על-פי כל הסימנים שאנו עדים להם בעת האחרונה, אנו נכנסים לעידן של התפייסות ופייסנות, שלום ואחווה, ואף דיאלוג פורה והבנה רבה יותר בין המדינות - שאך לא מזמן היו עוינות האחת את השנייה עד כדי מרחץ דמים מתמשך. המסקנה המפוקפקת הזו מוסקת מקריאתם של מאמרים אחדים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית מאז ראשית 2009, בעיקר לאור השינויים הפוליטיים שהתרחשו בארה"ב בשל בחירתו של ברק אובמה לנשיאות האמריקאית וכניסתו לבית הלבן ברוב פאר והדר. על-פניו, נראה, שארה"ב מנסה להפחית את המתיחות הבינלאומית בעזרת רטוריקה פייסנית ובמתן דגש מילולי בנוגע לתפקידה המוסרי של ארה"ב ביצירת עולם טוב יותר לכלל האנושות.

אלה הנציבים לצידה של ארה"ב באורח מסורתי, אולי ייראו בכך חידוש מרענן לעומת תקופתו של הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש. שכן, סביר להניח ש"אופטימיזם" הוא חלק מהמערך התרבותי המערבי, ואולי הוא גם מהווה חלק מהמערך הפסיכולוגי של מרבית האנושות בעולם - זו השואפת לשלמות אורגנית וליחסים הרמוניים בינה לבין סביבתה. באורח פרדוקסאלי, ארה"ב מנסה לפעול על-פי הציווי המוסרי האמריקאי שהפך למיתוס, בעוד שיריבותיה המסורתיות של ארה"ב, הפועלות נגדה בכול כוחותיהן על-פני הגלובוס, מבינות היטב שמדובר רק במיתוס הנובע לדעתן מתמימות אמריקאית טיפוסית בנוגע למרכיבי העוצמה העיקריים הקיימים בזירה הבינלאומית. המצב פרדוקסאלי הזה מציב אל מול פנינו מערכת שלמה של אי-הבנות תרבותיות ופוליטיות רבות, העלולות לגלוש לקטסטרופה בינלאומית - בעיקר בכול הקשור לאידיאולוגיה השיעית כלפי ישראל וכלפי העולם החופשי.

ארה"ב עוברת תהליך של רדיקליזציה פוליטית ושימת דגש אידיאולוגי על מיעוטים, על זכויותיהם ועל השאלה המעוררת-יצרים "מי היה הקורבן של מי, ולמה". אפשר, שהתהליך הזה יופסק בעוד שנים אחדות עם החלפתו של ברק אובמה - אולי בשל התנגשות רעיונית חזיתית עם האתוס האמריקאי המסורתי. אולם השאלה היא, איזה משקעים התהליך הזה יותיר בנתיבו הארוך, ומה הן ההשפעות שתהיינה על החברה האמריקאית בכללותה ועל מעמדה בינלאומי בעיני הבריות. הקהילה היהודית בארה"ב (בדומה לישראל בשאלת איראן) ניצבת במלכוד כפול וגם במלכוד כפוי: אם אובמה ייכשל בתפקידו, היא תואשם כמי שתרמה להחדרת "המותג" לתוך התרבות האמריקאית השלטת. ומאידך, אם מדיניותו של אובמה תצליח, היא תיחשב לחלק אינטגרלי מהממסד הלבן המדכא. לזה גם מתווסף המשבר הכלכלי העולמי: ככול שהמשבר הכלכלי בארה"ב ובעולם יהיה ממושך ועמוק, הציבור הרחב יחפש הסברים פשטניים בדמותו של שעיר-לעזאזל מסורתי שיהא נוח לתעל כלפיו את רגשות הזעם והתסכול, כפי שהדבר התרחש פעמים אחדות בעבר.

למרות הקשרים החמים בין ארה"ב לישראל, האנטישמיות חיה בועטת ונושמת בארה"ב - החל מחוגי האקדמיה האמריקאית וכלה בחוגי הימין הדתי של דרום ארה"ב - בדומה למה שמתחולל בעת האחרונה על אדמת אירופה המערבית. לאור כל זאת, לאידיאולוגיה השיעית בנוגע לישראל ישנה השפעה הולכת וגוברת שכן היא מעוררת מחדש רגשות סמויים בעלי רקע היסטורי עמוק ורחב - גם אם הדבר נעשה לכאורה ממניעים של סקרנות תקשורתית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בראיון עם אחמדינג'אד שהתפרסם בעיתון הגרמני "דר שפיגל" באפריל 2009. השילוב של אידיאולוגיה שיעית גזענית בשפה הגרמנית והמיועדת לציבור הגרמני, מעורר כמובן אי-נוחות רבה. אך מאידך, השילוב הזה גם חשף מחדש את הסכנות הרבות והחמורות הניצבות מול ישראל שהתגלו במהלך הראיון בשל חנפנותו של אחמדינג'אד שהופגנה כלפי הציבור הגרמני.

מאידיאולוגיה הגזענית לפרקטיקה אפשרית

בראיון ל"דר שפיגל" הגרמני, אחמדינג'אד התמקד בשלושה נושאים עיקריים: הגרעין, היהודים והשואה. במהלך הראיון הוא העניק הצהרה לעם הגרמני, לכאורה תמימה, אך היא לא נאמרה בהיסח-הדעת וללא הבנה של המציאות האירופאית הציבורית בשאלת היחסים ההיסטוריים הטעונים בין אירופה לבין ישראל. על-מנת להקל את ההבנה בנוגע לטקטיקה האידיאולוגית של המשטר השיעי, נחלק את אמירותיו של אחמדינג'אד על-פי מדרג סכמטי פשוט.

כפי שאנו מבחינים זה מכבר, לישראל יש תפקיד אינסטרומנטלי חשוב בתעמולה האיראנית. זה היה נכון בעבר, אך כעת הדבר משמש חלק חשוב במדיניות הרשמית של המשטר השיעי באיראן גם ברטוריקה המופנית לעבר הזירה הבינלאומית. בעיני הממסד השיעי באיראן, העיסוק בישראל אינו רק נשק פוליטי, אלא הוא הפך לחלק מהתפיסה השיעית הדתית הנוגעת למעמדה ההיסטורי של איראן במרחב המזרח-תיכוני ובעולם כולו. במילים אחרות, ניתן לזהות כאן רצף הגיוני קר ומחושב - של דה-לגיטימציה של מדינת-ישראל כמדינה ריבונית הזכאית להתקיים - רצף הנשען על "עוול היסטורי", "זכויות היסטוריות" ו"תיקון היסטורי" בדומה לאידיאולוגיה הנאצית. כל אלה משולבים יחדיו במטרה להציב את איראן במעמד בינלאומי והיסטורי הראוי לה, והיאה לה, על-פי התפיסה השיעית הרווחת. איראן רוצה להראות לעולם שישראל היא נטל מוסרי, נטל תרבותי, ואפילו נטל קיומי על העולם הרחב - כפי שעולם זה נתפס בעיני רוחו של אחמדינג'אד. מחד-גיסא, איראן עוסקת לכאורה ברטוריקה של "אנטישמיות חומלת" המתבטאת במלל אין-סופי של ביטויים ומושגים אמוציונאליים כמו עוול וזכויות. ומאידך, איראן מכניסה בדלת הראשית את הפוליטיזציה של האנטישמיות כעיסוק הראוי לדון בו בשיח הבינלאומי ללא כל נקיפות מצפון. לפיכך המונחים "השמדה" או "חיסולו של המשטר הציוני" מקבלים גוון פרקטי הנעשה לטובת האנושות כולה.

בעזרת מסע הפחדות מילולי והתרסה דתית כלפי העולם, איראן הצליחה לסרס במידה מסוימת את תגובתן של המדינות הדמוקרטיות כלפיה. העמקת הנושא הישראלי ברטוריקה האיראנית מעניקות לה שתי פלטפורמות חשובות ממנה היא יכולה לקדם את האידיאולוגיה שלה עוד כמה צעדים קדימה: אם המערב ישתוק על איומיה של איראן כלפי ישראל, הרי הדבר נובע בשל הסכמה הבינלאומית והבנה למעשיה של איראן נגד ישראל, ולכן מוטלת על איראן "החובה המוסרית" לעסוק בסוגיה הנוגעת לחיסולה של ישראל. ומאידך, אם המערב יגונן (מילולית) על ישראל או יפעל נגד איראן, הרי המערב נשלט על-ידי המשטר הציוני, ולכן זו חובה דתית לחסל את ישראל כדי להגן על הציוויליזציה האסלאמית ברוח התפיסה השיעית. במובן הזה איראן שואבת את השראתה מהתעמולה הנאצית, וזו אף משמשת למעצבי האידיאולוגיה השיעית כ"טקסט-בוק" מעשי כדי להגיע לפתרון המיוחל בהתאם לתפיסה הקיימת כיום באיראן.

האידיאולוגיה השיעית מקבלת את השראתה, בין היתר, מהתפיסה העממית השוררת בנצרות ובאסלאם מזה דורות, דהיינו "היהודים היו מבוזים ומנודים לאורך ההיסטוריה גם בגלל שלא הייתה להם מדינה. אך בשל היותם מבוזים ומנודים, היהודים גם אינם ראויים למדינה". זהו מעגל קסמים אין-סופי של טיעונים דתיים וטיעונים פסיכו-היסטוריים שאין להם מוצא בעזרת התפיסה ההגיונית שלנו ובעזרת החשיבה והתודעה המקובלת עלינו כיהודים החיים על אדמתם ההיסטורית. לא צריך להיות באמת אשם כדי להיות מואשם ומנודה בפי-כל - כפי שאנו מכירים זאת מההיסטוריה הארוכה שלנו. לפיכך, מימד הזמן מקבל משנה-תוקף בהתמודדות שלנו עם האידיאולוגיה השיעית כפי שהיא מוצגת מפי דוברים איראנים באורח גלוי ופומבי. במילים אחרות, אידיאולוגיה רדיקלית טקטית, מחייבת בסופו של דבר גם את הגשמתה באורח פרקטי.

תזכורת היסטורית

ב"נאום הנבואה" של היטלר, ב-30 בינואר 1939, שניתבו את האירועים לקראת הפתרון הסופי של יהודי אירופה, הוא הצהיר את הדברים הללו: "אם תצליח יהדות-הממון הבינלאומית, בתוך אירופה ומחוצה לה, לשוב ולהטיל את האומות למלחמת-עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחונה של היהדות, אלא (התוצאה תהיה) השמדת הגזע היהודי באירופה".

צריך לשים לב למילה "שוב", שכן סיבותיה ותוצאותיה של מלחמת-העולם-הראשונה נתפסו בעיני התעמולה האנטישמית ובידי האידיאולוגיה הנאצית כמזימה יהודית. תבוסתה של גרמניה במלחמת-העולם-הראשונה ומשטר הפיצויים שבא בעקבות התבוסה הגרמנית, שימשו עילה נוחה להשמעתם של רעיונות רצחניים שכאלה. דבריו של היטלר ב"נאום הנבואה" שלו ב-1939, היוו את הבסיס הרציונאלי לחיסולם של היהודים ברחבי היבשת. רעיונותיו של אחמדינג'אד בנוגע לישראל אינן זרות לאוזן האירופאית. יתרה מזאת, פשטותן האידיאולוגית מקילה מאוד על ההסכמה עם המוטיב המרכזי של דבריו בנוגע לישראל, שכן הזרם השיעי יודע שהוא זורע באדמה שנעשה בה חריש עמוק לאורך דורות רבים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל במלכודת האידיאולוגיה השיעית", מגזין המזרח התיכון, 18 באפריל 2009.

שיתוף בפייסבוק