מאת: ד"ר יוחאי סלע

בשנים האחרונות התקשורת הישראלית, על שלל גווניה, מוצפת במאמרים הדנים על האיומים האסטרטגיים, לכאורה, על מדינת ישראל. ההצפה הזו גברה עם הניצחון של החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית, ודומה היה כי ישראל טובעת בים של מלל שנגעו בעיקר לכושרו של החמאס להוות "איום אסטרטגי" על מדינת ישראל. לפני שאני אבהיר מעט את הנקודה הזו, אני רוצה להזכיר כמה "איומים אסטרטגיים" שהופיעו בתקשורת הישראלית רק בשנים האחרונות. איומים אלה תפסו כותרות גדולות, הציבור דש בהם, הממשלה דנה בהם, התקשורת כתבה עליהם, ובזמנו - בשעה שהם נכתבו - האיום נראה מוחשי מאוד ומפחיד מאוד, שעורר את הציבור והתקשורת להתנהגות מעט היסטרית. מבלי להמעיט באתגרים המוצבים לפתחה של מדינת ישראל - כמו לכל מדינה דמוקרטית, יש לציין - דומה כי ההתנהגות של התקשורת הישראלית ביצירת "איומים" המחזיקים כותרת למשך כמה ימים, נועדו בעיקר לשם השגת רייטינג ולא לשם דיון רציני ומעמיק באתגר הנוכחי. המשמעות היא, שהשימוש התקוף במושג "איום אסטרטגי" בכותרת בעיתון, או בכתבה טלוויזיונית, או בהרצאה פרונטלית, נועד בעיקר למשוך את תשומת-ליבם של הקוראים, הצופים או המאזינים.

הנה כמה דוגמאות מכותרות, ממאמרים ומדיונים מועדות הכנסת מהשנים האחרונות:

1."יהדות ארה"ב נמצאת, מרצון, בתהליך הכחדה והתבוללות מהיר. לארגונים היהודיים כבר אין גיסות של נוער צעיר ונלהב המוכן לצאת להפגנות ופעולות מחאה המוניות. למולם מתעצמים ארגונים של מהגרים מארצות ערב שיחד עם ארגונים מוסלמיים בארה"ב מציבים איום אסטרטגי כבד משקל לעתידה של מדינת ישראל." (דני רשף, אוקטובר 2000).
2. "המצב בחינוך הוא איום אסטרטגי של מדינת ישראל".
3. "נגע הסמים הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל".
4. "טרור המתאבדים הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל".
5. "הסחר בנשים הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל".
6. "מחלק-המוסר (של משטרת ישראל), אמון על הטיפול בבתי הקזינו ובתי הבושת במחוז תל-אביב, בשניהם אנחנו רואים איום אסטרטגי על אשיות הממשל (הישראלי) עצמו".
7. "ערביי ישראל (הם) איום אסטרטגי על ישראל".
8. "הלבנת הון הוא איום אסטרטגי על ישראל".
9. "הטרור הגלובלי מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל".
10. "אם אתה משתמש בסמים... בהיבט הציוני של הביטוי, אתה פוגע באופן אישי בפוטנציאל של המדינה. אתה פוגע בפוטנציאל הביטחוני. זה איום אסטרטגי כבר היום". (מתוך דיון בועדה למניעת שימוש בסמים בקשר לחיילי צה"ל).
11. "העוני הוא איום אסטרטגי על ישראל".
12. "פגיעה בקניין רוחני היא עברה שהוגדרה 'איום אסטרטגי', בדומה לשתי העברות הקודמות". (הלבנת הון וסחר בנשים).
13. "ארגוני הפשיעה האלו מהווים איום אסטרטגי על החברה בישראל".
14. "יש מדינות בעולם שראו בבערות איום אסטרטגי על עצם קיומן והכריזו על מבצעים רחבי היקף". (נאמר על דו"ח דוברת לרפורמה בחינוך).
15. "אולמרט אינו רואה שישראל נמצאת תחת איום אסטרטגי של החמאס" (בנימין נתניהו על אולמרט).
16. "אולמרט הוא איום אסטרטגי למדינת ישראל" (תגובת גולשים לדברי אולמרט על החמאס).
17. "אני מדבר על המגמה המדאיגה של היחלשות הקשר בין יהודי התפוצות לבין מדינת ישראל והיחלשות הזיקה ליהדות של בני הדור הצעיר. עבור מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, זהו איום אסטרטגי לא פחות מאשר איום הטרור". (דברי מזכיר הממשלה ב-2005).
18. "השחיתות - איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל".
19. "אין זה סוד גדול שישראל מתמודדת מול איום אסטרטגי של טילים בליסטים".
20. "...כשפערים כלכליים הולכים וגדלים (הם) מאיימים איום אסטרטגי על שלמות החברה".

זהו רק קצה הקרחון של "האיומים האסטרטגיים" הרובצים לפתחה של מדינת-ישראל מפי דוברים שונים בתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה. מסתבר, כי כל יום משתנה האיום האסטרטגי על ישראל על-פי מצב הרוח של הדובר או על-פי מצב רוחו של הציבור. ולאור הניצחון של החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, נשאלת השאלה האם החמאס באמת מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל? או במילים אחרות, האם ארגון בעל 6,000 רובים ואידיאולוגיה פשיסטית יכול להוות איום אסטרטגי על מדינת-ישראל עם כל עוצמתה המנטלית והפיזית? מבלי להמעיט באתגר החדש שנוצר לאחרונה עם הניצחון של החמאס, הרצון לבדו להשמיד את ישראל אינו מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל, שכן, חסר הממד המשמעותי והוא היכולת לבצע בפועל את האידיאולוגיה - הלכה למעשה. אך באותה נשימה ניתן לציין כי פחדנות והיסטריה מדינית, הם אלה המהווים איום על קיומה של כל קבוצה, חברה ומדינה.

אניס מנצור, אחד מבכירי העיתונאים בעולם-הערבי, אמר פעם ש"אם יניחו את היהודים בגן-העדן, הם יתלו תמונות של הגהנום על קירותיו". ובמילים אחרות, קצת פרופורציות לא יזיקו לדיון שלנו בנוגע לחמאס עם כל האתגר שהוא מציב לפתחה של מדינת ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, האיום האסטרטגי התורן על מדינת ישראל", מגזין המזרח התיכון, 4 באפריל 2007.