לאחר שמנקים את הציניות והלעג מהמחאה הציבורית המתחוללת בישראל בשבועות האחרונים, ולאחר שמדלגים בקלילות מעל לביטויים כמו "מעשני נרגילות" ו"אוכלי סושי", מן הראוי היה לבחון מעט יותר לעומק את המציאות המתחוללת בישראל בשנים האחרונות. פעמים אחדות כתבתי במגזין זה ש"מעמד הביניים" - שהוא רוב הציבור - מממן מכיסו אוכלוסיות גדולות שהתרומה שלהן למדינה ולחברה היא אפסית. זה אותו ציבור גדול של ישראלים נאמנים היוצאים כל בוקר לעבודה ומשלמים מיסים ישירים ועקיפים כחוק. זה אותו ציבור שנושא גם בנטל הביטחוני וגם בנטל החברתי - לעיתים בחירוק-שיניים. זה הרוב השקט, הדומם, המנסה לצוף מעט מעל לטרדות-היום בעזרת נקודות-אור קטנות בעבודתו, בביתו, במשפחתו או בחופשתו הקצרה.

אך, לפני שאמשיך לפרט מעט את הנושא שעל הפרק, הנה נקודות אחדות להבהרה: החיים אינם מסתכמים רק ביציאה לעבודה וחזרה הביתה כדי לאגור-כוח ליום עבודה נוסף. לחיות בבית מתפקד והגון עם טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, כבלים, מקרר, מכונת-כביסה, מכונית, טלפון-סלולרי, חשמל ומים זורמים, אינם מותרות. אלא, כל הפריטים הללו הם בסך-הכל מצרכי-יסוד שנועדו לנתב את חיינו כהלכה במדינה התופסת את עצמה כחברה מודרנית המתאימה את עצמה לצרכים ולדרישות של המאה הנוכחית. מה שהיה לפני 50 שנה, או לפני 60 שנה, או בתקופת העלייה הראשונה אינו רלוונטי לדיון שעל הפרק. הזכות לגור בבית משלך, דומה בחשיבותה לזכות לקבלת עבודה או לרכישת השכלה גבוהה במחיר סביר והגון המותאם ליכולת הכלכלית הממוצעת. לקנות ספר, או ללכת לקונצרט כלשהו, או לצאת לחופשה שנתית, אינם נחשבים למותרות משום שהם עקרונות יסוד הנשענים על המסורת ההיסטורית שלנו הנמתחת על אלפי שנים. עיון קצר בתנ"ך (בספר משלי - האהוב עלי במיוחד), מפרט בקצרה ובדיוק כירורגי את הצרכים הבסיסים הדרושים לאדם כדי לתפקד כהלכה בנתיבות חייו.

המילה "קפיטליזם" אינה מילה גסה, כשם שהמילה "סוציאליזם" אינה מילה גסה. המושג "צדק חברתי" נועד, בין היתר, למצוא את האיזון הנכון בין גישות כלכליות שונות במטרה להעניק תשובות הכרחיות לבעיות המטרידות את בני-אדם כבר מאות ואלפי שנים. "צדק חברתי" אינו ביטוי חדש ומודרני, אלא הוא נשען על המקורות ההיסטוריים שלנו מקדמת-דנא. אם רופא בישראל מרוויח 23 שקלים לשעה במסגרת הרפואה הציבורית בישראל, אך לעומתו פרשן לענייני כלום בערוץ 2 מרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש, משמעות הדבר שהחברה הישראלית נמצאת במשבר ערכי עמוק. אם חזאי באחד מהערוצים בישראל מתהדר במשכורת עתק, אך לעומתו שוטר ישראלי ממוצע אינו מרוויח יותר מ-5,000 ₪ בחודש, משמעות הדבר שסדר-העדיפויות בישראל לקוי מן היסוד. כך למשל, אם אישה ישראלית בעלת תואר דוקטור מרוויחה לכול היותר כ-4,500 ₪ רק 8 חודשים בשנה והיא גם נדרשת להתמודד עם שכר-דירה המגיע ל-3,500 ₪ לחודש על דירה עלובה, משמעות הדבר שמשהו מאוד יסודי לקוי בחברה הישראלית. הרופא, השוטר והדוקטור, נמצאים בחזית העשייה הישראלית, אך היחס אליהם הוא כמו אל טפילים שאינם זכאים לחיות חיים הוגנים בהתאם להשקעתם ובהתאם להשכלתם. במקרים רבים הורים פנסיונרים צריכים לעזור לילדיהם בני ה-30 וה-40 לגמור את החודש למרות עבודתם היוקרתית של ילדיהם.

"מומחים" אחדים טוענים לעיתים קרובות שלישראלים יש אובססיה בלתי-הגיונית להשיג דירה בבעלותם. אולם, דיור הוגן במחיר הוגן הוא הבסיס לחיים סבירים בחברה המתיימרת להיות בעלת סטנדרטים גבוהים כיאה לבני-אדם. בית ללא משכנתה מעיקה או שכר-דירה שאינו מרקיע שחקים זה אינו עניין של מותרות, אלא בסיס קיומי השפיע באופן ישיר על שאר הדברים המלווים את חיינו. מה שמתחולל בישראל בשנים האחרונות בתחום הדיור, אינו "שוק חופשי" אלא "שוק פרוע" שיש בו סממנים רבים של ניצול מחפיר של אזרחים בידי הממשלה ובידי גורמים פרטיים הגוזרים קופון שמן על גבם של הרוכשים ועל גבם של ילדיהם ועתידם.

מידי שנה, בחודשים יולי-אוגוסט מתחיל המרוץ האין-סופי של משפחות וסטודנטים ישראלים בחיפוש אחרי דירה ראויה להתגורר בה לקראת פתיחת שנת הלימודים בבתי-הספר ובאוניברסיטאות. במסגרת החיפושים הללו נתקלים בתופעות מדהימות הניתנות להגדרה אחת בשם כולל - שהיא, תאוות-בצע. זו תאוות-בצע הנובעת משוק שהוא אינו "חופשי" אלא הוא שוק פרוע מהסוג הנחות ביותר. כנראה שההגדרה של "דירה הראויה למגורי אדם" מקבלת משמעות מאוד רחבה בלקסיקון הנדל"ני הישראלי של בעלי-הבתים ומשרדי-התיווך. יש הרבה אנשים הגונים בתחום, אולם כדי להגיע אליהם את צריכים לעבור דרך חתחתים לקראת הדירה המיוחלת המתאימה לתקציבכם ולצורכי משפחתכם. הסיפורים על טיב הדירות בישראל חוזר על עצמו כמו מעגל שלם של מנצלים ומנוצלים. למשל, דירות מוזנחות במחיר מופקע, חדרי-שירותים ללא חלון, מטבח ללא כיור, המקלחת היא צינור שיוצא מהכיור, דירות מפוצלות של 15 מ"ר כל חדר במחיר של 3,000 ₪, חדרים ללא חלונות, כוכים עם חלונות זעירים במחיר של 3,500 ₪, מחסנים שהוסבו לדירות חדר, חדרי-אשפה שהוסבו לדירות בנות חדר אחד, דירות שנבנו ללא האישורים הנדרשים וחנויות שהוסבו לדירות חדר או שניים. במקרים אחדים אנשים אינם מתביישים להציע דירת-חדר של 11 מ"ר במחיר של 800,000 ₪ (כן, כן, שמעתם נכון). עיריות אחדות אינן מהססות לגבות 700 ₪ ארנונה בשכונות מעופשות כדי לממן ציבור רחב של אנשים הזכאים להנחה של 90 אחוזים בארנונה ובמימון של כמעט 100 אחוזים בגני-ילדים. הדיור הוא רק חלק מהסיפור הישראלי משום שעדיין לא דיברנו על המחירים המופקעים במוסכים, על הרווחים העצומים של הבנקים, על מחירי גני-הילדים, על המיסים העקיפים המוטלים על האזרח הישראלי ללא כל הצדקה ועל תפקידה השלילי של התקשורת הישראלית המעניקה לגיטימציה ל"תרבות הכלום" של סלבריטאים בעזרת סיקור אוהד על חייהם הראוותניים.

דירה בישראל אינה צריכה לעלות יותר מ-500,000 ₪ לכול היותר. דירת חדר בישראל אינה צריכה לעלות יותר מ-200,000 ₪ באזור יוקרתי. אולם, כאשר מרבית הקרקעות נמצאות בידי המדינה והן נמסרות לקבלנים במחיר מופקע ללא כל הצדקה תוך כדי יצירת מחסור מלאכותי כדי להגביר את הביקוש, משמעות הדבר שתושבי המדינה אינם נחשבים לאזרחים אלא הם נחשבים לנתינים. דיור הוגן אינו מוצר מותרות, אלא הוא מוצר יסוד, בסיסי, המשפיע באופן ישיר על חייהם של מיליוני ישראלים הזכאים לחיים הוגנים, משום שמאחורי כלכלת המקרו המדהימה של ישראל, מסתתרים אנשים יצירתיים ומועילים החיים בשוליים של ההצלחה הכלכלית של ישראל - זו המתנהגת כמו טייקון ללא-עכבות שתפקידו רק למקסם את רווחיו בכל מחיר. "צדק חברתי" הוא לא ביטוי ריק מתוכן והוא בוודאי שאינו קשור לימין או לשמאל, לקפיטליזם או לסוציאליזם. "צדק חברתי" הוא מושג הנשען על המסורת היהודית שלנו שהשפיע רבות על העולם-החופשי כולו - כדאי מאוד שתזכרו גם את זה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מחאה ציבורית: מלכודת עכברים כדירת מגורים בישראל", מגזין המזרח התיכון, 6 באוגוסט 2011.

שיתוף בפייסבוק