עו"ד מאיר כסיף כתב: נולדתי ב-30 בינואר 1935 כבן יחיד להורי - מנדל ומינה זילברמן. אבי יליד רומניה ואמי ילידת חבל בסרביה (אזור השוכן ברובו במולדובה וחלקו באוקראינה). הורי נישאו בשנת 1931 וגרו בעיר יאסי - שהייתה בירת חבל מולדובה ברומניה - שהייתה בעלת תרבות יהודית מפותחת עם בתי-ספר יהודיים רבים ותיאטרון יהודי ער ופעיל. הרכב האוכלוסייה בעיר באותה עת היה: כ-50 אחוזים יהודים ו-50 אחוזים גויים. את חייהם של התושבים ניתן היה לתאר כחיים בסגנון של "ניו יורק" באווירה רומנית. אבי ז"ל עסק באותה עת בעריכת-דין באופן עצמאי.

כאשר רומניה קשרה את גורלה עם הרייך ההיטלראי, הממשלה הריאקציונית-הרומנית החלה לדכא את יהדות רומניה והיא אף דרבנה את התושבים המקומיים לבצע פוגרומים ביהודים. לאור המצב הקשה שנוצר בעקבות כך, נמלטו הורי לבסרביה לעיירה סקורני בשנת 1940, שם התגוררה משפחת אמי, ואני רק בן 5. בהגיעי לבסרביה, אותו חבל ארץ בו גדלה אמי, לא הייתה לי תקשורת עם הילדים משום שכולם דיברו יידיש ואני ידעתי רק רומנית. מכורח הנסיבות למדתי לדבר יידיש וכך התאקלמתי בסביבה החדשה בבית סבתי מצד אמי. לא עברו 9 חודשים והחזית השיגה אותנו. הצבא הרוסי המובס נסוג בפני הצבא הגרמני והרומני ובסרביה נכבשה בידי הנאצים.

אנו גרנו אצל סבתי בעיירה היהודית סקורני (Secureni), בת 10,000 יהודים - זו הייתה עיירה טיפוסית של מזרח-אירופה המוכרת לנו היטב מהספרות היהודית של אותה עת. מייד עם נסיגת הצבא הרוסי, החלו האיכרים לערוך פוגרומים וחלק נכבד מתושבי העיירה היהודית נטבחו ממש לנגד עיני. גם הרכוש היהודי נבזז על ידי הפורעים האיכרים. במהלך הפוגרום הרצחני, משפחתי מצאה מסתור אצל גוי שהחביא אותנו בין הבהמות והחציר. לאחר שנכנסו הצבאות הנאציים רוכזו היהודים ששרדו בעיירה והחל מסע רגלי כדי להביאם למחנות ההשמדה.

--

מאמר מאת ד"ר ישראל בר-ניר: ה-27 בינואר, נקבע כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. המועד הזה נבחר כי ביום הזה, לפני 66 שנים, שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ ע"י הצבא האדום. ההחלטה לקביעת המועד הזה, החלטה 60/7, התקבלה ע"י מליאת עצרת האומות המאוחדות בנובמבר 2005. המועד הזה, שיחול ביום ה' הקרוב, הוא מועד הולם להעלות מספר נקודות שבדרך כלל אינן זוכות לתשומת לב מיוחדת, נקודות בעלות משמעות מיוחדת לנו כיהודים.

א. יום הזיכרון

לכאורה הכל תקין. משפחת העמים מכירה בפשע הנורא שזכה לכינוי "שואה" והיא נותנת ביטוי להכרה זו באמצעות מחווה של יום זכרון אוניברסלי. במבט שני, לעומת זאת, זה לא כל כך מדויק. ארגון האו"ם קם בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945. לא יהיה זה מוגזם לומר שהיסודות עליהם הוקם האו"ם עשויים מהאפר של משרפות מחנות ההשמדה. צריכות היו לעבור ששים שנה מיום הקמתו של הארגון עד שהמילה "שואה" הוזכרה בפעם הראשונה במפורש באחת מהחלטות העצרת. במגילת היסוד של האו"ם, בתוך שפע המלל על זכויות אדם ועל הצורך למנוע חזרה על מעשי הזוועה של המלחמה אין אזכור כל שהוא למילה שואה. בשנת 2005, ששים שנה לאחר תום המלחמה, הם עשו לנו טובה בכך שהואילו להתייחס ישירות לנושא. חיפשתי ולא הצלחתי למצוא מה היו תוצאות ההצבעה על ההחלטה הזאת - כמה מבין המדינות החברות האו"ם הצביעו בעדה וכמה היו נגד. כל מה שמצאתי הייתה הערה שההחלטה התקבלה פה אחד (unanimous). מאחר ולמעט החלטות המגנות את מדינת ישראל לא ידוע לי על אף החלטה של עצרת האו"ם שכל המדינות החברות הצביעו בעדה, לאור ההרכב של העצרת קשה לי מאוד להאמין שהתקיימה הצבעה ושההחלטה הזאת התקבלה ללא מתנגדים ו/או נמנעים. סביר להניח שההחלטה אושרה ללא הצבעה פורמאלית. בניגוד למקובל, האמירה מוטב מאוחר מאשר לעולם לא איננה תופסת במקרה הנוכחי. במקרה הנוכחי, בפרפראזה על שירו של ביאליק על השחיטה, אם זה לא קרה מיד זה שווה לכפרות. לאור מה שהולך היום בעולם הנאור בנושא הדמוניזציה של העם היהודי ומדינת ישראל בפרט, קשה מאוד לראות את מה שמתרחש סביב יום הזיכרון הזה כיותר ממס שפתיים.

נקודה נוספת הקשורה לשואה ולתוצאותיה, היא ההשפעה שהייתה לה על יחסם של לא יהודים ליהודים. אין ספק שהשואה גרמה לזעזוע עמוק, אבל אנחנו משלים את עצמנו אם אנחנו חושבים שמי ששנא יהודים לפני השואה שינה את עורו והתחיל לאהוב אותם פתאום. לכל היותר הוא נמנע מלומר בפרהסיה את מה שהוא חושב. זמנית חלה ירידה משמעותית בגילויי השנאה ליהודים, אבל זה נבע מכך שאנשים לא רצו שיקשרו אותם עם הזוועות האלה, ולא מחרטה אמיתית על מה שקרה. עם חלוף הזמן זכרון השואה מאבד ממשקלו, ואנשים כבר לא כל כך מתרגשים ממנו. השפעת זכרון השואה על היחס ליהודים גם היא עברה שינמוך (downgrading). בפרפראזה על ביטוי ידוע מהמחזמר כנר על הגג, בימינו, להיות מזוהה כשונא יהודים זה עדיין לא כבוד גדול, אבל זו כבר גם לא בושה. לא ירחק היום שגם זה ישתנה. ועדיין לא נגענו בפוליטיזציה שנושא השואה עבר והתרומה של הסכסוך הישראלי ערבי.

ד"ר יוחאי סלע כתב על מקורו של הטלאי הצהוב:  מייד כשפורסמה הידיעה על כוונתם, לכאורה, של האיראנים להורות לכל היהודים לשאת סרט צהוב לזיהוי (במאי 2006), הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים, ודומה היה כי ענן קודר וכבד כיסה את יהודי העולם ומדינת ישראל. גם אם הידיעה לא הייתה נכונה, וגם אם רבים בכל זאת האמינו שזה אכן כך, מבול הצהרותיו של אחמדיניג'אד שניתנו בשנה האחרונה בנוגע להשמדתה של ישראל, עורר תגובה מהירה בעלת עוצמה רגשית רבה לשמע הבשורה, שכן, מי שנתן פרסום לידיעה, נגע במודע בעצב החשוף של העם היהודי כולו.

מעבר להיבט התקשורתי של העניין - שהוא נושא מעניין לכשעצמו - ראוי לציין כי רעיון הטלאי הצהוב מקורו באסלאם הקדום של המאה ה-9. בתקופת ימי-הביניים אימצו מדינות אירופאיות אחדות את הרעיון, אך רק עם עליית הנאצים לשלטון הוא קיבל מימד מפלצתי. בעקבות זאת נוצרה זהות בין הטלאי הצהוב לבין הנאציזם, ומכאן גם הרגישות הרבה לגבי אזכורו בהקשרים שונים.