורת עצמית על סף הפורנוגרפיה. המלחמה ההיא הביאה אותנו בדהרה, בכרכרה עשויה מזהב טהור, לתרבות של בכי ונהי כפי שהדבר התבטא בעוצמה גדולה וילדותית במלחמת לבנון השנייה.

ישראלים רבים, רבים מידי, התאהבו בתחושת הקורבן והתעטפו בחדווה רבה בגלימת הרחמים עצמיים הפתטיים. הדבר ניכר בתקשורת, בספרות, באמנות ובאקדמיה הישראלית - זו העוסקת במדעי הרוח והחברה. מפלה, כישלון, קושי, קשיים כלכליים, עוני, רעב, קליטה, עבודה, התערות בחברה, שירות צבאי ועוד נושאים רבים ומגוונים, קיבלו צבעים עזים ומלאכותיים של התמודדות אישית כמעט בלתי נתפסת, לכאורה. שכן, אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית.

במילים אחרות, השתרשה כאן תרבות של הגזמה אישית ולאומית בכל פרט ובכל נושא - ולו הזעיר ביותר. לא ההתגברות על המשברים "הקשים" הפכה לסיפור העיקרי, אלא השבירה, ההתרסקות וחוסר-היכולת להתמודד עם המציאות לאור המשבר המלאכותי. קחו למשל דוגמא ילדותית לאור כמה סיפורים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית מפי בעלי-עניין בנוגע לקיבוץ: לא ירחק היום ותקום עמותה ל"נפגעי הלינה המשותפת בקיבוץ". כל אחד רוצה להפיץ בתרועה גדולה את מנת הייסורים המלאכותיים שלו כדי לקבל את ליטרת הפרסום ותחושת הסיפוק של אדם הנתפס בעיני עצמו כ"מסכן" וכ"קורבן" של משהו או של מישהו.

במסגרת הזו, התקשורת הישראלית התאהבה בכל פושע, נרקומן ועבריין, וגם הם קיבלו את מנת הפרסום המיוחלת עד שהם הפכו לאייקונים תרבותיים שסלבריטאים לרגע אהבו להתחכך עמם באירועים נוצצים לכאורה. על-פי התקשורת הישראלית כולם אשמים ואבל כולם גם חפים-מפשע. באינדיבידואליזם האישי, הקר והמנוכר שהשתרש כאן מאז, כולם הפכו לקורבנותיה של הנסיבות - גם האשמים וגם החפים מפשע, ואף אחד לא באמת אחראי באופן-אישי למעשיו ולמחדליו לאורך כל מהלך חייו.

לצערנו הרב, גם הצבא הישראלי התאהב עד למלחמת לבנון השנייה בתחושות של מסכנוּת, קורבנוּת ואומללות בלתי-נסבלת. כל קרב יריות נהפך ל"מחדל", כל תקלה נהפכה ל"פשלה", כל חילוץ שהתעכב מעט הפך ל"הפקרת פצועים" וכל אספקה שהתעכבה נהפכה ל"הרעבת חיילים". הצבא הישראלי כל כך התאהב בדמותו החדשה, עד שכדי לגייס כסף בחו"ל למען רווחת החיילים, הם הוצגו כמסכנים, רעבים, אומללים וחסרי-השכלה. וכך, לאט לאט עם השנים הנבואה הגשימה את עצמה. אולם, לאור לקחי מלחמת לבנון השנייה הדבר השתנה לגמרי - תודה לאל.

מידי שנה, ב-6 באוקטובר, התקשורת הישראלית עוסקת מלחמת יום-הכיפורים. זו מלחמה שבה מדינת-ישראל הוטלה למערכה בהפתעה, אולם סיומה נחשב לאחד מהניצחונות המזהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית - הרבה יותר ממלחמת ששת-הימים של 1967. על-מנת להבין את גודל ההישג הישראלי, נציג כאן את תנאי הפתיחה של המלחמה, בתעלת-סואץ וברמת-הגולן, מבחינת סדר-הכוחות שעמדו זה מול זה ב-6 באוקטובר 1973.

בסיום המלחמה ניצבו כוחות צה"ל כ-35 ק"מ מדמשק וכ-100 ק"מ מקהיר למרות תנאי הפתיחה המצוינים שהיו לטובת מצרים וסוריה. ספק רב אם החברה הישראלית של 2006 (תקופת מלחמת לבנון) הייתה מצליחה להפוך את הקערה על פיה, במלחמה דומה, לאור השינויים התרבותיים שהתחוללו בחברה הישראלית עד לאותה עת. בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, החברה הישראלית בחרה להתמקד ב"הפתעה" ובמספר הקורבנות ולא בהישג היוצא-דופן בסיום המלחמה. רק תתארו לעצמכם מה היה קורה לארה"ב ולבריה"מ לאור ניצחונותיהן על גרמניה ויפן במלחמת-העולם השנייה אם הן היו רק מתמקדות ב"הפתעה הצבאית" ובמספר הקורבנות הרבים - מיליונים. הנתונים המופיעים בשתי הטבלאות אינם ידועים לציבור הישראלי, אולם הם ידועים היטב למקבלי ההחלטות במדינות-ערב. זאת הסיבה שמצרים חתמה על הסכמי שלום עם ישראל, וסוריה שומרת בהקפדה של שקט ברמת-הגולן.

כל מדינה אחרת בעולם, קצת יותר שפויה וקצת פחות עסוקה ברחמים עצמיים, הייתה הופכת את הניצחון הזה לחג לאומי. אולם הדבר לא התרחש בישראל הצדקנית שעסוקה בחיבוטי-נפש מיוסרים ומלאכותיים. בתרבות של בכי ונהי לא נותר זמן לעסוק בהפקת לקחים לאומיים יעילה ומועילה הן מבחינה אזרחית והן מבחינה צבאית. וכך, הגענו למלחמת לבנון השנייה שבמהלכה לא הכל התבצע באופן מדויק על-פי "הדמיון המתמטי" של התקשורת הישראלית והחברה הישראלית.

האויב מזהה את חולשותיה של החברה הישראלית לאור השינויים הרבים שהתחוללו בה מאז מלחמת יום-הכיפורים. התבטאויותיו של אחמדינג'אד, נשיא איראן, כלפי מדינת-ישראל הם רק הסימפטום לכך. ניצחונותיהם המדומיינים של מדינות-ערב מתרחשים לאור תבוסותיה המדומיינות של מדינת-ישראל מאז אותה מלחמה. הסכנה היא, שהנבואה עלולה להגשים את עצמה אם לא נציג תרבות לאומית אחרת - קצת יותר מציאותית וקצת יותר שפויה שאינה מתבססת ברובה על יחסי סאדו-מאזו עם העבר ההיסטורי שלנו.

--

מאמרים נוספים בנושא:

טרור תקשורתי ותרבות הלינץ' בישראל.

האיום האסטרטגי התורן על מדינת ישראל.

ביקור בוש - סיקור תקשורתי מביש ואלים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מיום הכיפורים למלחמת לבנון השנייה - תרבות של בכי ונהי", מגזין המזרח התיכון, 11 באוקטובר 2008.