עיתון הארץ לא אוהב ספרים וסיפורים העוסקים בישראל מתוך נקודת-מבט אוהדת, ליברלית, דמוקרטית ואמיצה, המראה את פניה האמיתיות של ישראל מבלי לשלם מס-שפתיים לשמאלנות המקצועית והאנטי-ישראלית. טענתי בעבר שהחברה הישראלית מנהלת יחסי סאדו-מאזו עם העבר ההיסטורי שלה, עם תרבותה ועם אורחות חייה, מתוך תחושה של מסכנות, אומללות וביקורת עצמית על סף הפורנוגרפיה. זאת הייתה תחושתי שקראתי את הביקורת על ספרו של נג'ם ואלי "מסע אל-לב האויב", שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-11 במרס 2009, מפי ח"כ (בדימוס) יוסי שריד.

נג'ם ואלי, יליד 1956, הוא ערבי-מוסלמי מעיראק. בשל התנגדותו למלחמת איראן-עיראק כחייל בצבאו של סדאם חוסיין, הוא שהה בכלא תקופה מסוימת. לאחר שהוא ריצה את תקופת מאסרו, הוא החליט להגר הרחק מארצו ולחיות כגולה פוליטי בגרמניה וספרד - שם גם רכש את השכלתו הרחבה. ב-1986 הוא פרסם את ספרו הראשון, ובקרב חוגים אחדים הוא נחשב לאחד מהסופרים העיראקים החשובים החיים כיום. ואלי רואה את עצמו כסופר ליברלי השייך לזרם ספרותי רדיקלי המתנגד לפונדמנטליזם כפי שהוא בא לידי ביטוי באסלאם הפוליטי השורר כיום בעולם-הערבי. ככזה, הוא פרסם מאמרים רבים בעיתונים "אל-חיאת", ב"נויה צייטונג" (Neue Zeitung) וב"ניו יורק טיימס". כיום הוא מתגורר בברלין ונהנה ממעמד של אינטלקטואל מוביל ובעל השפעה על חוגים ליברליים רחבים. הוא ער לעובדה שאירופה עוברת כיום סוג של איסלאמיזציה כפויה, שכן, לדבריו אין צורך לנסוע לאפגניסטן כדי לפגוש את אנשי אל-קאעידה, אלא אפשר להיתקל בהם גם במרכז ברלין. פעילותו של ואלי מקנה לו מקום של כבוד לצד אנשי-רוח ליברליים אמיצים כדוגמת אירשאד מנג'י, מגדי עאלם, וואפה סולטן, בריג'יט גבריאל ונוני דרוויש.

נג'ם ואלי הגיע לישראל לראשונה ב-2006 לאור הזמנתה של אוניברסיטת חיפה בעקבות כנס בינלאומי שעסק בעתידה של עיראק בעקבות הפלישה האמריקאית. בפעם האחרונה ש-ואלי הגיע לישראל הייתה בפברואר 2009 לרגל קיומו של היריד הספרים הבינלאומי שנערך בירושלים בפעם ה-24 מאז ב-1963. יריד הספרים הבינלאומי נחשב לאחד מהירידים החשובים והגדולים בעולם, שבמסגרתו נערכים ימי עיון, כנסים ואף מוענקים פרסים לסופרים בעלי-שם מרחבי-העולם. ב-2009 הוענק "פרס ירושלים" לסופר היפני הארוקי מורקמי, שהתלבט האם להגיע לישראל בעקבות המערכה הישראלית נגד תנועת החמאס בעזה. מוריקמי החליט בכול-זאת לקבל את הפרס בירושלים, אך לאחר שובו ליפן הוא פרסם מאמר מביש וטיפשי ביותר על ביקורו בישראל.

מבחינתו של נג'ם ואלי, השתתפותו ביריד הספרים הבינלאומי הייתה חגיגה כפולה: פעם נוספת ניתנה לו האפשרות להיפגש עם מאות אנשים מישראל מרחבי-העולם הנהנים מחיים תרבותיים ערים, אך מעל הכול, ניתנה לו אפשרות להציג את ספרו החדש בשם "מסע אל לב האויב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) העוסק בהתרשמותו של ואלי בעקבות ביקוריו בישראל. ואלי, שגדל במדינה טוטליטרית תחת משטרו האפל של סדאם חוסיין, היה מספיק אמיץ לעמוד על ההבדלים התהומיים בין ישראל לבין שכנותיה, ולעמוד על ההבדלים התהומיים בין התדמית של ישראל כלפי-חוץ לבין המציאות שנתגלתה לעיניו במהלך ביקוריו בישראל. ואלי היה מספיק אמיץ לתאר את מה שראו עיניו - לא דרך הפריזמה הערבית או הפלסטינית או השמאלנית מבית מדרשו של יוסי שריד, אלא באמצעות השכל הישר. ספרו המרענן של נג'ם ואלי יצא בו זמנית בערבית, עברית, אנגלית וגרמנית, עניין המעיד על חשיבותו העצומה של הספר החורג הרבה מעבר לזמן ולמקום.

בניגוד ליוסי שריד, נג'ם ואלי יודע כנראה להעריך חברה דמוקרטית הנלחמת על ערכיה למרות הסביבה העוינת אותה. בניגוד ליוסי שריד, ואלי מבין היטב את החיוניות התרבותית והפוליטית השוררת בישראל - זו המאפשרת ליצור חברה תוססת, מצליחה, הישגית ודמוקרטית המורכבת "מאנשים רגילים לגמרי", ללא קרניים לראשם וידידותיים כלפי הבריות. אם ספר כזה היה יוצא על אחת מהמדינות הערביות, אנשים כדוגמת יוסי שריד היו ממהרים להמליץ לקוראיהם לרכוש את הספר. סביר להניח שהם היו גם ממהרים להכתיר את הספר הזה כיצירת פאר היכולה לשנות את דעותיהם של הישראלים "הנשטפים בתעמולה אנטי-ערבית". סביר להניח, שאם היה מתפרסם ספר כזה בעברית, אנשים כדומת יוסי שריד היו מתחילים להתבכיין בקולי קולות על מצבה העגום של החברה הישראלית לעומת הצלחתה וחיוניותה על החברה הערבית במדינות-ערב.

סביר להניח שאנשים כדוגמת יוסי שריד אינם ששים כלל לראות את החברה הערבית רק דרך הפריזמה של הברבריות הפוליטית הערבית, הדיכוי, הרצחנות ההדדית והאידיאולוגיה הרצחנית המופעלת נגד בעלי התפיסות הדתיות האחרות. סביר להניח שאנשים כדוגמת יוסי שריד אינם רוצים להביט על החברה הערבית רק דרך "הממד הצר" המתבטא ברעיון הג'יהאד האסלאמי או בכיבושים הערביים במזרח-התיכון. את אותה "פריווילגיה תרבותית" שהוא מעניק לערבים, הוא אינו מוכן להעניק לישראל. העניין הזה מזכיר לנו את דבריו של הסופר עמוס עוז בנוגע למערכה הצבאית הישראלית בעזה. שכן, לדבריו של עמוס עוז, מעשיה של ישראל בעקבות המבצע הצבאי "הם בלתי נסלחים". את זה אומר סופר ישראלי שקיבל פרסים רבים ממדינה הממוקמת באירופה ושמה - גרמניה. כעת הבנתם את הרעיון המסתתר מאחורי תפיסות פוליטיות מסוימות?

בראיון לעיתון גלובס בעת ביקורו האחרון בישראל, אמר נג'ם ואלי את הדברים האלה: "חששתי שאדחה על ידי האנשים, כי הבעיה בין הערבים לישראלים היא שאין אימון. גם לא ברמה נמוכה. אנחנו זקוקים לשנים של תקשורת והחלפת דעות, ולספרות יש כאן תפקיד חשוב כאוונגרד של התרבות. הקולגות שלי גרוסמן ועוז, הגיעו לקהיר ולעמאן. למרות שזה היה רק כדי לדבר עם אנשים שפגשו. זוהי הזדמנות וזה יתרון. בשבילי כסופר, ההרפתקה הזו (הביקור בישראל) עושה את הכתיבה לחיה יותר. למעניינת ולעמוקה יותר."

בדברי ההקדמה לספר נכתב כך: "מצעירותו העסיקו את הסופר העיראקי נג'ם ואלי שאלות שלא מצא להן תשובה. מצד אחד איזו מין מדינה ענקית רבת-כוח היא ה'ישראל' הזאת, שהצליחה להפיל את העולם-הערבי כולו לתרדמת, כפי שמסבירים השכם וערב. ומצד אחר, איך זה מסתדר עם הביטחון המוחלט של אנשי הצבא הערבים שקרוב יומה של 'מדינונת הכנופיות הציונית', וכי במוקדם או במאוחר היא תיעלם מן המפה".

במשך שנים רבות, אינטלקטואלים ערבים - מזרמים שונים ומשונים - עוסקים בשאלה המייסרת: מה הופך את ישראל למה שהיא, ומה עושה את הערבים למה שהם? הספר הזה מצטרף לשורה ארוכה של פרסומים המנסים לענות על השאלה הקשה הזו. אלא שהפעם, הדבר נעשה מנקודת-מבט אישית, אוהדת ובלתי-מסויגת - ובניגוד גמור לרוח העבשה המרחפת במסדרונות עיתון הארץ.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "נג'ם ואלי - מסע אל לב האויב", מגזין המזרח התיכון, 14 במרס 2009.

שיתוף בפייסבוק