בימים אלה יצא לאור ספר המחקר שלי "הג'יהאד של סאדאת". ברשימה זו אין בכוונתי לכתוב ביקורת על הספר. שהרי חז"ל כבר אמרו ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו". בכוונתי רק לתאר בקצרה את הנושאים שבהם דן הספר. ראשית, כדי ליידע את הצבור על הופעת הספר. ושנית, כדי לעורר את סקרנותו. על אף שהספר כולו אינו מכיל אפילו סוד בטחוני אחד, והוא מבוסס על מקורות גלויים: ישראלים, זרים וערביים - הספר הוגש לביקורת הצנזורה. וזאת מתוך אחריות אישית, שהרי במלחמת יום כיפור שירתתי באגף המודיעין של צה"ל. ספרים רבים נכתבו על מלחמת יום הכיפורים. אבל הייחוד של ספר זה, שהוא היחיד עד כה ששאב מידע רב גם ממקורות ערביים. את זה ניתן ללמוד מן הכותרת של הספר.

מלחמת יום כיפור היא מלחמתו של איש אחד, הלא הוא נשיא מצרים מוחמד אנואר אל-סאדאת. תחת מנהיגותו של נאצר, על אף נאמנותו המוחלטת לנשיאו-חברו, סאדאת שיחק את תפקיד הלָ"ם לָ"ם (لا بهش ولا بنش = לא מזיק ולא מועיל), כי נאצר היה חשדן חסר תקנה. לאחר מותו של נאצר, סאדאת העצים את דמות הנעבעך שלו במסגרת ההונאה שלו מול ישראל. לכן הוא היה זקוק למלחמה כדי לבנות את מנהיגותו בהיסטוריה של מצרים. זה במימד האישי. אבל מה שיותר חשוב, תבוסת הצבא המצרי ב-1967 הותירה פצע פתוח ומדמם בגאווה הלאומית המצרית. בישראל של הימים ההם לא ייחסו לכך חשיבות. ולכן המטרה העיקרית של סאדאת ביוזמת המלחמה שלו, הייתה להנחיל לישראל תבוסה צבאית כואבת יותר - לגרום לה השפלה כזו שתגמד את התבוסה המצרית לכישלון צבאי זניח.

רבים בתוכנו מורים באצבע מאשימה על הגב' גולדה מאיר, שהייתה בימים ההם ראשת הממשלה, כמי שעקשנותה הביאה עלינו את המלחמה הנוראה. וְלָא הִיא. התיזה של "אילו..." אינה תופסת בהיסטוריה, אבל בהחלט ניתן לומר שהגב' גולדה מאיר לא נמנתה עם סוג המנהיגים שדמו לנוויל צ'מברליין הבריטי. לפני המלחמה סאדאת בא עם  "הצעות השלום" שלו כאשר ידיו כבולות על ידי "שלושת הלאווים" של וועידת חרטום משנת 1967. למי שאינו זוכר: לא מו"מ לא שלום ולא הכרה בישראל. ועל כך הגיבה הגב' מאיר: "הלאווים של חרטום לא מחייבים אותי". אחרי המלחמה סאדאת כבר לא הציב תנאים למו"מ.

 .

הספר הזה הוא פרי מחקר של שבע שנים. הספר דן בסיבות האמיתיות, לדעתי, שגרמו להפתעת צה"ל בשנת 1973 במלחמת יום הכיפורים. סיבות שבעלי העניין, שהיו מעורבים בכישלון הגדול נמנעו  מלחקור ולחשוף; בדיוק כפי שקבע המחזאי היווני אייסכילוס, חמש מאות שנים לפני הספירה, ש"במלחמה, הנפגע הראשון היא האמת". וגדולתו של הנשיא המצרי אנואר אל-סאדאת הייתה שהוא לא ברח מן האמת של תבוסת הצבא המצרי ב"מלחמת ששת הימים" ב-1967. הבורחים מאימת הכשל הישראלי, שהיה לפני "מלחמת יום הכיפורים" ובמהלכה, היו מפקדי צה"ל ומנהיגי המדינה.

המודיעין הישראלי ש"למד" את אישיותו של אנואר אל-סאדאת הסיק, בסיועו הישיר של סאדאת עצמו, שהוא אנאלפבית מדיני ואימפוטנט צבאי. אלא שבדיעבד, סאדאת התגלה כאינטלקטואל מדיני ואסטרטג צבאי, שהרחיק ראות 7000 שנים לאחור, והישיר מבט אל הנצח ההיסטורי. ההפתעה המצרית בפתיחת המלחמה ביום כיפור הושגה תודות לעבודה מתוזמרת ומתואמת של המודיעין המצרי, בניצוחו של נשיא מצרים. סאדאת הלביש את נאמנו כבן לו, הד"ר אשרף מרואן, ב"חליפת ריגול" ישראלית מפוארת,  ויצר אצל המודיעין הישראלי את האשליה שיש להם "אלי כהן" חדש. זוהי למעשה הקונספציה האמיתית (مفهوم السادات) של הנשיא המצרי.

בספר אני מציג לציבור הישראלי את מנהיג מצרים, מוחמד אנואר אל-סאדאת, שלא הכרנו - את פרעה המוסלמי הראשון. במסגרת התחבולות של טרם מלחמתו, בחר סאדאת לשלב "ישן" עם "חדש". לכן המודיעין הישראלי לא ידע לקרוא אותו. הוא התחיל את המלחמה כחליף אסלאמי וסיים אותה כפרעה מודרני. הניסיון ההיסטורי לימד את סאדאת הפרעוני, שהפטנט של "עשר מכות" שנחתו על מצרים העתיקה, הוא פטנט מצרי, ולא חייב להיות חד-כיווני. שהרי משה הנביא גדל במצרים כנסיך פרעוני.

==

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס, "הג'יהאד של סאדאת", מגזין המזרח התיכון, 12 במאי 2015.