1. סיבה למסיבה?

הפסטיבל התקשורתי המתנהל בימים אלה סביב פרשת רצח המשפחה הערבית בדומא, כנראה בידי צעירים קיצונים מבין המתנחלים ביהודה ושומרון, קבוצה המכונה "נוער הגבעות", שובר את כל השיאים. בשמאל הקיצוני ממש חגיגה. דוברי השמאל הקיצוני, ובעקבותיהם התקשורת, עטו על "המציאה" כמוצאי שלל רב. יש להם הזדמנות פז לסגור חשבון עם יריביהם מהימין.  

לא זכור לי פסטיבל דומה כאשר צעיר ערבי שחט בסכין משפחה יהודית כולל תינוקת בת שלושה חודשים, ביישוב איתמר, לפני שנים אחדות (משפחת פוגל, מרס 2011). תשומת הלב שהתקשורת הקדישה לרצח ההוא לא הגיעה לשבריר של אחוז מהמתרחש היום. הנושא החזיק מעמד בקושי יומיים בכותרות. כאשר נשות חברה ישראליות נסעו לביתו של הרוצח (לא לבית משפחת הקורבנות חס וחלילה) להביע השתתפות בצערה של משפחתו, התקשורת עברה על כך לסדר היום. משמעות הביקור הזה הייתה הזדהות עם הרוצח ומעשיו לא פחות מאשר "חתונת השנאה", אבל רק "חתונת השנאה" קיבלה כיסוי מלא. אותן נשים, הפועלות במסגרת גוף המכונה "מחסום ווטש", עוסקות דרך קבע בהטרדת חיילי צה"ל הממלאים את תפקידם ביהודה ושומרון.

2. שיטות חקירה

התקשורת מלאה בדיונים העוסקים בחקירת החשודים בביצוע הרצח בדומא. שאלה ראשונה היא מה מטרת החקירה. שאלה שנייה היא האם ומתי מוצדק להשתמש באמצעי חקירה לא שגרתיים הכוללים בין השאר עינויים. יש חקירות שמטרתן היא איסוף ראיות על מנת להשיג הרשעה במשפט, ויש חקירות שמטרתן איסוף מידע מודיעיני.

בחקירות מהסוג הראשון השימוש בשיטות לא מקובלות, ובמיוחד בעינויים, הוא פסול בתכלית ויש להימנע מהשימוש בו בכל מיקרה. העדר ראיות אינו יכול בשום מיקרה להצדיק שימוש בעינויים כדי להכריח חשוד שיודה באשמה. מידת האמינות של הודאה שהושגה בעינויים היא במקרה הטוב מפוקפקת, וקשה לראות בה ראיה קבילה בבית-משפט. המציאות העגומה היא שבמרבית המקרים החוקרים - שב"כ, משטרה ו/או הפרקליטות, יכולים לסמוך על בית-המשפט שבאמצעות פרוש יצירתי של החוק הוא יקבל גם הודאות שהושגו שלא כדין. כמאמר חז"ל ק"ן טעמים לטהר את השרץ.  

הבעיה היא בכך שבמדינת ישראל נקודת המוצא של המשטרה והפרקליטות היא שחשוד חייב להפליל את עצמו - בשפה מכובסת קוראים לזה "על החשוד לשתף פעולה עם חוקריו". זו הגישה לא רק בחקירות של חשודים בטרור, זה נוהל של קבע בכל חקירה פלילית. אם הנחקר מסרב "לשתף פעולה", מיד עולה הדרישה להחזיק אותו "במעצר עד תום ההליכים". זה לא בדיוק עינויים, אבל לאדם מן היישוב שלא ראה מימיו תא מעצר מבפנים, ישיבה לתקופה בלתי מוגבלת בחדר המעצר באבו כביר, בחברתם של עבריינים ומסוממים, זה לא תענוג. למרבה הצער, ב 99% מהמקרים השופטים נענים לדרישת החוקרים בלי לבדוק אם יש לה הצדקה.

כאשר מדובר בחקירה שמטרתה השגת מידע מודיעיני, אי אפשר לפסול באופן גורף את השימוש באמצעים לא שגרתיים כולל עינויים. ישנם מצבים בהם הנסיבות מחייבות חריגה מהשגרה - הצלת חייהם של בני ערובה, מניעת פיגוע וכיוצא באלה. בית-המשפט העליון נתן את דעתו לבעיה ופסק שבמקרים מסוימים השימוש בעינויים איננו פסול.

דא עקא, השופטים עשו חצי עבודה. במקום לפרט בלשון בני אדם את רשימת המקרים בהם הנסיבות מצדיקות את השימוש בעינויים, השופטים בחרו בניסוח מליצי שבעצם לא אומר כלום, ניסוח שניתן לפרשנות. זאת מורשת נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, במיטבה. כך נולד המושג "פצצת זמן מתקתקת". מושג השגור בפיו של כל מי שיש לו מה לומר בנושא. "כוכבי" תקשורת, פוליטיקאים מכל קצוות הקשת כולל שרים, וסתם אנשים מהרחוב.  

מה זה בדיוק "פצצת זמן מתקתקת"? מעניין היה לדעת כמה אנשים השקיעו מחשבה בניסיון להבין מה בדיוק מסתתר מאחורי המושג הזה, מה הם הקריטריונים ומי מוסמך להחליט שמיקרה נתון הוא באמת "פצצת זמן מתקתקת".

לפני שבועות אחדים, בתשובה לשאלות עיתונאים, שר-הביטחון הצדיק את תנאי המאסר של החשודים בפיגוע בדומא - השב"כ יודע מי הם מבצעי הפיגוע, יש לו הוכחות אבל הוא לא יכול לחשוף אותן. מאידך, ב-26 בדצמבר 2015, שר-הביטחון הופיע בראיון בטלוויזיה עם גרסא שונה - גרסא בה החשודים הם בחזקת "פצצת זמן מתקתקת" ולכן מוצדק להפעיל עינויים על מנת לסחוט מהם הודאות. מה השתנה? היו הוכחות או לא היו? ואם היו, האם חוסר יכולת (או אולי חוסר רצון) לחשוף אותן הוא סיבה שבגינה החשודים הופכים להיות "פצצת זמן מתקתקת"?

באותו ראיון, שר הביטחון הוסיף "לא צריך להגזים, 'עינויים' זה לא מה שאתם חושבים", והוא המשיך ופרט מה לא עושים לנחקרים. מאיפה הוא יודע? קשה להאמין שבלוח הזמנים העמוס שלו שר-הביטחון נמצא זמן ללכת לחדר החקירות על מנת לבדוק מה בדיוק מתרחש שם. יותר סביר שהוא שאל את האחראים לחקירה. באווירת ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" השוררת במדינת-ישראל, קצת קשה לקבל את הסברי חוקרי השב"כ כמידע אמין.

פרשת עיזאת נאפסו, קצין צה"ל ממוצא צ'רקסי שהורשע בבגידה על סמך הודאתו, וישב 7 שנים בכלא (1987-1980) עד ששוחרר כשהתברר שהוא חף מפשע ושההודאה נסחטה בעינויים, עדיין לא נשכחה. בכלל לא בטוח שזה היה המקרה היחיד.

3. הסתה - אז והיום

דיון בטלוויזיה שנערך ב-26 בדצמבר 2015, הופיע פאנל מכובד שעסק בטרור היהודי. בין המשתתפים היו שניים מראשי השב"כ לשעבר, אבי דיכטר וכרמי גילון. האחרון קובע בפסקנות ההסתה היום דומה להסתה שקדמה לרצח רבין. הוא "שכח" להוסיף שההסתה בתקופה שקדמה לרצח בוימה ע"י השב"כ שבראשו הוא עמד באותה עת, באמצעות סוכן פרובוקאטור בשם אבישי רביב (ייתכן שהיו פרובוקאטורים נוספים, רק שמם לא נחשף). מול כרמי גילון יושב העיתונאי/פרשן אמנון אברמוביץ', מי שבזמנו חשף את פרשת אבישי רביב. גם הוא מעדיף למלא את פיו מים. מה צריך להבין מדבריו של גילון? ששוב יש בשטח פרובוקאטורים המתסיסים את המתנחלים, או את חמומי המוח שביניהם?

ובכלל, הגיע הזמן לשים קץ למעשיה אודות "ההסתה שהביאה לרצח רבין", ולהוריד אותה מסדר היום. בכל-מקרה, גם אם יש בה ממש, אז כרמי גילון הוא מי שנושא במלוא האחריות.

==

מאת: ישראל בר-ניר, "הטרור היהודי - שאלות שמציקות לי", מגזין המזרח התיכון, 28 בדצמבר 2015.