נְתַנְיָהוּ בְּגוֹב הָחָקִירוֹת - פוליטיקה ישראלית 2017

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

27.04.2017

 

 

 

אלגוריה על תלאותיו החקירתיות של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, הניצב בודד במערכה מול צונאמי של חקירות סרק משטרתיות, חקירות שבהתאם למסורת, שלעולם אינן מסתיימות.

  

1. מבוא ורקע הסטורי

כאשר נתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, ב 1996, אחת ה"ירושות" אותן הותיר לו קודמו בתפקיד, שמעון פרס, הייתה הסכם עליו הוא חתם לפני תום כהונתו, עם ערפאת, על פיו העיר חברון תימסר לרשות הפלשתינאית. את ביצוע ההסכם פרס הותיר ליורשו. נתניהו לא כל כך התלהב מהרעיון, אבל בשל הלחצים שהופעלו עליו, הוא לא מצא את העוז הנפשי לבטל את ההסכם עליו פרס חתם. הרוב הקואליציוני עליו נשענה ממשלתו של נתניהו היה רעוע ועל מנת לשמור על שלמות הקואליציה הוא רקח עסקה עם מנהיג ש"ס, אריה דרעי, שאפשרה לו לסיים את מה שפרס התחיל בלי לגרום למשבר ממשלתי. דא עקא, "ירושה" נוספת שפרס/רבין הותירו לנתניהו הייתה חקירה משטרתית שהתנהלה נגד דרעי. במהלך כהונתם של רבין המנוח ושל פרס, על מנת לשמור על שלמות הקואליציה ולפי מיטב המסורת של ישראבלוף, החקירה שהתנהלה ע"י היועץ המשפטי דאז, בן יאיר, הייתה "חקירה כאילו". שום דבר לא זז כי בימים ההם היה מקובל שעם דרעי לא מתעסקים - כמו שנאמר אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא.

 

הדברים לא נאמרו במפורש, אבל כנראה שהייתה הבנה בין נתניהו ודרעי שבתמורה לתמיכתו של דרעי, נתניהו ידאג לכך שהחקירה תמשיך להתנהל כפי שהיא התנהלה במהלך כהונתם של רבין ופרס. 

 

מה שנתניהו לא היה מודע לו היא העובדה שהמובן מאליו לגבי רבין ו/או פרס, אינו מובן מאליו כשראש הממשלה שייך לצד הלא נכון של הקשת הפוליטית. וכך, בניגוד לצפיותיו של נתניהו, עסקת דרעי גרמה ל"זעזוע מוסרי" בקרב החוגים ה"נאורים" והביאה לפתיחת חקירה משטרתית נגד נתניהו. מיותר לאמר שבניגוד לשתיקה הרועמת שאפפה את חקירת דרעי במהלך כהונתם של רבין ופרס, חקירת נתניהו זכתה לכיסוי מלא בתקשורת לא אכנס כאן לדיון מלא בכל מה שהלך שם. אסתפק בנקודה אחת. בערך ששה חודשים אחרי שהפרשה עלתה לכותרות, התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר על החקירה שהייתה אז בעיצומה. האינטרנט היה עדיין בחיתוליו, ובמיוחד היכולת לעבוד בעברית הייתה מוגבלת. לא ניתן היה לשמור בזיכרון המחשב מאמרים מהעיתונות העברית, כך שאני מצטט מהזיכרון. אותו מאמר בעיתון "הארץ" הכיל את הקטע הבא: הסתיים השלב הראשון בחקירת ראש הממשלה. עד עתה לא נמצאו כל הוכחות מרשיעות. בשלב הבא המשטרה תחל בגיבוש ראיות נגד ראש הממשלה. אני מתנצל אם מילה אחת או שתיים התפספסו לי, כי כפי שאמרתי אני נאלץ לסמוך על הזיכרון. אינני זוכר גם מי היה העיתונאי שכתב את זה, או אם זה היה מאמר מערכת. על כל פנים, הקטע הזה הדליק אצלי אור אדום. למה בדיוק הכוונה ב"גיבוש ראיות" כאשר אין הוכחות? אני לא המומחה הכי גדול בכל מה שקשור לחקירות פליליות, אבל תמיד חשבתי לתומי שכאשר מתנהלת חקירה ולא מוצאים הוכחות, סוגרים את התיק והפרשה מסתיימת. מסתבר שזה לא תמיד כך. יש מקרים בהם כאשר לא מוצאים הוכחות יש שלב נוסף, שלב של "גיבוש" ראיות. שמעתי על סדרות גיבוש אותן עוברים מתגייסים לצה"ל המתנדבים ליחידות עילית, אבל גיבוש ראיות? מה זה? האם למשטרת ישראל יש מחלקה שתפקידה ל"גבש" ראיות? תמהני.

 

לגודל מפח-הנפש, מלבד כותרות צעקניות בתקשורת, הדבר היחיד שהניבה פרשת נתניהו דרעי היה "דו"ח ציבורי" (מה זה בדיוק?) אותו פרסם היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, בו הוא העלה על הכתב את כל מה שהמשטרה והפרקליטות לא הצליחו להוכיח. דרכו של רובינשטיין לבית המשפט העליון נסללה.

 

לסיום הפרק, ואות לבאות, הסיפור לא נגמר כפי שנראה להלן. אחרי שנתניהו הפסיד בבחירות של 1999, החקירה שנסגרה זמנית, נפתחה מחדש. מספר שבועות אחרי שנתניהו עזב את משרד ראש הממשלה, המשטרה פשטה על ביתו לאור הזרקורים ובכיסוי מלא של כל רשתות הטלוויזיה. מה הם חיפשו? הם חיפשו מתנות שנתניהו קבל כראש ממשלה ו"גנב" לשימושו הפרטי. לא מצאו כלום. זה לא מנע ממפכ"ל המשטרה דאז, יהודה וילק, להצהיר לעיתונות "יש הוכחות מוצקות" שהיו מתנות ושהן נגנבו. לוילק יש תואר במשפטים, אבל כנראה שאת השיעור בו לומדים על ההבדל בין "הוכחות מוצקות" ו"הוכחות לכאורה" הוא החסיר. קצין המשטרה שניהל את החיפוש היה פחות החלטי מהבוס שלו. לדבריו, "נכון, לא מצאנו כלום, אבל יש הוכחות שהיו כוונות לגנוב את המתנות". מגיע צל"ש לחבר'ה האלה על המסירות והדבקות במשימה בה הם מנהלים את חקירותיהם, אבל כוונות באמת קשה למצוא, לא כל שכן להוכיח.

 

2. הים נשאר אותו הים והמשטרה נשארה אותה משטרה

חלפו למעלה מ-20 שנה, את המתנות עדיין לא מצאו. אבל לאחרונה, בעקבות מידע חדש, הוחלט לחדש את החיפוש. היום יש למשטרה מפכ"ל חדש, אדם שזה מקרוב הצטרף לשורות המשטרה, אדם שהובא מחוץ למערכת על מנת "לנקות את האורוות" ולטהר את המשטרה מכל מיני ספיחים לא בריאים שדבקו בה. בהתייחסו לחקירה הנוכחית של ראש הממשלה, המפכ"ל הודיע בריש גלי "הגענו לישורת האחרונה, והחקירה עומדת להסתיים תוך כמה חודשים". הוא לא הבהיר כמה זה "כמה".

 

לפני שנעבור להווה ולחקירות של ימינו, מספר מלים על חקירות משטרתיות (לא רק במדינת ישראל).

 

הפנתר הוורוד (The Pink Panther) היה סרט בכיכובו של השחקן הבריטי פיטר סלרס (Peter Sellers). גיבור הסרט הוא חוקר משטרה צרפתי בשם אינספקטור קלוזו (Jacques Clouseau). קלוזו הוא לא ייצלח שמביא את הסעיף לממונים עליו. הם מחפשים דרכים להפטר ממנו, או לפחות לנתב אותו לתפקידים בהם הוא לא יכול לגרום ליותר מדי נזק. איך שהוא, למרות שלומיאליותו, קלוזו מצליח לבצע את כל משימותיו ולהביא בזה אחר זה עבריינים אל מאחורי סריג ובריח. הסרט היה הצלחה קופתית ולכן הוא זכה לסדרה של סרטי המשך שכולם היו שוברי קופות. עם פטירתו של פיטר סלרס ב 1980, אינספקטור קלוזו נעלם מהבמה.

 

הפנתר הוורוד, סדרת סרטים שגיבורה, אינספקטור קלוזו, הוא מודל לחיקוי במשטרת ישראל

 

להנאת הקוראים אני מצרף כאן קישור לפס הקול עם מנגינת הרקע שהנרי מנציני כתב לסדרת סרטי הפנתר הוורוד.

 

למה אני מספר לכם את זה? איך זה קשור לסאגה החקירתית של נתניהו? ובכן יש קשר, כי אינספקטור קלוזו לא מת! השחקן שגילם את דמותו מת. הוא לא מופיע יותר על מסך הכסף, אבל אינספקטור קלוזו חי וקיים. אינספקטור קלוזו קיים בכל משטרה בעולם. לעתים יש יותר מאחד. כמו משטרות אחרות בעולם, גם למשטרת ישראל יש את מכסת הקלוזואים שלה. תפקידיו של אינספקטור קלוזו משתנים בהתאם לצורכי השעה, ובדרך כלל הוא איננו מזדהה בשמו האמיתי כדי שנחקריו לא ידעו בפני מי הם עומדים.  

 

אינספקטור קלוזו הנוכחי של משטרת ישראל עומד בראש יחידת עלית שבשורותיה משרתים טובי חוקרי העל של המשטרה, חוקרים שמומחיותם היא ציד עברייני צמרת ואנשי ציבור שסרחו. מחשש עינא בישא לא אזכיר כאן את שם היחידה וגם לא את כינויו העכשווי של אינספקטור קלוזו. אסתפק במה שמסופר על היחידה בוויקיפדיה - היחידה תנהל מאבק כלל מערכתי לצמצום תופעות הפשיעה החמורה הארצית, הבין-לאומית והשחיתות הציבורית ומאבק נחוש בארגוני הפשיעה במטרה להגן על שלום הציבור ועל ביטחונו. היחידה פועלת בכוחות מאוחדים ובשיטות עבודה מתקדמות לחשיפה, לחקירה ולהעמדה לדין של מבצעי עבירות.

 

לאות הזדהות עם המפקד, אינספקטור קלוזו, הדור הנוכחי של חוקרי העל המשרת ביחידה עוטה בגאון על שרוולו את איור הפנתר הוורוד המופיע בראש המאמר. מעל דלת הכניסה למשרדי היחידה מתנוססת כרזה בה כתוב באותיות קידוש לבנה הפסוק פנתר וורוד שאג, מי לא יירא. זה כשלעצמו גורם לפיק ברכיים אצל כל מי שכף רגלו דורכת על המפתן, בין אם הוא הוזמן ל"חקירה באזהרה" ובין אם הוא הגיע ל"שיחה ידידותית" בלבד.

 

אינספקטור קלוזו וחוקריו שוקדים במסירות על ביצוע משימתם. הם עובדים מסביב לשעון, מה שמכונה בשפת העם 24/7, ובשעת הצורך, ע"פ היתר מיוחד מהרבנות, גם בשבתות וחגים.  המוטו שלהם הוא לא ינום ולא יישן חוקר העל, עד שטרפו לכלא יובל. אשם או לא אשם, זה בכלל לא משנה. אם אתה חשוד אז אתה אשם, אפילו אם יוכח שאתה חף מפשע. יש הוכחות - מה טוב, אין הוכחות - יותר טוב. אחרי ככלות הכל, אם אין הוכחות, זו ראיה שהשמדת אותן, לא כן?

 

3.  בעבור חופן סיגרים

וכך, בשעה טובה, אנו מגיעים לעיקרו של סיפורנו, לליבה. ליבה - איזו מילה יפה. אם אני מבין נכון, בהקשר הפוליטי המושג ליבה מתאר את התוכן של דבר שאין לו תוכן - זה המצב במו"מ על השלום עם הפלשתינאים. זה גם המצב בסאגה החקירתית של נתניהו.

 

העיקרון הוא פשוט. תיק שנפתח לא נסגר. הוא גם לא נגנז. הוא נשאר במצב של כוננות (On Call), וממתין לרגע בו אפשר יהיה לפתוח אותו מחדש. בין השאר, כאשר תמצאנה או תומצאנה הוכחות/ראיות חדשות. למשטרה יש מגוון רחב של תיקים, תיקים של חפים מפשע, תיקים של אנשים שמעולם לא הועלה נגדם חשד כל שהוא ואף פעם לא נחקרו. לשם מה שומרים את התיקים האלה? הנימוק הרשמי המשטרה זקוקה למידע על מנת לפענח פשעים עתידיים. זו באמת סיבה טובה.

 

לפרטים נוספים אני מפנה את הקורא לתכניתה של אילנה דיין, "עובדה", ששודרה בטלוויזיה באוקטובר, 2016 וכן לספר "תיק תפור" מאת יחיאל גוטמן, שהופיע באפריל 2009 (וזה רק קצה הקרחון). התיקים המיותרים האלה אינם מונחים סתם כך על המדף וצוברים אבק. יש מי שדואג לרענן אותם לעתים מזומנות, למנוע שיעלו עובש, ומעדכן את תוכנם בפרורי מידע חדשים.

 

מסורת היא אצל היהודים שכאשר הם רוכשים דברים שאין בהם צורך מיידי, בעיקר תרופות, הם מאחלים לעצמם שלא יהיה צורך להשתמש בהם (באידיש - אויף נישט צו בדארפן). אינספקטור קלוזו וחוקריו נוקטים בגישה הפוכה - התיקים המיותרים נשמרים מתוך צפיה שיהיה להם שימוש בבוא העת.

 

במשטרה ובפרקליטות לא שוכחים ולא סולחים. התמזל מזלך ויצאת מחקירה אחת בשלום, חקירה נוספת כבר בדרך. זה מה שקרה לנתניהו. "מידע חדש" שהגיע לידי החוקרים הפיח רוח חיים בתיק והצדיק את פתיחתו מחדש. אינספקטור קלוזו שכבר כמעט אמר נואש, הרים כוס עם חוקריו - יש שכר לעמלנו הוא אמר, והוסיף, אַחֲרֵי בְלֹתִי הייתה לִּי עֶדְנָה.

 

קלוזו הזרים דם חדש לשיטות החקירה ואיסוף המידע של היחידה והתאימן לעידן הדיגיטלי. הטכניקה החדשה, שבהעדר שם הולם אכנה אותה "חקירה סיבובית", פועלת כדלקמן. מידע גולמי אודות אישיות ציבורית כל שהיא מתפרסם בתקשורת כחלק מכתבה של עיתונאי תחקירן. זו יכולה להיות שמועה, זו יכולה להיות סתם רכילות ולפעמים זו עובדה של ממש. עם התפרסם הידיעה היא מוזנת לתיק, ומוצלבת עם פרורי מידע וחומר אחר שכבר נמצאים שם. התמהיל המתקבל משמש לבניית תשתית ראייתית. הציבור לומד על קיומה של "תשתית ראייתית" חדשה מדרישות המופיעות בתקשורת לפתוח בחקירה פלילית. המעגל נסגר - Garbage in, Garbage out.

 

שאלת המפתח היא מה היה הזרז (קטליזאטור) שהניע את התהליך? מאין שאב התחקירן את המידע הראשוני, הגרעין ממנו צמחה הכתבה? זה מה שיפה בכל הסיפור, מקורו של המידע הראשוני הוא המשטרה עצמה! החומר, עליו התבססה הכתבה, הודלף לעיתונאי ע"י "מקורות עלומים" בחוגי המשטרה. ממש גאוני, אבל לא כל כך מקורי.

 

קלוזו העתיק, בשינויים קלים, שיטת עבודה שהייתה נהוגה במשטרה של רוסיה לפני התמוטטות המשטר הסובייטי. שם השוטרים היו עובדים בזוגות - אחד שיודע לקרוא ואחד שיודע לכתוב. חוקריו של קלוזו גם הם עובדים בזוגות - אחד שמדליף מידע לעיתונאים ואחד שקולט מהעיתונאים את המידע הממוחזר (Feed Back).  

  

אף אחד לא יודע בוודאות על מה ולמה יצא הקצף. כל מה שידוע זה שמתנהלת "חקירה", או "חקירות". מעבר לזה - כלום. לא ברור אם נשוא החקירות הוא נתניהו עצמו או שזו רעייתו שרה, המוצגת בתקשורת כ"כוח האפור" (gray eminence) המושך בחוטים ומנהל את המדינה מאחורי הקלעים.

 

החקירה מתנהלת במספר חזיתות במקביל. התקשורת מספרת על "חקירה 1,000", "חקירה 2,000" ו"חקירה 3,000" (האם זה אומר שמחכות בתור חקירות נוספות - 4,000, 5,000 וכו'?). בקיצור, מבוך חקירתי שאפילו הבלש האגדי שרלוק הולמס היה מתקשה לצאת ממנו.

 

חרושת השמועות עובדת בהילוך גבוה. לפעמים מדובר במתנות - סיגרים ו/או שמפניה, לפעמים אלה בקבוקים שאת הפיקדון עבורם שרה שלשלה לכיסה במקום להחזיר לקופת המדינה, הגיעו הדברים לכך שרביב דרוקר, תחקירן הצמרת של לונדון וקירשנבאום, עתר לבג"ץ שיאפשרו לו לבדוק את חשבונות הכביסה של שרה (לא ברור מה הוא ציפה למצוא שם). אפשר להמשיך, אבל זה לא ייגמר לעולם.

 

ממה שתפרסם בתקשורת נראה שנכון לעכשיו, רק בחקירה 1,000 יש שמץ של ממש. פרשת הסיגרים. כאן החקירה מתנהלת על קרקע בטוחה. נתניהו אשם. על כך אין וויכוח. נתניהו מודה שמילצ'ן נתן לו סיגרים במתנה ומילצ'ן לא מכחיש את זה. בתמורה לסיגרים, כך טוענים החוקרים, נתניהו השתדל אצל ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר שיקל על מילצ'ן לקבל וויזה לשהייה בארה"ב. אכן מקרה ברור של שוחד. מעבר לשאלה מי שיחד את מי, נותרה הבעיה הכמותית - מה מספר הסיגרים ההופך מתנה לשוחד? תחקירני התקשורת שחשפו את הפרשה דיברו על מאות, אולי אלפי, סיגרים בשנה, אבל מסתבר שמדובר בעשרות בודדות, אפילו לא מאה. אחרי מאמץ מיוחד, חוקרי המשטרה הצליחו לאתר את החשבוניות של מילצ'ן. אבל שם כתוב רק כמה סיגרים מילצ'ן קנה וכמה הוא שלם עבורם, לא למי מידידיו הוא נתן אותם וכמה הוא נתן לכל אחד מהם. חוקרי המשטרה לא התעצלו ובאו לביתו של נתניהו לחפש את הסיגרים ושם הם גילו למפח נפשם שההוכחות עלו בעשן, תרתי משמע. נתניהו עישן את הסיגרים. במלים פשוטות נתניהו שרף את ההוכחות! ברור שעכשיו יש מקום להאשים את נתניהו ב"שיבוש הליכי משפט". השמדת הוכחות באש או בכל דרך אחרת היא בהחלט עילה לתביעה פלילית. מאחר ונתניהו לא דיווח לרשם המתנות הממשלתי על הסיגרים אפשר להוסיף לתביעה גם את העבירה של "הפרת אמון".

 

התקשורת מציגה את הדברים בצורה שונה - לדבריה "מילצ'ן שינה את עדותו ביחס למספר הסיגרים", ועכשיו מנסים לאתר איל הון אחר בשם פארקר כדי לבצע "חיקור דין" (מה זה בדיוק?) שיאפשר לפתור את סוגיית מספרי הסיגרים. אבל זה לא מילצ'ן ששינה את עדותו. אלה הם אנשי התקשורת ששינו את "ממצאיהם". המספרים שהופיעו בתחקירים המקוריים היו המצאה של העיתונאים. מילצ'ן אף פעם לא נקב בהן. בהשאלה משירו של ירון לונדון על אליעזר בן יהודה, "מספרים, מספרים, העיתונאים בדו ממוחם הקודח".

 

4. עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי נְתַּנְיָהוּ, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ

כמעט מהיום בו הוא הגיע לצמרת, נתניהו ניצב מול גל הסתה שאין לו תקדים בהיסטוריה הפוליטית של מדינת-ישראל. זה התחיל כבר בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה לפני יותר מ-20 שנה. כשנה וחצי אחרי שנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, ארי שביט פרסם בדצמבר 1997 מאמר גדול בעיתון "הארץ" בשם "שנאת נתניהו". זה היה ניסיון למצוא הסבר רציונאלי ליחס לנתניהו בתקשורת ובקרב האליטות. להלן קטע מהמאמר "שנאת נתניהו מאפשרת לנו לטשטש את העובדה שכשניתנה לנו הזדמנות היסטורית חד-פעמית אנחנו עשינו שטויות. שגינו באשליות. שקענו במצב קולקטיבי של גילופין משיחיים. שנאת נתניהו מאפשרת לנו לשכוח שלא עליית נתניהו הביאה לשיתוק אוסלו, אלא שיתוק אוסלו הביא לעליית נתניהו. היא מאפשרת לנו לשוב ולהאמין שבעצם הכל פשוט מאוד, ושאם רק ניסוג, אם רק נכיר במדינה פלסטינית ... נוכל לחוש את הטעם ההוא, המשכר, של קץ ההיסטוריה, קץ המלחמות, קץ הסכסוך. הטעם ההוא, המשכר, של קץ הימים".  ארי שביט הותקף קשות בעקבות המאמר. פלא שהוא לא פוטר מהעיתון.

 

המאמר הזה יכול היה להיכתב היום ללא כל שינוי. השנאה עדיין מפעפעת באותה עוצמה וכבעבר, אין לה כל הסבר רציונאלי. כדברי חיים חפר, בשיר שכתב עבור להקת התרנגולים, "אנו שונאים שנאת חינם, זה בא, זה עולה מתוכנו".

 

אבל כדברי הפילוסוף שפינוזה, השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium numquam potest esse bonum). מי שזורע שנאה קוצר מפח נפש. נכון לעכשיו, למבקשי רעתו של נתניהו צפויה ישיבה ממושכת על ספסלי האופוזיציה.

 

 בשנת 2015 חלה תפנית לרעה, המערכה להדחת נתניהו נכנסה להילוך גבוה. הגורם היה בחירתו של נתניהו בפעם הרביעית לראשות הממשלה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. שלוש פעמים עוד אפשר איך שהוא לבלוע, אבל ארבע כהונות זה כבר יותר מדי. על ארבע לא ניתן לעבור לסדר היום. הגיע הזמן לסגור אתו את החשבון ויפה שעה אחת קודם.

 

מערכת ההסתה שודרגה והפכה לניסיונות להשיג באמצעות בתי המשפט את מה שנכשל בקלפי. האליטות - תואר שמגוון רחב של מתנשאים באקדמיה ומחוצה לה, בעיקר מחוגי השמאל, נטל לעצמו ללא כיסוי, התקשורת, המשטרה והפרקליטות, כולם נרתמו למאמץ ההפללה של נתניהו ואם לא אותו, את רעייתו. הכל בשל שנאת חינם.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "פוליטיקה ישראלית - נתניהו בגוב החקירות", מגזין המזרח התיכון, 27 באפריל 2017.