ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית

מאת: ד"ר יוחאי סלע

16.02.2017

 

 

 

יש משהו מאוד מעיק בפוליטיקה הישראלית - הנטייה האינהרנטית לגלוש להתלהמות חסרת-רסן ולהשתלחות בלתי-מתקבלת על הדעת גם בקרב קבוצות פוליטיות זעירות המכהנות בממשלה נבחרת. כך, למשל, נפתלי בנט העומד בראש מפלגה שזכתה בבחירות האחרונות של מרץ 2015 ב-8 מנדטים, מאיים על ראש-ממשלה מכהן שזכה ב-30 מנדטים. פרופורציות אף-פעם לא היו הצד החזק של הפוליטיקה הישראלית המקרינה את השפעתה השלילית גם על הדיפלומטיה הישראלית. כך למשל, לפני נסיעתו של ראש-הממשלה למפגש ראשון וחשוב עם הנשיא טראמפ, בנט הזהיר את נתניהו "אם תזכיר את המדינה הפלסטינית (בפגישה עם טראמפ) האדמה תרעד". בנט מזכיר לנו את האיומים של חברי-הכנסת הערביים ש"האזור יבער" אם ישראל תבצע מדיניות שאינה תואמת את הקווים הכלליים של הלאומנות הפשיסטית הערבית הלובשת צורה ופושטת צורה. טוב, אז, האזור באמת בוער ורועד במלחמות-אזרחים, אלימות וטרור פנימי שהביא לקריסתן של מדינות ערביות אחדות עם מאות-אלפי הרוגים בשנים האחרונות.

 

אך השאלה היא, איך בנט יכול להרעיד את אדמת ארץ-ישראל אם בכל זאת תוזכר המילה "מדינה פלסטינית"? בנט, שיש לו תדמית ציבורית של חמום-מוח במובן הרע מאוד של המילה, לא מסוגל להרעיד שום דבר - אפילו לא את מפלגתו הקטנה. מאידך, אם בנט יצליח כביכול להרעיד את האדמה, יכול להיות שנגיע "לבית יהודי טריטוריאלי" שיהיה בגודלו הזערורי האלקטוראלי של מפלגת "הבית היהודי". יכול להיות שרק אז, בנט יבין את ההשלכות המעשיות לסדרת התפרצויות-הזעם שלו המתפרסמות לפחות פעם בשבוע - התופסות כותרות למשך יום או יומיים עד להתפרצות התורנית הבאה. בנט כנראה מנסה להכתיב את סדר-היום הפוליטי במדינת-ישראל, אולם למעשה הוא ממלכד את עצמו ואת מפלגתו בסד של נוקשות מנטאלית העלולה להרחיק אוהדים פוטנציאלים למפלגתו. כפי שהשמאל הישראלי הקיצוני המתמכר למושג "מדינה פלסטינית", כך גם חלקים בימין הישראלי התמכרו לגישה השוללת את קיומה מכל-וכל של "מדינה פלסטינית" כלשהי. אלא, שבתווך הזה, יש מגוון אפשרויות, שבתהליך איטי והדרגתי של בשלות, אפשר להגיע לפתרון באמצעות מרחב-תמרון פוליטי וגמישות דיפלומטית שאפיינו את המנהיגות הישראלית לפני 1948 ולאחר מכן. 

 

הרבה מאוד ישראלים טוענים שישראל היא לא הבעיה המרכזית במזרח-התיכון. אולם בין הביטוי המילולי הזה לבין הפרקטיקה, המרחק הוא גדול מאוד. וזאת משום, שהמנהיגות הפוליטית במדינת-ישראל, בשל נטייתה להתלהמות אידיאולוגית חסרת-פשרות, הופכת בהבל-פה את ישראל לאחת מהבעיות המרכזיות ביותר של המזרח-התיכון. הדבר הזה נובע בין היתר גם מהצלחתם של גורמים ערביים יחד עם גורמים ישראלים להטמיע את הרעיון הזה בקרב הקהילה הבינלאומית. ודווקא בשל כך, כל אמירה הקשורה לסכסוך ביו"ש, זוכה לאין-ספור התייחסויות בתקשורת הבינלאומית ובפוליטיקה הבינלאומית. כך למשל, כאשר טראמפ הצהיר בתחילת פברואר 2017, שהקמתם של יישובים חדשים ביו"ש או הרחבתם של יישובים קיימים, אינם תורמים לפתרון הסכסוך, ההצהרה הזו תפסה את הכותרות ברחבי-העולם אפילו בעיתונים קטנים במזרח-הרחוק. במילים אחרות, הסכסוך ביו"ש חורג הרבה מעבר למימדו האזורי - כפי ששום סכסוך, חמור הרבה יותר, אינו מגיע לשוליים של ההתעניינות הבינלאומית כפי שהוא מתבטא בסכסוך בין ישראל לרשות-הפלסטינית. ולמרות זאת, דומה הוא, שהפוליטיקה הישראלית מעדיפה הצהרות בומבסטיות על חשבון הדיפלומטיה השקטה והסבלנית.

 

אפשר להגדיר את הביקור של נתניהו בארה"ב מרגש והיסטורי והדבר ניכר היטב במסיבת-העיתונאים המשותפת בין טראמפ לנתניהו (ב-15 בפברואר 2017) שנערכה לפני פגישת-העבודה ביניהם. זו בעצם אנחת-רווחה ישראלית לאחר 8 שנים של לחץ בלתי-סביר ומלאכותי של אובמה כלפי ישראל בעניין המשא-המתן המדיני עם הרשות-הפלסטינית. מדינת-ישראל הצליחה לעבר את התקופה הקשה הזו, למרות מערכת הלחצים האדירה שהופעלה על ישראל הן מצד ארה"ב, הן מצד מדינות אירופאיות אחדות והן מצד ארגונים פוליטיים בישראל. בכל רגע נתון, היה נדמה, שאחד מהצדדים הולך "לשבור את הכלים" על ראשו של השני. המחלוקת בין ישראל לארה"ב של אובמה, לא הייתה רק אידיאולוגית, אלא היה נגעה גם במימד האישי והמנטאלי של שתי הדמויות הראשיות שהובילו באותה-עת את ארה"ב ואת ישראל. "נאום בר-אילן" של נתניהו לא היה מגיח לאוויר העולם, לולא הלחץ הבינלאומי שהפעיל אובמה על ישראל מתוך כוונת-מכוון. הרגשנות המוזרה של אובמה בנוגע לעניין הפלסטיני, היא שהכתיבה את הלחץ הבלתי-פוסק על ישראל. ולמרות הרגשנות המיליטאנטית של אובמה, שום מהלך רציני לא התרחש לאורך 8 שנות כהונתו בנושא הזה, מלבד הצדקות נוספות שנוספו על סרבנות הפלסטינית הידועה. הינה כי כן, תכתיב אידיאולוגי מאיים, מימין ומשמאל, לא בהכרח מייצר פתרון מציאותי - עם כל הקושי להודות בכך.

 

האם יש לישראל חשיבה אסטרטגית ארוכת-טווח, דהיינו מהו היעד שהיא רוצה להגיע אליו עם הרשות-הפלסטינית? או, שלאור מורכבות הבעיה, ישראל מעדיפה "לנהל את הסכסוך" ולהתקדם עקב-בצד-אגודל לעבר יעד כלשהו בעתיד? תשובה ברורה אין לכך, משום שבמצב האלקטוראלי בישראל, קבוצות פוליטיות קטנות המרכיבות את הממשלה, מנהלות סדר-יום רדיקלי משלהן, וזאת למרות שמרבית האוכלוסייה הישראלית הנמצאת במרכז המפה הפוליטית - לא רק בעניין המדיני אלא גם בעניין החברתי, הדתי והכלכלי. פוליטיקה של קצוות, לא באמת מטיבה עם מדינות דמוקרטיות, כפי שאנו יכולים לראות מה מתחולל במדינות אירופאיות אחדות רק במהלך השנה האחרונה. אלא, שהמצב בישראל הרבה יותר מורכב בשל קיומה של זירה אלימה ומדממת שיש בה ניגוד מוחלט של אינטרסים מקומיים ובינלאומיים.

 

למרות ההבטחה של טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים, הדבר לא התבצע בשל שיקולים אמריקאים כבדי-משקל ובשל הלחץ שהופעל על הממשל החדש מצד מדינות ערביות אחדות. ראוי לציין, שזה לא הנושא המרכזי שצריך להדיר שינה מעינינו. אלה הם עניינים הנמצאים בשולים של השיח המדיני החשוב המתנהל בין ארה"ב של טראמפ לבין ישראל. בניגוד לדעתו של בנט, ממשלת-ישראל צריכה להגיע להסכמות עם הממשל החדש בנוגע לגבולות-הגזרה של הפעילות הישראלית ביו"ש. על-פי דוברים אמריקאים אחדים, למרות שעדיין לא התגבשו הקווים העיקריים של המדינות האמריקאית בנושא זה, ארה"ב של טראמפ "חותרת להגיע לעסקה כלשהי בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית". אולי עסקה מוסכמת לא תהייה, אך גם צריך לחשוב על היום שלאחר טראמפ, משום שהסכמות כאלה בין ארה"ב לישראל יכולות לחייב את הממשל האמריקאי הבא - בעוד 4 שנים או בעוד 8 שנים. שמונה שנות אובמה עברו מהר. אין שום ערובה לכך, שכהונתו של טראמפ לא תעבור מהר גם היא ללא הישגים, למרות ידידותו המוצהרת לישראל. דווקא בשל כך, וגם בשל היותו איש עסקים ממולח, טראמפ עלול לחתור לעסקה בין הצדדים למרות הצהרותיו של הממשל החדש שהוא "לא יכפה פתרון שלא יהא מוסכם של שני הצדדים". כבר לפי המשפט הזה, אנחנו יכולים לשער שלא יהיה "הסכם-מוסכם" בשל הסרבנות הפלסטינית שתמתין בסבלנות לממשל האמריקאי הבא שאולי יהיה נוח יותר מטראמפ. אם ישראל הצליחה לעבור את תקופתו של אובמה ללא נזקים רבים, כך גם הרשות הפלסטינית יכולה לעבור את כהונתו של טראמפ ללא כל גמישות אידיאולוגית ופרקטית לאורך כל שמונה השנים הבאות.

 

כארבעה שבועות עברו מאז שטראמפ החל את כהונתו בבית-הלבן. הממשל האמריקאי הנוכחי, בניגוד לקודמיו, מייצר על יום שערורייה חדשה המתחזקת את הסברה התקשורתית האמריקאית שעתידו של טראמפ בבית-הלבן יהיה קצר מאוד - לא בשל גילו, אלא בשל התנהלותו עד כה. העניינים האלה מעסיקים מאוד את הממשל החדש ואת טראמפ עצמו. לא לחינם טראמפ "הכריז" המלחמה על התקשורת האמריקאית, והתקשורת האמריקאית המוגדרת לכאורה ליבראלית "הכריזה" מלחמה על טראמפ. לפיכך, הפגישה עם נתניהו הייתה משב-רוח מרענן לעומת מה שהתחולל עד כה בזירה האמריקאית. ובכן, לאור התנהלותו של הממשל החדש ולאור מגוון הבעיות שהוא מציף מעל פני האדמה, האם באמת טראמפ יהיה "קשוב" מספיק לסכסוך המקומי בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל? או שהוא יחתור להשגת הסכם מהיר תוך כדי "עיגול-פינות" רק כדי להצהיר שהוא, בניגוד לקודמיו, הצליח להגיע להסכם המיוחל? בניגוד לדעות השוררות בקצה של מחנה הימין הישראלי, טראמפ נבחר לקדם את האינטרסים האמריקאים ולא את האינטרסים הישראלים. לפיכך, המחשבה שבעזרת איומים יהיה אפשר להשפיע על טראמפ שיפעל לפי המשחק המניפולטיבי של השוליים של המחנה השמרני בישראל, היא לכול היותר מסקנה ילדותית מאוד בנוגע למה שהתחולל בארה"ב בבחירות האחרונות. את טראמפ מעניין רק ארה"ב המסורתית, העובדת והפטריוטית. אם ישראל משתלבת בנושא הזה, מה טוב. אם לא, הוא יכול להכריז הכרזות החתומות על קרח בדומה למקרה בנוגע להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, וזאת משום שלמציאות תמיד יש דינמיקה משלה - אחרת ממה שמצפים או מכריזים במהלכה של מערכת-בחירות.

 

כאשר טראמפ הכריז במסיבת העיתונאים המשותפת עם נתניהו שמבחינתו פתרון שתי-המדינות אינו הפתרון היחיד, ההצהרה הזו תפסה כמובן את הכותרות הבינלאומיות. באחד מערוצי התקשורת המרכזיים בגרמניה התפרסמה כתבה על ההיסטוריה של הרעיון בנוגע להקמתן של "שתי-מדינות" - יהודית וערבית בארץ-ישראל המערבית. הכתבה החלה עם הקמתה של ועדת פיל (Peel) בשנת 1936 ופרסום מסקנותיה ביולי 1937 בנוגע לחלוקת הארץ לשתי מדינות. מבחינה היסטורית-גרמנית זו נקודה חשובה מאוד, משום שכל קורא גרמני מבין מייד מה היה קורה אם הכרזת העצמאות של מדינת-ישראל הייתה המתרחשת ב-1937 ולא בשנת 1948. האזכור הגרמני בנוגע ל"ועדת פיל" מציב סימן-שאלה כלשהו בנוגע להנחות הרווחות בציבור הגרמני בנוגע ל"סיבות" שהובילו להקמתה של מדינת-ישראל. לפחות את העניין הזה, אפשר לזקוף לזכותו של טראמפ.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית  לגמישות דיפלומטית", מגזין המזרח התיכון, 16 בפברואר 2017.