כ-25 ק"מ צפונית לעיר הבירה של מלזיה, קוואלה-לומפור (Kuala Lumpur), הוקמה בירה-מנהלית חדשה בשם פוטרג'איה (Putrajaya) במטרה להתמודד עם העומס השורר בבירה הרשמית של מלזיה. מאז שנת 2001, הועברו לעיר החדשה מרבית משרדי-הממשלה, וכן העיר החדשה הפכה למקום מושבו של בית-משפט העליון של מלזיה. בעיני השלטונות, המרחק הקצר בין שני המרכזים המנהליים של מלזיה, הפך את האזור כולו למרכז תוסס המהווה סיבה נוספת לתחושת הגאווה הלאומית של כל אזרחיה המוסלמים. ויחד עם זאת, קשה שלא להתרשם שהעיר פוטרג'איה הוקמה לא רק כדי לפתור בעיה של עומס מנהלי, אלא היא הוקמה במטרה לבסס מרכז מנהלי חדש המדגיש את האתנוצנטריות של המדינה המבוססת של זהות אתנית "מלאית" ברורה, המשולבת עם אסלאם קפדני ונוקשה - לעיתים ברוח הזרם הוואהבי של ערב-הסעודית. לאפקט הזה יש השפעה ישירה על גיוסם של מוסלמים צעירים לארגוני הג'יהאד העולמי, ובעיקר לארגון "המדינה האסלאמית" ולשלוחותיו ברחבי-העולם. מאז שנת 2000, נהרגו במלזיה עשרות רבות של בני-אדם בהתקפות טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים ומגוונים - כולל ארגון "אבו סיאף" הפועל בעיקר בדרום הפיליפינים.

לצד כל זה, קיימת במלזיה מדינות רשמית אנטי-ישראלית המבטאת גישה אנטישמית-קלאסית השואבת את השראתה הן מהמקורות האסלאמיים והן מהמקורות הנוצריים. כך למשל, ראש-ממשלת מלזיה, מאהאטיר מוחמד, מי שהיה ראש-ממשלת מלזיה בין השנים 2003-1981, ואף החל כהונה נוספת בחודש מאי 2018, נוהג לבטא גישה גזענית כלפי ישראל, החל מ"צורת האף היהודי" וכלה בכך ש"היהודים שרדו את המשטר הנאצי כדי ליצור בעיות גדולות יותר בעולם". בספרו "הדילמה המלאית" (The Malay Dilemma) שיצא לאור בשנת 1970, מאהאטיר מוחמד לא היסס להשתמש בדימויים אנטישמיים כדי לבטא את דעתו על אופיים של היהודים. הגישה הזו הפכה למדיניות רשמית, ככול שהחברה המלזית אימצה את המושג "לאומיות" המושתת על בסיס של מוצא אתני-דתי מוגדר, תוך כדי חסימה תחוקתית נגד מיעוטים אחרים המתגוררים במדינה.

התהליכים האתנו-אסלאמיים האלה אינם מקריים. מאז תחילת שנות ה-90 של המאה קודמת, מלזיה עברה ממודל של "דמוקרטיה מתפקדת" שהיוותה דוגמא למדינה אסלאמית מתונה, למודל בו האתניות "המלאית" בלבד מכתיבה את אורחות-החיים במדינה ואת היחס כלפי מיעוטים אחרים המתגוררים בה במשך מאות שנים. על-פי נתונים רשמיים של מלזיה לשנת 2019, במדינה מתגוררים כ-67 אחוזים מלאים, כ-25 אחוזים סינים וכ-7 אחוזים הודים. המשמעות היא שכשליש מתושבי המדינה - בה מתגוררים כ-32 מיליון נפש - חיים במסגרת משטר מפלה באופן מכוון, ברור וידוע, המתקבל בברכה בידי כל המוסלמים וללא התנגדות. המדיניות המפלה הזו הופכת ליותר מסובכת משום שבמלזיה מתגוררים גם כ-3 מיליון נוצרים הזוכים ליחס נוקשה וחשדני - הן מצד כל הרשויות הממלכתיות במדינה והן מצד אזרחיה המוסלמים. כך למשל, קיימת אפליה חוקית בחינוך, בנוגע להמרות דת, ביחס לנשים, בתחום המשפטי, בדיני משפחה, בהלוואות לאזרחים, בהלוואות לעסקים, באוניברסיטאות ובתחומים רבים ומגוונים המקיפים את חייו של האזרח הפשוט. במטרה להבדיל בין אזרח מלזי-מוסלמי לבין שאר התושבים, בתעודת-הזהות של אזרחי-המדינה מצויין באופן מפורש הביטוי "ווארגנגארה" (Warganegara) שמשמעותו מבטא את הזיהוי האתני-אסלאמי של האזרח, וכפועל-יוצא מכך, את הפריבילגיות המפליגות שהוא זכאי להן מתוקף חוקי-המדינה.

התחושה הדתית-האסלאמית כל כך חזקה במלזיה, עד כדי כך שהרשויות הממלכתיות מפקיעות באופן-חוקי מילים מסוימות המזוהות עם האסלאם. כך למשל, בשנת 2013 המערכת המשפטית של מלזיה אסרה את השימוש במילה "אללה" בטקסטים שאינם מוסלמים המתורגמים לשפה המלאית. דהיינו, בכל התרגומים של הברית-החדשה לשפה המקומית, נאסר על המתרגמים להשתמש בביטוי "אללה" המציין את הביטוי "God" בשפות רבות. החרדה האתנוצנטרית הזו, הובילה את מלזיה לנקוט בצעדים גזעניים המבוססים על "השריעה" (ההלכה) המוסלמית ועל חקיקת חוקיים אזרחיים שנועדו להגביל עד למינימום את האפשרות ליצור מערכת אתנית העלולה להתחרות עם האתניות המלאית-מוסלמית. כך למשל, במלזיה קיימת מערכת-חינוך אחידה בדרך-כלל המוענקת ללא-תשלום. אולם, כולם מחוייבים ללמוד את השפה המלאית ואת כל התכנים האסלאמיים כפי שקבעו רשויות המדינה - החל מבית-הספר היסודי וכלה בכל האוניברסיטאות. מיעוטים המעוניינים להקים בתי-ספר לבני-עדתם, עליהם לשאת בכל העלויות הנובעות בכך, וזאת ללא כל סיוע מצד רשויות המדינה כפי שנקבע בחוק המלזי. אחד מהמיעוטים הגדולים הנפגע באופן ישיר מהגישה הגזענית הזו, הוא המיעוט הסיני - בנחשב למיעוט חרוץ באופן בולט ומיוחד.

במקומות אחדים ברחבי מזליה אפשר למצוא על אותו רחוב, במרחק של מטרים ספורים זה מזה, מקדש הינדי, מסגד מוסלמי ומקדש בודהיסטי. לכאורה התמונה המושלמת הזו של דו-קיום דתי ואתני, אמורה לייצג את המהות התרבותית של מלזיה. אך התמונה זו מוליכה שולל לאור מדיניותה הגזענית של מלזיה האסלאמית כלפי המיעוטים הלא-מוסלמים. מה שהיה נכון בתקופת השלטון הבריטי על מלזיה עד לשנת 1957, אינו נכון כיום לאור מדיניותה של מלזיה כלפי המיעוטים המתגוררים במדינה - ובמיוחד כלפי המיעוט הסיני. בעיני חלק מהסינים המתגוררים במלזיה, האפליה המובנית הזו הקיימת נגדם מצד כל הרשויות הממלכתיות, הוא עניין ש"צריך ללמוד לחיות איתו". אולם שורה ארוכה מאוד של אינטלקטואלים סינים, טוענים שהקיפוח הגזעני הזה אינו פוגע רק בהם עצמם, אלא גם בהתפתחותה התקינה של המדינה המציבה מגבלות על הסינים לאור חריצותם והצלחתם הכלכלית - וזאת לצד טינה אתנית היסטורית כלפיהם.

הגלישה המהירה לעבר אוטוקרטיה-דתית-אסלאמית שהחלה בשנות ה-90 של המאה ה-20, גרמה לציבור המוסלמי להתרחק מהציבור הסיני. כך למשל, אזרחים סינים טוענים שעד לפני שנים ספורות עובדים מוסלמים וסינים היו נוהגים לאכול יחדיו במקומות העבודה. אך כיום, אפילו העניין הפשוט הזה אינו אפשרי לאור המדיניות האטנוצנטרית של הממשלה. גם החדירה של ערכים ותקנות אסלאמיים לאוניברסיטאות המקומיות - כמו לבוש ולימודי-דת - גרמה להורים סינים רבים לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטאות זרות מעבר-לים כדי לרכוש השכלה אקדמית ראוייה המשוחררת מכפייה דתית. רבים מהסטודנטים הסינים המוכשרים אינם מעוניינים לחזור למלזיה לאחר סיום לימודיהם. מבחינת הממשלה האסלאמית של מלזיה, התהליך זה הוא די מבורך. מאידך, הסינים מדברים על "בריחת מוחות" ממלזיה, בעוד הממשלה מדברת על "גיבוש אתני-אסלאמי" של החברה כולה תחת מסגרת אחידה של ציות לאומי-דתי נוקשה. כאשר אחדים מהסטודנטים הסינים חוזרים למלזיה, רבים מהם נשאלים על-ידי בני קהילתם, "מדוע חזרתם?". גם אם אין להם תשובה ברורה, השאלה הזו מגדירה היטב את היחסים הבעייתיים השוררים בין הרוב המלאי-מוסלמי לבין מיעוטים אחרים המתגוררים במלזיה.

הסינים הגיעו למלזיה, בסוף המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20, עם ידע מקצועי רב וממון פרטי. בזכות המיעוט הסיני, מלזיה התפתחה כלכלית באופן מרשים מאוד. ההצלחה הזו עוררה קנאה רבה מצד המלאים-המוסלמים לאחר קבלת העצמאות ולאחר איחודה של מלזיה בשנת 1963. וכך, בחודש מאי 1969, פרצו עימותים אלימים מאוד בין מוסלמים לבין סינים המתגוררים בעיר הבירה קוואלה-לומפור. האווירה האלימה שנוצרה בעיר כלפי הצלחתם הכלכלית של הסינים, דרבנה את המוסלמים להצית מאות עסקים המזוהים עם המיעוט הסיני שרובם נשרפו כליל. על-מנת להתמודד עם הקנאה-הלאומנית של המוסלמים כלפי המיעוט הסיני וכלפי מיעוטים אחרים המתגוררים במדינה, הממשלה המלזית החלה בשנת 1971 לגבש חוקים-לאומיים שנועדו לקדם את "בני מלזיה המקוריים", דהיינו אלה המזוהים עם הדת המוסלמית. לשם כך, המוסלמים קיבלו עדיפות בחינוך, בכלכלה, במשרות ממשלתיות, במערכת המשפט, באוניבסיטאות ובכל מחלוקת-משפטית המתעוררת בין מוסלמי לבין מי שאינו מוסלמי. וכך, עקב-בצד-אגודל, לאורך שנים רבות, מלזיה הצליחה להחדיר את התחושה הלאומית המבוססת על עליונות דתית-אתנית של מלאים-מוסלמים - בעיקר כלפי בני המיעוט הסיני-בודהיסטי ואף כלפי מיעוטים אחרים שנאלצו להתמודד עם מערכת חוקים מפלה באופן מכוון. ובכן, איך המוסלמים קיבלו את החוקים המפלים האלה? רובם ככולם, תמכו במדיניות החדשה של הממשלה המלזית שנועדה להתמודד עם "ההצלחה הפנומנלית" של הסינים שהושגה בשל חריצותם, וזאת למרות העויינות האתנית שהופגנה כלפיהם במשך עשרות שנים. אין תימה איפה, שהתל"ג לנפש במלזיה הגיע לשיעור של כ-30,000 דולר לשנה, על-פי ערכים לשנת 2019.

לצד גיבושה של מערכת-חוקים שנועדה לקדם את המלאים-המוסלמים, ממשלת מלזיה החלה לשלוח אלפי סטודנטים מוסלמים ליפן ולדרום-קוריאה, בסבסוד מלא של הממשלה, במטרה לייבא ידע קריטי החשוב להתפתחותה הכלכלית של מלזיה, ובכך גם ליצור איזון בין הרמה הכלכלית של המוסלמים לבין הרמה הכלכלית של המיעוטים האחרים. לצד הידע הכלכלי והמדעי שנרכש במדינות זרות, הסטודנטים הביאו עמם בחזרה למלזיה ידע חשוב בשפות זרות, בתרגום, בעריכה, בהיסטוריה, במדעי-החברה, באמנות, במוזיקה ובנושאים רבים מגוונים. על-מנת ליצור בידול נוסף בין המלאים-המוסלמים לבין שאר המיעוטים, הממשלה קידמה בברכה את הלבוש האסלאמי המסורתי, כמו חבישת החיג'אב שהפך לסממן לאומי המבדיל בין "תושבים מקוריים" לבין אלה שאינם נחשבים כך. במובן התודעתי, קיימת לכאורה סוג של עליונות תרבותית בלבוש המסורתי - גם במדינות ליברליות רבות - מרגע שהמיעוט הופך למסה קריטית. וזאת משום, שהלבוש המסורתי נתפס כאותנטי יותר למקום, גם אם אלה מהגרים שהגיעו לפני שנים ספורות בלבד. התרגיל התודעתי הזה נעשה במקומות רבים ברחבי-העולם כאקט של שליטה על המרחב הציבורי.

ובכן, למרות מערכת האפליה המובנית הקיימת במלזיה, בעיקר נגד הסינים, המוסלמים עדיין נוטים לקנא בהם על כל הצלחה זעירה שלהם. הגישה המקובלת במלזיה היא, שהסינים מוכשרים מאוד בעסקים ובלימודים אקדמיים, ולכן צריך ליצור מערכת של איזונים כדי לקדם באופן שיטתי את "התושבים המקוריים" על-פי התפיסה הלאומית של מלזיה. באופן מפתיע, מרבית בני-הקהילה הסינית במלזיה רואים את עצמם קשורים רגשית, תרבותית ולאומית למלזיה ולא לסין. הנטיה הזו משותפת בעיקר לדור המבוגר הזוכר את מלזיה כ"כור-היתוך דמוקרטי" שהיה אופייני למדינה עד לתחילת המיליניום הנוכחי. את תחושת הגאווה הזו על היותם סינים-מלזים, המשטר הנוכחי במלזיה מעוניין להפוך לנושא שנוי-במחלוקת שתכליתו ברורה לכל אזרח ואזרחית המתגוררים במדינה. זהו למעשה סוף ידוע-מראש בעיקר בעיניהם של בני הדור הצעיר המחובר בעוצמה למקורות השראה מגוונים יותר וליברליים יותר ממה שקיים בפועל במלזיה של שנת 2019.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מלזיה האסלאמית נגד המיעוטים האתניים", מגזין המזרח התיכון, 6 בספטמבר 2019. 

שיתוף בפייסבוק