ה"מחמאות" ששר הביטחון, יעלון, נתן למזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, בשיחה עם עיתונאי שלא נועדה לפירסום, גרמו לסערה דיפלומטית. מי שסומך על עיתונאי שיעמוד בדיבורו, במיוחד כאשר מדובר בכתב של "הארץ", כנראה שחי בעולם אחר.  אבל לא זה נושא הדיון. דבריו של יעלון גרמו לתגובות בארץ ובעולם, מכל הכיוונים. המאמר הנוכחי יתרכז בתגובות בישראל לדברי יעלון. התגובות של וושינגטון הרשמית מראות עד כמה המימסד שם תלוש מהמציאות המזרח תיכונית. למעשה הדבר היחיד שאפשר לאמר עליהן הוא מה שרואים מכאן לא רואים משם.  

ליעלון קרה מה שמכונה בעולם הדיפלומטי מעידה קינסליאנית - הוא נכשל באמירת האמת. בפוליטיקה, אמירת האמת היא חטא בל יכופר. כלל יסוד בפוליטיקה הוא האמת כואבת. השקר מרגיע (מקורו של הביטוי הזה הוא הבלוג חדשות בן-עזר).  פוליטיקאי שאומר את האמת הוא במקרה הטוב פוליטיקאי גרוע, "לא דיפלומטי". אבל יותר מתמיד, פוליטיקאי כזה הוא בחזקת בריון גס רוח, ייצור שמקומו לא יכירנו במסדרונות הדיפלומטיה. בעבר ה"כבוד" הזה היה מנת חלקו של שר החוץ, אביגדור ליברמן. עכשיו הגיע תורו של יעלון. כך עוברת תהילת עולם (sic transit gloria mundi).

את התגובות בישראל אפשר למיין לפי המגיבים. היו התגובות של ישראל הרשמית - ראש הממשלה ומשרד החוץ. להם למעשה לא הייתה ברירה. כולם יודעים שהסיבה לביקוריו התכופים של קרי באזור היא אהבתו לשווארמה (הגירסא של המאכל הזה אותה ניתן למצוא בארצו של הדוד סם עשויה מבשר תרנגול הודו ולא מבשר כבש, וזה לא אותו הדבר), אבל הם חייבים לשחק את המשחק ולהעמיד פנים כאילו הם מאמינים שקרי בא לעשות שלום. מאחר ואלו תגובות מובנות מאליהן במסגרת "כללי המשחק", אין שום סיבה לראות בהן משהו מיוחד.

במקביל היו התגובות של האדם ברחוב. כאן הביטוי בו השתמש יעלון - משיחיות טִירְדוּנִית (טִירְדוּן הוא התרגום העברי הרשמי של המונח אובססיה), לא הותיר רושם מיוחד. ברחוב לא מתייחסים בכבוד רב לכללי הטקס הדיפלומטי. יתרה מזאת, אחרי מ-20 שנות הזיית אוסלו, האובססיה המשיחית תוצרת כחול-לבן היא נורמה בחיי היום יום בארץ הקודש.  הופעתה של גירסא מתוצרת חוץ איננה בחזקת הפתעה. אלה הן תגובותיו של אדם נורמלי, אדם שלא ניחן ברמת התחכום שהיא נחלתם של עושי שלום "מקצועיים". הן אינן מצדיקות דיון מיוחד.

המקום בו לדבריו של יעלון היה אפקט ממשי, הוא מחנה השלום הישראלי. כאן התגובות חוללו סערה חסרת תקדים. ממש צונאמי. התגובות היו הרבה יותר חריפות מאשר אלו של מחלקת המדינה בארה"ב. מה שקומם את המגיבים הישראלים היה השימוש של יעלון במלים משיחיות ואובססיביות. זו הייתה פגיעה בציפור הנפש. מלים כמו משיחיות, אובססיביות, או הזויים הן חלק אינטגרלי של מאגר התחמושת המילולית בו מחנה השלום נעזר על מנת לנגח את המחנה הלאומי. יש עוד, אבל לצורך הדיון כאן נסתפק באלה.

דבריו של יעלון נאמרו על מזכיר המדינה האמריקאי אבל התיאור הזה מתאים כמו כפפה לאנשים שלא נגמלו מההשתעבדות לסם השלום שיובא מאוסלו. מסך האשליות מאחוריו הם נהגו להסתתר נקרע והם מצאו את עצמם מביטים במראה. הם לא אהבו את מה שהם ראו שם, והם הגיבו בהתאם. זה מה שהביא לליברמניזציה של שר הביטחון.  

במהותה הסגידה למולך השלום אינה שונה מהסגידה העיוורת של הציבור הדתי למרן התורן. אלה שותים בצמא את דברי ההבל המופצים באמצעות הפאשקווילים של עולם התורה, ואלה רואים כהתגלות השכינה את דברי ההגות המופקים בעולם היצירתי של השמאל הנאור במדינת ישראל, בהם מוסבר בעברית מלוטשת מדוע הבניה היהודית בירושלים היא שורש כל הרע בעולם.

הבשורה שיצאה מאוסלו בשלהי המאה הקודמת, הייתה עבור מחנה השלום הישראלי אתחלתא דגאולה. אומנם כבר שרר שלום בעקבות הסכם שנחתם עם הגדולה במדינות ערב 15 שנה קודם לכן, אבל מחנה השלום לא חש בנוח עם השלום הזה. תיאור הולם ליחסו של מחנה השלום לשלום עם מצריים מצוי בשירת רחל אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא. לדידם של אנשי השמאל הנאור במדינת ישראל, שלום שמבשריו מצורעים איננו שלום לו הם מייחלים. בגין, יחד עם כל המחנה הלאומי, היו מצורעים. הם נותרו כאלה גם אחרי קמפ-דייויד. בשפה ציורית אפשר לומר שה"ציון" שניתן לבגין עבור ההישג של השלום עם מצרים היה עולה לכיתה ב', אבל לא בבית ספרנו.

אוסלו היה תיקון של "עוול היסטורי" - הוא החזיר את תהליך השלום ל"בעליו החוקיים". התסכול שהיה מנת חלקם מהיום בו נחתמו הסכמי קמפ-דייויד נמוג. בעולם הפוסט אוסלואי הסמכות לעשות שלום היא שוב בידי האנשים הנכונים, ומעכשיו הם יכולים שוב לעשות זאת במישרה מלאה.

שוחרי שלום נהרו בהמוניהם דרך חלון ההזדמנויות שנפתח באוסלו על מנת לתרום את חלקם לתהליך. אצה להם הדרך, כי חלון שנפתח יכול גם להסגר, וזה כלל לא בטוח שתינתן התראה מוקדמת.  הדחף האובססיסיבי שלא להחמיץ חס וחלילה את ההזדמנות, מדיר שינה מעיניהם של העושים במלאכת השלום. פעיל שלום טיפוסי משנן בלי הרף את הכתוב במסכת אבות אל תאמר: 'לכשאתפנה אתרום לתהליך השלום', שמא לא תתפנה. הוא עושה זאת בשבתו בבית, ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו.

וכך למשל מסופר על היושב בבית הנשיא שאינו חדל מעיסוקו בשלום אפילו ביום בו כל גדולי עולם עולים לרגל לחגוג את יום הולדתו, מתוך חשש שהשלום לא יחזיק מעמד אם הכול ינטשו את עיסוקם על מנת לחגוג. ותלמידיו מחזיקים אחריו - אם יהיה רגע אחד שבו תיפסק עשיית השלום, ייחרבו כל העולמות, עליונים ותחתונים.‏

אתנחתא קצרה לפני שנמשיך בדיון. נושא שמטריד אותי כבר שנים רבות הוא המושג "פעיל שלום". מה זה בדיוק? איך אדם נהיה פעיל שלום? לומדים את זה? צריך רשיון כדי להיות פעיל שלום? הרי לא ייתכן שסתם כך אדם יקום בבוקר, יחליט שהוא פעיל שלום ויתחיל ללכת. יתרה מזאת, אם יש פעילי שלום, ההיגיון אומר שצריך שיהיו גם פעילי מלחמה - אחרת מה הרבותא? למה אף פעם לא שומעים על פעיל מלחמה?

פעילי השלום אשר מספרם הוא כחול אשר על שפת הים, מתיימרים לקדם את השלום. אבל האמת היא שהעיסוק בשלום הוא עבורם כלי ניגוח פוליטי, שלא לדבר על כך שזאת פעילות המפרנסת בכבוד את העוסקים בה. בחסות התואר "פעיל שלום", כל זב ומצורע נוקט ביוזמות, מפגין בכיכרות, נושא נאומים מעל במות, מחתים על עצומות, ואת ה"מיכשול לשלום" הוא מוקיע בראש חוצות. היצירתיות שלו גבולות אין לה.

בארה"ב יש חוק הידוע בשם חוק לוגאן (Logan Act), שנחקק בשנת 1799. החוק הזה אוסר על אזרח אמריקאי שלא הוסמך לכך לקיים מו"מ עם ממשלה זרה. החוק מנוסח בצורה רחבה שאיננה מותירה מקום לשום "יוזמה פרטית" של אזרחים אמריקאים, כולל מנהיגים של מפלגות, לנהל מדיניות חוץ. חוק דומה במדינת-ישראל היה סותם את הגולל על פעילי השלום למיניהם ומחייב אותם להתחיל לעבוד לפרנסתם. הוא גם היה שם קץ למראה המביש של טקסי העלייה לרגל למוקטעה ברמאללה אותם מקיימים מנהיגי רסיסי מפלגות האופוזיציה בדבקות שאין דומה לה.  על התעלול הידוע בכינוי יוזמת ג'נבה, יוסי ביילין היה צפוי לשלוש שנות מאסר.

אבל זה לא יקרה אף פעם, משום - שכפי שכולם יודעים - מדינת-ישראל, בניגוד לארה"ב, היא דמוקרטיה אמיתית.  

בולמוס עשיית השלום התפשט כמו שריפה בשדה קוצים. מקסם הכזב שהגיע מאוסלו פעל כמו סם-משכר, ומתי-מעט בלבד החזיקו מעמד ולא נסחפו עם הזרם. פעילי שלום מכל המגזרים הצטרפו למרוץ - למי תתגלגל הזכות להיות משיח השלום הבא. מועמדים לכבוד לא חסרו, אבל במרוץ יכול לנצח רק אחד. השאר, בלית-ברירה, נאלצים להסתפק בתפקיד החמורים המבשרים על ביאתו של המשיח. זה לא אותו הדבר, אבל זה בכל זאת מה שהוא.

ובחזרה לנושא הדיון. התרגום הרשמי למונח אובססיה, טִירְדוּן, נגזר מהמילה מטרד. קשה לדעת באיזו מידה המונח הזה נקלט בלשון היום יום, אבל הוא בהחלט תאור הולם. ההתמכרות האובססיבית לתהליך השלום, היא מטרד האוכל כל חלקה טובה.

לעיסוק הכפייתי בשלום ישנם כל הסממנים של תופעה מעולם הרפואה המכונה הפרעה טורדנית כפייתית. אדם הנגוע בנגיף הזה מודע בדרך כלל לאי-רציונאליות של התנהגותו, אך למרות הידיעה שזה לא מוביל לשום מקום, הוא לא מסוגל להפסיק. הבושה הנובעת מההבנה שהתנהגותם אינה הגיונית גורמת לאנשים כאלה להסתיר את בעייתם, ולעתים קרובות הם מצליחים אפילו להתנהג באופן נורמטיבי לחלוטין בחיי היום יום.

הדחף הכפייתי לעשות "משהו" אינו נותן מנוח לפעיל השלום. הוא חי כל הזמן עם התחושה שיום בו הוא לא עשה מה שהוא לקידום תהליך השלום, הוא יום אבוד. לא משנה מה הוא עשה, ובלבד שכולם ידעו שהוא עשה. כמו שנאמר הצדק לא צריך להעשות, הוא רק צריך להראות, ולכן פעיל שלום יהפוך שמים וארץ, ובלבד ששמו יופיע בכותרות ויבטיח את מקומו בספר הזהב של התורמים לתהליך השלום.

כמו באגדה לילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן, בגדי המלך החדשים, פעילי השלום מסבירים לכל מי שמוכן לשמוע שבזכות העליונות האינטלקטואלית שלהם הם רואים את מה שהציבור הרחב אינו רואה. באגדה של אנדרסן הילד שצועק המלך עירום זוכה לתשואות. במדינת ישראל שולחים אותו למוסד לילדים מפגרים, והמלך נשאר עירום.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "משיחיות טִירְדוּנִית - ארה"ב ותהליך השלום", מגזין המזרח התיכון, 12 במרס 2014.