ההשתוללות הברברית הגוברת של ארגון דאע"ש המוסלמי - דאע"ש = המדינה האסלאמית בעיראק ובאל-שאם (סוריה) = الدولة الإسلامية في العراق والشام - בסוריה, גרם להגברת זרם הפליטים הסורים ואחרים מאסיה הקטנה לעבר אירופה. התופעה הכניסה את מדינות-המערב ללחץ. ארה"ב וטורקיה החליטו לשתף-פעולה בניסיון לפעול נגד דאע"ש כדי להשמידו. אבל אליה וקוץ בה: לבד משתי המדינות הללו הצטרף לאחרונה באופן גלוי גורם מדיני שלישי, שיש לו אינטרסים חיוניים במדינה הסורית - נמל לטקיה. מאז שמוסקבה אבדה את נמל הבית שהיה לה בפורט סעיד שבמצרים, הצי הרוסי נותר ללא נקודת אחיזה צבאית-ארכימדית בים התיכון. ניסיון ההשתלטות הרוסי על חצי-האי קרים האוקראיני, שעבר ללא כל תגובה בינלאומית רצינית, עודד את הרוסים לעשות פעולה דומה גם בסוריה.

כדי לגונן על כוחותיה בסוריה, מוסקבה פרסמה אולטימטום המיועד לארה"ב, בתחילת ספטמבר 2015, שזו תיזהר שלא לפגוע בכוחות הרוסיים המוצבים על אדמת רוסיה. האולטימטום פורסם בעקבות הגברת אחיזתה הצבאית של רוסיה בסוריה. כזכור רוסיה החליטה להגביר את מעורבותה הצבאית, כדי להציל את משטרו של אסד הסורי. ולאחרונה היא אף ציידה את מה שנותר מצבאו של אסד בנשק אנטי-אווירי משוכלל, ואף שלחה יחידות צבאיות לתמוך במשטרו הרעוע. מכאן שהאזהרה הרוסית באה לשרת מגמה שנועדה להבטיח לעצמה נמל מבטחים בים-התיכון. שהרי ארה"ב הגבירה לאחרונה את פעילותה הצבאית בשכנתנו הצפונית, בשיתוף פעולה עם טורקיה השכנה.

מסתבר שאכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה. במלחמת-ההתשה שיזמה מצרים נגד ישראל בשנת 1967, גם אז רוסיה (בריה"מ) פרסמה אולטימטום דומה שנועד להרתיע את ישראל מלפגוע במטרות רוסיות ששכנו בגבול המלחמתי בין ישראל ומצרים. הרקע לאיום הרוסי בימים ההם, דומה מאד למה שקורה היום בסוריה. למי שאינו זוכר הנה הסיפור.

בשנת 1968 במסגרת מלחמת-ההתשה שהכריזה מצרים נגד ישראל, באחד הבקרים הפגיזה סוללת תותחים מצרית מטרות ישראליות בגזרה הצפונית של תעלת-סואץ. הסוללה המצרית שעשתה זאת הייתה מוצבת דרומית לנמל פורט סעיד. כתגובה, הארטילריה הישראלית ירתה לעבר הסוללה המצרית כדי לשתק את מקור הירי.

באותו הזמן מצרים הייתה בת-חסותה של מוסקבה, ונמל פורט-סעיד היה נמל-הבית של הצי הרוסי בים-התיכון. עקב כך, שלחה מוסקבה אגרת חשאית לירושלים ובה אולטימטום רוסי, המזהיר את ישראל שלא לפגוע באניות רוסיות העוגנות בנמל המצרי. זאת ועוד, גם אז הגבירה מוסקבה את אחיזתה במצרים, היא שלחה טייסים ומטוסי-קרב רוסיים למצרים שיגנו עליה, וכן סוללות נ.מ., מתוך היענות לזעקות-השבר של הנשיא המצרי נאצר. בימים ההם חיל-האוויר הישראלי היכה במצרים ללא רחם, בכל מטרה צבאית אפשרית ברחבי מצרים, ולצבא המצרי לא היה שום מענה לבלום זאת.

אבל מעניין מה תהיה תגובתה של ארה"ב. האם היא תהיה דומה לתגובה הישראלית בשנת 1968? אפשר שהיא תהיה רפה יותר, או תגובה בנוסח כבוש חצי-האי קרים. כיצד הגיבה אז ישראל?

שר-הביטחון דאז של ישראל, השיב לרוסים בערך כהאי לישנא: האניות שלכם עוגנות באזור מלחמה, ואפשר שהן תפגענה. אם רצונכם למנוע זאת, תוציאו את האניות משם. והורה לחיל התותחנים להגביר את עוצמת הירי. אשר למטוסי הקרב של אמא רוסיה, הודיע דיין ברבים, כי בתעלת-סואץ מתנהלת מלחמה, וכל מטוס שיטוס ברדיוס של למעלה מ-30 ק"מ מהתעלה לא ייפגע. מטוס שיכנס לתחום המלחמה, מבחינתה של ישראל הוא בר פיגוע.

                                                                           מיג 21 מצרי

במישור הימי הרוסים קבלו את האולטימטום הישראלי, הם הורו למצרים שלא להפעיל משם ארטילריה - ושתקו. אך במישור האווירי הרוסים החליטו ללמד את הישראלים לקח. באחד הימים זוג מטוסי מיג-21 משוכללים רדפו אחרי מטוס סקייהוק ישראלי אל תוך סיני, ופגעו בו. טייסים מצריים לא העזו לחצות את התעלה מזרחה. לכן המסקנה הייתה שזו הייתה פעולה רוסית. כתגובה, חיל-האוויר הישראלי תכנן קרב-מארב לטייסים הרוסים. בקרב, הזה שנערך ב-30 ביולי 1970, הופלו חמישה מטוסים רוסיים. מוסקבה הוכתה בתדהמה. הרמטכ"ל הרוסי או שר-ההגנה שלהם הופיע מיד בקהיר כדי ללמוד על השערורייה ממקור ראשון. ואז מוסקבה הסיקה את המסקנות.

==

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס, "שוב אופנסיבה רוסית מלווה באולטימטום", מגזין המזרח התיכון, 24 בספטמבר 2015.