על-מנת להבין את התגובה הערבית לאור הפעולה הישראלית בעזה, שהחלה ב-27 בדצמבר 2008, ניתן לחלק זאת לשלושה מרכיבים עיקריים: א. תגובת הרחוב הערבי. ב. תגובת המדינות הערביות המתונות. ג. תגובת המדינות הערביות הרדיקליות. גם הפעם, בדומה למלחמת לבנון השנייה, התגובה הערבית לאור האירועים בעזה הנה חשובה לא רק מבחינתה של ישראל ומעמדה האזורי, אלא יש לה גם ערך חשוב בנוגע להבנת מערך-הכוחות בתוך העולם-הערבי עצמו ותפקידה הסמוי והגלוי של ישראל בתוך המארג הזה.

דוגמא אחת תבהיר את העניין הזה לאור ההתפתחויות המדיניות בין ישראל לסוריה בעקבות חידוש המשא-ומתן המדיני: מאז שהחלו האירועים בעזה, הטלוויזיה הממלכתית של סוריה עברה למתכונת שידורים מיוחדת שבמהלכם שודרו שוב ושוב מראות ההרס וההרג שהתחולל בעזה. יתרה מזאת, במהלך יום השידורים המיוחד ב-28 בדצמבר, שודר פעם נוספת הקליפ הטלוויזיוני מתקופת האינתיפאדה הראשונה על רקע שירו של מחמוד דרוויש שהפך להמנון האינתיפאדה ב-1988. השיר שעורר זעם רב בישראל באותה עת, מבהיר היטב את העמדה הסורית האמיתית כלפי מדינת-ישראל והלאומיות הישראלית גם לאור התקוות הישראליות שהתעוררו פעם נוספת עם חידוש המשא-ומתן המדיני בין שתי המדינות שהחל בשנה האחרונה (2008) בתיווכה של טורקיה.

הביטויים "האויב הציוני", "הישות הציונית" ו"פלסטין הכבושה", חזרו לעטר את השידורים של הטלוויזיה הסורית בעיקר במהלכם של ראיונות שנערכו עם תושבים סורים שביקשו להביע הזדהות - בעידוד השלטונות - עם תושביה של עזה. אורחים באולפן הסורי לא היססו לגייס את המושג "ג'נוסייד" כדי לתאר את מעשיה של ישראל תוך כדי התעלמות מכוונת ממעשיה של תנועת החמאס לאורך השנים האחרונות. שכן, לסוריה כ"בירת ההתנגדות הערבית" יש אינטרס ברור ומובהק להעניק תמיכה מלאה לכל פעולה טרוריסטית המתבצעת נגד ישראל כחלק מהאסטרטגיה ארוכת-הטווח שלה. הציר הרדיקלי המורכב מסוריה, איראן וחיזבאללה, היה צפוי בתגובתו הפומבית לאור הפעולה הישראלית בעזה, שכן תנועת החמאס נתפסה כחלק מהמערך האסלאמי הרחב באידיאולוגיה המיליטנטית הזו הרואה בהשמדת ישראל יעד ערבי-אסלאמי בר-השגה.

תגובת הרחוב הערבי לאור האירועים בעזה הנה צפויה ומובנת, שכן המראות שנשקפו מעל מרקעי הטלוויזיה היו קשים מנשוא גם אם כל ההרוגים היו פעילי חמאס. ויחד עם זאת, האפקט של התגובה הישראלית מראה בעליל, לכל בר-דעת בעולם-הערבי, שישראל מוכנה להרחיק-לכת בתגובתה בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה. מהבחינה הזו, עוצמת התגובה הישראלית, היקפה ומספר הנפגעים הרב, מעלים פעם נוספת שאלות נוקבות בציבור הערבי בשאלת שיקול דעתם של בכירי החמאס בדומה לשאלות שהתעוררו בו לאור החלטתו של חסן נסראללה ב-2006 לתקוף את ישראל. מעצבי דעת-הקהל הערביים - אלה המופיעים בטלוויזיה ואלה המפרסמים מאמרים - יעניקו לציבור הערבי תובנות חדשות ככול שתתבהר התמונה בנוגע לשיקול דעתם של בכירי החמאס לפעול כפי שפעלו עד ל-27 בדצמבר 2008. לפיכך, כאן נכנס המרכיב השלישי לתמונה הכוללת, דהיינו תגובתן של המדינות המתונות כדוגמת מצרים, סעודיה והרשות הפלסטינית.

אין זה סוד שאחדים מראשי המדינות הערביות שלחו מסר ברור לישראל שיש לחסל את ראשי החמאס וכי יש לעשות זאת בהחלטיות ובנחישות רבה - מעט יותר טוב ממה שהתחולל במלחמתה של ישראל נגד ארגון חיזבאללה ב-2006.  גם במקרה הזה, בדומה למה שהתחולל ב-2006, ישראל מהווה כתובת ומשענת אסטרטגית בשעה שהמדינות הערביות אינן מסוגלות להתמודד עם ארגונים רדיקליים - בעידודן של איראן וסוריה - המהווים איום על המשטרים הערביים המתונים. לצד התגובה המצרית המעניינת והאמיצה שבאה לידי ביטוי בדברי שר-החוץ המצרי, אחמד אבו אל-רייט, שהטיל את האשמה על ראשי החמאס, גם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) הבהיר היטב את עמדתו על מי מוטלת האשמה לאור ההתקפה הישראלית בעזה ולנוכח הנפגעים הרבים. בפגישה שנערכה  ב-27 בדצמבר בין מחמוד עבאס לבין בכירי השלטון המצריים, הצהיר עבאס באוזני עיתונאים רבים שהוא ניסה לשכנע את בכירי החמאס לא לחדש את הירי לעבר ישראל ואף לחדש את הפסקת-האש, אך לשווא. מהבחינה הזו, מצרים והרשות הפלסטינית הבהירו לציבור הערבי כולו שגם הן נכנסות לקטגוריה של אלה הסובלות משלטונה של תנועת החמאס, זו הנתמכת בשתי זרועותיה הארוכות של איראן הרדיקלית.