מדיקטטורה צבאית ל"דמוקרטיה"; סוריה לאחר הבחירות של 1954

מאת: ד"ר יוחאי סלע

03.08.2012

 

 

במאמר הקודם עסקנו בסוריה לאחר קבלת העצמאות בשנת 1946. המאמר הנוכחי דן בניסיון הקצר והכושל הסורי לכונן "דמוקרטיה פרלמנטארית" לאחר הבחירות של 1954.

 

הבחירות של ספטמבר 1954 בסוריה, שנערכו כשבעה חודשים לאחר נפילת שישכלי,[1] קבעו את מערך-הכוחות הפנימי בסוריה לארבע השנים הבאות. בבחירות אלה הוכתרו כבחירות החופשיות הראשונות בעולם הערבי, וכתוצאה מכך סיפקו מדד חשוב לניתוח מגוון הדעות הפוליטיים שהתקיימו במדינה זו באותה עת. מבחינתה של סוריה כמדינה ריבונית, בחירות אלה שיקפו, במידת מה, את שיבתה של סוריה של ממשל-פרלמנטארי, ובכך ניתן היה להעריך את חוזקם האמיתי של הכוחות היריבים בפוליטיקה הפנימית הסורית.[2]

 

בחירות אלה נגעו, בעיקר, ל"שאלת יסוד" רבת חשיבות: האם על סוריה להצטרף ל"ברית בגדאד"[3] בחסות מערבית, או שעליה לדחות כל הסכם ברית עם המערב במטרה לשמור על עצמאות המדינית של סוריה וחופש הפעולה הבינלאומי? העניינים הפוליטיים של סוריה נשזרו בעניינים שנגעו לכלל המערכת הפוליטית המזרח-תיכונית, ולעיתים נשזרו בעניינים הנוגעים ליחסי שתי המעצמות הגדולות, דהיינו ארה"ב ובריה"מ. מבחינה זו, הדומיננטיות של הקשרים בין שלושת הרבדים הללו, המשיכה לתת את אותותיה, ביתר שאת, גם לאחר 1954 (להלן). מבחינה רעיונית, הצטרפותה של סוריה ל"ברית בגדאד" בחסות מערבית, פילגה את הציבור הסורי, וזו למעשה אחת מהסיבות לנפילת שישכלי ב-1954 ולבחירות שנערכו בספטמבר אותה שנה.      

 

הבחירות של 1954 נערכו בשני סיבובים. מתוך 142 מושבים בבית-הנבחרים, אוישו 99 בסיבוב הראשון שנערך ב-24 וב-25 בספטמבר. ובסיבוב השני שנערך ב-4 וב-5 באוקטובר 1954, אוישו 43 מושבים. אם משווים בין התוצאות בבחירות של 1954 לבין התוצאות בבחירות של 1949 התמונה תיראה כדלהלן, כפי שהובאה באופן מפורט בספרו של סיל:[4]

 

בחירות 1949                                                       בחירות  1954

 

בלתי מפלגתיים: 31                                               בלתי מפלגתיים: 65

בלתי מפלגתיים אוהדי מפלגת העם: 20                       מפלגת העם: 30

מפלגת העם: 43                                                   הבעת': 22

הבעת': 1                                                            המפלגה הלאומית: 2

המפלגה הסוציאליסטית הסורית: 1                             המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הסורית: 1

הגוש הסוציאליסטי הלאומי: 4                                    תנועת השחרור הערבית: 2

                                                                        המפלגה הקומוניסטית: 1

 

סה"כ: 114 מושבים                                                סה"כ: 140 מושבים                              

 

 

אם ניתן לסכם, בקווים כלליים, את משמעותן של תוצאות הבחירות, מסתבר כי ה"בלתי מפלגתיים" עלו בצורה משמעותית: מפלגת הבעת' הגבירה את כוחה באופן ניכר; "מפלגת העם" הצטמצמה בכ-40 אחוזים; ובחירתו של חאלד בקדאש[5] הנציג הקומוניסטי הראשון שנבחר

 

לפרלמנט במדינה ערבית. בחירותו של חאלד בקדאש עוררה, מצד אחד, סקרנות, ומהצד השני חשש להשפעה הולכת וגוברת של האידיאולוגיה הקומוניסטית על הציבור בסוריה. כשנה לאחר בחירתו של בקדאש, העיתון האמריקאי Christian Science Monitor  ידע לספר לקוראיו כי השגרירות האמריקאית דיווחה ששליש מהעיתונים בסוריה דגלו בקו פרו-קומוניסטי.[6] עוד ידע לספר הכתב כי בסוריה פועלים "בתי-ספר קומוניסטים". בכתבה ניתנה סקירה על ההשפעה הקומוניסטית על הפוליטיקה הסורית, על הצבא ועל הציבור הסורי בכללותו. כאשר הקונסול הכללי של סוריה בניו יורק, ראוחי ג'אמיל, קרא את הכתבה, הוא שיגר תגובה בה ניסה להסביר לקוראי העיתון כי לקומוניסטים יש נציג בודד בפרלמנט הסורי, בעוד שבאיטליה ובצרפת ישנם נציגים קומוניסטים אחדים שנבחרו לפרלמנט. ג'אמיל טען כי בסוריה אין "בתי-ספר קומוניסטים", וכי אם ישנם ברחבי סוריה ספרים העוסקים באידיאולוגיה הקומוניסטית, אין ליחס לכך משמעות מרחיקת-לכת בכך שסוריה נהפכת לקומוניסטית, וכי "גם בניו יורק ניתן למצוא חנויות ספרים המוכרות ספרות קומוניסטית".[7] גם אם הכתבה בעיתון היתה הגזמה בעליל, קשה היה לשכנע את הציבור במערב, לאחר בחירתו של בקדאש, כי סוריה אינה נהפכת למדינה פרו-סובייטית באופן חד-צדדי. הדינמיקה הפוליטית והציבורית הזו, השפיעה גם על המפלגה הקומוניסטית עצמה, שבעטייה ניסו אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז, שהיו חברים בכירים במפלגה, להדיח את בקדאש ב-1957.

 

מבחינתה של מפלגת הבעת', הגברת כוחה בבחירות של 1954 היווה הישג נאות כתוצאה ממאמץ מוגבר שנמשך לאורך שנים רבות ונעשה באמצעות מנהיגי המפלגה אכרם אל-חוראני[8] ומישל עפלק. מנהיג אחר של המפלגה צאלח אל-דין אל-ביטאר, ניצח בצורה מרשימה באזור דמשק.  למרות שמישל עפלק לא העמיד את עצמו לבחירה, ההצלחה בבחירות נזקפה לזכותו, גם ובעיקר,

 

לפעילותו האידיאולוגית בקרב הדור הצעיר. לפיכך עפלק נחשב לאידיאולוג הראשי של המפלגה והוא עצמו העדיף להשאיר את ניהול המפלגה בידי אכרם אל-חוראני, שהיה מעורה היטב ברזי ניהולה של מפלגה פוליטית בנבכי המערכת הפוליטית של סוריה.

 

חאלד אל-עזם[9] שעמד בראש רשימה עצמאית, נחל ניצחון מרשים בבחירות אלה. במקרים אחדים רשמו המצביעים את שמו של חאלד אל-עזם לצד שמו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית, חאלד בקדאש. ניתן ליחס את משמעות הדבר לנטייה השמאלנית של הציבור הסורי, אולם, למען הדיוק, זו הייתה תגובה ספונטנית של הציבור הסורי כלפי העניין העיקרי שעמד על סדר-היום-הלאומי בבחירות של 1954 שנגע לשאלת הצטרפותה של סוריה ל"ברית בגדאד". האישים שהתנגדו לצירופה של סוריה ל"ברית בגדאד" היו אכרם אל-חוראני, חאלד אל-עזם וחאלד בקדאש, לפיכך מי שיצא נשכר מרגשות אנטי-אמריקאים היו שלושת המנהיגים הללו.[10]

 

מבחינה זו תוצאות הבחירות הראו בעליל כי ציבור הסורי שאף, באותה עת, לניטרליות בין-גושית והתנגדות לכריתת אמנות ובריתות עם המערב. תוצאות הבחירות גרמו לסיפוק רב במצרים ונראה היה כי מה שנחשב בעיני עבד אל-נאצר כ"ניטרליות חיובית", קיבל משנה-תוקף וחיזוק נוסף בתוצאות הבחירות בסוריה.

 

העיתונות המצרית שנשלטה בידי המשטר הצבאי של עבד אל-נאצר, הייתה מדד נאות אל-מנת להציג את דעתו של השלטון במצרים בנוגע לתוצאות הבחירות בסוריה: העיתון אל-אהרם יצא בבשורה לקוראיו, מיד לאחר הבחירות, כי "סוריה מתנגדת לכל ברית עם המערב".[11] לדידה של מצרים, בחירות אלה היוו הוכחה נוספת למעמדה העולה של מצרים כמנהיגת העולם-הערבי, לפחות מבחינה פוטנציאלית. פוטנציאל זה, קיבל משמעות נוספת במהלכן של השנים העתידות לבוא.

           

כאשר התכנס לראשונה הפרלמנט הסורי ב-14 באוקטובר 1954, התחוור כי שתי קבוצות גדולות ניצבות זו מול זו. לפיכך, מידת האיבה ועוינות של האחת כלפי רעותה, קיבלה משמעות חדשה שלא הביאה בכנפיה יציבות שהייתה כה דרושה לביסוסה של המערכת הפוליטית הסורית, בעיקר לאחר הדיקטטורה של שישכלי.

 

קבוצה אחת, שנחשבה ימנית, הורכבה מקואליציה בת 60 נציגים שכללו את "מפלגת העם"  וה"מפלגה הלאומית". כמו כן, היא כללה קבוצה בת עשרה חברים בלתי-מפלגתיים שכינו את עצמם "הגוש הליבראלי". קואליציה זו, יותר משהציגה אחדות-דעה פוליטית, היא דמתה יותר להכלאה של קבוצות יריבות שהתחשבנו האחת עם רעותה, בשל חשבונות העבר. נקודת תורפה נוספת נגעה לחסרונו של קו-אידיאולוגי מנחה, שהיה יכול לגשר על יריבויות אישיות בין המרכיבים השונים. למרות שקבוצה זו נחשבה בעלת אוריינטציה שמרנית, היא נחלשה בבחירות של 1954, אך בא בעת עמדותיה נלקחו בחשבון בקרב הציבור הכללי ובקרב המפלגות הפוליטיות. דהיינו, למרות כישלונה, ניתן לשער כי היה לה קול משמעותי במערכת הפוליטית הסורית.

 

קבוצה שנייה, שנחשבה פחות שמרנית ובעלת נטיות שמאלניות, אף זו הייתה מגוונת סיעתית בדומה לקבוצה הראשונה. קבוצה זו הורכבה מאנשי הבעת' שבהנהגתו של אכרם אל-חוראני וסיעת חאלד אל-עזם שמנתה כ-30 חברי-פרלמנט בלתי מפלגתיים. הם כינו את עצמם "הגוש הדמוקרטי".[12] כמו כן, לקבוצה זו הצטרף גם חאלד בקדאש, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסורית, שנבחר לראשונה לפרלמנט הסורי. חברי קבוצה זו מנו בין 50 ל-60 צירים. ביו שתי הקבוצות הגדולות האלה, נעו מספר חברי-פרלמנט בעלי גוון פוליטי בלתי מוגדר והם עברו מצד לצד בהתאם לשיקוליהם האישיים.

 

ניזאם אל-קודסי,[13] מנהיג "מפלגת העם", נבחר זמנית לשמש כנשיא המדינה. אל-קודסי הטיל על חאלד אל-עזם את הרכבת הממשלה החדשה. הבחירה באל-עזם הייתה מוצדקת משום שהיה המנצח העיקרי בבחירות של 1954. אולם, הצלחתו של אל-עזם לא יכלה להיות מתורגמת להצלחה בבית-הנבחרים שתביא להרכבתה של ממשלה חדשה בראשותו בניגוד לציפיותיו. הרוב שעמד לרשותו הצטמצם לכדי קול אחד או שניים, ובכך למעשה הוא נכשל בניסיונו לבסס ממשלה שתהא מורכבת מצירים שנחשבו לבעלי נטיות שמאלניות, בדומה לחברי סיעתו או בדומה למפלגת הבעת'. הסיבה העיקרית לכך נסבה סביב סירובן של "מפלגת העם" ו"המפלגה הלאומית" לשבת עם אל-עזם ועם מפלגת הבעת' בממשלה אחת. לאחר כ-10 ימים שבמהלכם ניסה להרכיב ממשלה חדשה, הודיע אל-עזם לנשיא אל-קודסי כי הוא נאלץ להחזיר את המנדט לנשיא, ושזה יעבירו למועמד אחר שיהא אמון לבצע את מלאכת הרכבת הממשלה בצורה מוצלחת יותר.

 

הנשיא, אל-קודסי, הטיל את המשימה על פארס אל-חורי[14] שהיה ידוע כאיש מתון, בעל-מידות ובעל אוריינטציה פרו-מערבית. אל-חורי -  שהיה לוחם ותיק למען עצמאות סוריה עוד מתחילת המאה ה-20 - היה בן 77 כשהוטלה עליו משימת הרכבת הממשלה החדשה. למרות ניסיונותיו להרכיב ממשלת אחדות-לאומית, אל-חורי נאלץ להקים ממשלה שהסתמכה על "המפלגה הלאומית" ו"מפלגת העם". מפלגת הבעת' וחאלד אל-עזם לא הסכימו לשבת בממשלה אחת עם שתי המפלגות האלה.[15]

           

כאשר הוצגה הממשלה החדשה ב-29 באוקטובר 1954, היא הוקעה על-ידי השמאל כי היא אינה מייצגת את המגמה עממית שבאה לידי ביטוי בבחירות האחרונות. רמז ברור לכך על נטיותיו הפרו-מערביות של אל-חורי. בתגובה להאשמה זו הכריז אל-חורי על התנגדותו לכריתת בריתות כלשהן עם מדינות זרות, והוא סירב אף לשקול כל התחייבות, ברית או הסכם עם מדינה זרה כלשהי.[16] דומה כי הצהרות אלה לא הרגיעו את האופוזיציה השמאלית, וזו חיכתה לשעת-הכושר במטרה לבצע מהלך פוליטי מהיר שיוביל להפלתה של ממשלת אל-חורי. במקביל להתרחשויות בסוריה, ב-25 בינואר 1955 התכנסו בקהיר ראשי מדינות-ערב כדי לגנות את עיראק על כוונותיה לחתום ברית הגנה עם טורקיה - שהייתה בעלת קשרים הדוקים עם המערב וישראל.

 

לעבד אל-נאצר זו הייתה שעת-כושר להפגין את מנהיגותו הפוליטית ומנהיגותה של מצרים בעולם-הערבי. מנהיגיהן של מצרים, סוריה, ירדן, סעודיה ולבנון השתתפו בוועידה. נורי אל-סעיד, מלכה של עיראק, העדיף לא להגיע לוועידה בתואנה כי הוא אינו בקו-הבריאות המאפשר לו מסעות לבירות ערביות. אולם, לאחר בקשות חוזרות ונשנות מצד מנהיגי מדינות-ערב, הסכים אל-סעיד לשלוח את ראש ממשלתה לשעבר של עיראק, פאדל אל-ג'מאלי. באותה עת, רדיו קהיר החל בהתקפות אישיות, עד כדי ניבולי פה,[17] על חלקו של נורי אל-סעיד בפגיעה באומה הערבית, מאחר ואם עיראק כורתת ברית עם טורקיה הפרו-מערבית, משתמע מכך כי עיראק נהפכת לבעלת בריתה של ישראל.

 

לאחר דיונים ממושכים, וסביר להניח כי הדיונים בוועידה זו הגיעו לטונים רמים, הועידה התפזרה ב-6 בפברואר 1954 ללא כל החלטה מעשית. למעשה לא פורסמה כל הודעה משותפת בניגוד לנוהל המקובל, דבר שהראה בעליל כי לא כל המדינות הסכימו לטון המאיים של מצרים. בקרב אחדים ממנהיגי מדינות-ערב, ראש ממשלת סוריה "נחשד" כפרו-מערבי. חשד זה קיבל ביסוס מה שבא לידי ביטוי במהלך הדיונים שנערכו בוועידה שהתקיימה בקהיר. אומנם אל-חורי הסכים לא לקשור את מדינתו בברית עם "מדינה זרה" (ארה"ב), אולם הוא לא הסכים לגנות את נורי אל-סעיד בטענה כי אל-סעיד חופשי לעשות במדינתו כראות-עיניו. יתרה מזאת, אל-חורי סירב לחתום על הצהרה משותפת אשר תביע "התנגדות לבריתות זרות כלשהן".[18] התנגדותו  של אל-חורי לחתום על הצהרה כזו, הראתה בעליל כי טענתו של השמאל בסוריה כלפי ממשלתו של אל-חורי יש בה ממש, שכן, לטענתם, "ממשלה זו אינה מייצגת את המגמה העממית שבאה לידי ביטוי בבחירות".[19]

 

לשמאל בסוריה, זו הייתה שעת-כושר להפגין את מורת רוחו כלפי המגמות הימניות של הממשלה על-פי מה שנראה כמגמה פרו-מערבית וגישה הסותרת את העמדה הכלל-ערבית כבר מראשית כהונתו של אל-חורי כראש ממשלת סוריה. כאשר נפלה ממשלת אל-חורי ועלתה ממשלה שמאלית, קשה היה לשכנע את מדינות המערב שסוריה אינה נעשית גרורה סובייטית בדומה למדינות מזרח-אירופה. יתרה מזאת, במהלך השנים עד ל-1957 נוצרה דינמיקה פוליטית פנימית שעוררה את דאגתם של הסורים עצמם בשל הנטייה השמאלית של ממשלתם, עד כי רווחה הדעה  שסוריה עלולה ליפול כפרי בשל לידי הסובייטים. על כך, ראו את סדרת המאמרים הנוגעים לסוריה משנת 1954 ועד לשנת 1957 - השנה שבה הוחלט לכונן איחוד עם מצרים. משנת 1957 ועד למלחמת-האזרחים בסוריה של 2012, לא היה ניסיון לכונן משטר דמוקרטי כלשהו בסוריה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדיקטטורה צבאית ל'דמוקרטיה'; סוריה לאחר הבחירות של 1954", מגזין המזרח התיכון, 3 באוגוסט 2012.

 

הערות:


 

[1]אדיב שישכלי - 1909-1964. קצין לשעבר שנלחם בחזית הישראלית ב-1948. תפס בכוח את השלטון בסוריה בדצמבר 1949. הנהיג דיקטטורה צבאית בארצו. נבחר לנשיא סוריה ב-1953. בפברואר 1954 הודח מהשלטון, ולאחר מכן  חי בברזיל כגולה פוליטי. שישכלי הלך לעולמו ב-1964.

[2]סיל, סוריה. עמ' 259.

[3]כדי ליצור חיץ של מדינות פרו-מערביות כנגד התפשטות הקומוניזם, ארה"ב ובריטניה חתמו על הסכמים עם מדיניות שונות על סיוע צבאי. "ברית בגדאד" נחתמה לבסוף ב-1956 בין ארה"ב ובריטניה לבין עיראק, טורקיה, פקיסטן ואיראן. על-פי מסמכים ארכיונים שפורסמו בארה"ב, לבריטניה וארה"ב היו חילוקי דעות בנוגע לצירופן של חלק ממדינות אלה. ראה את מאמרו של, אייל כפכפי "פנינו במראה האמריקנית", קתדרה לתולדות ארץ ישראל וישובה. חוברת מספר 67, ניסן תשנ"ג, מרץ 1993. כנגד "ברית בגדאד", בריה"מ הקימה 1955 את "ברית וארשה" שהעמידה תחת פיקוד משותף את צבאותיהן של מדינות אירופה המזרחית.

 

[4]סיל, סוריה. עמ' 206; ; כמו כן ראה, משה מעוז, סוריה החדשה. (ת"א: הוצאת רשפים, 1974), עמ' 62; משה מעוז, "חברה ומדינה בסוריה המודרנית", אצל מנחם מילסון, חברה ומשטר בעולם הערבי. (ירושלים: פרסומי מוסד ון ליר, 1977), עמ' 25-81, בעיקר עמ' 63-64.

[5]חאלד בקדאש - 1912-1995. נולד בדמשק למשפחה ממוצא כורדי. הצטרף למפלגה ב-1930. בעזרת חברים אחדים הצליח להשתלט על הנהגת המפלגה ב-1937. על בקדאש והמפלגה הקומוניסטית - בפרק הבא. על תולדות המפלגה ראה, בספרם של טארק איסמעיל וג'קלין ס. איסמעיל;

Tareq Y. Ismael and Jacqueline S. Ismael, The Communist Movement in Syria & Lebanon. (Florida: University Press of  Florida 1998).

[6]Christian Science Monitor (USA), 29 October 1955.

[7]Christian Science Monitor (USA), 12 December 1955.

[8]אכרם אל-חוראני - 1911-1996. למד משפטים. נבחר לראשונה לפרלמנט ב-1943. ב-1950 ייסד את "המפלגה הסוציאליסטית הערבית" שהתאחדה ב-1953 עם המפלגה של עפלק ואל-ביטאר. מאז נקראה המפלגה המשותפת "מפלגת הבעת'". לאחר הפיכת הבעת' ב-1963, לא היתה לאל-חוראני כל השפעה, והוא החל לנדוד בין עיראק, לבנון, צרפת וירדן שם נפטר ב-1996. על אל-חוראני בתקופת האיחוד עם מצרים ב-1958 ראה בפרק על סוריה לאחר פירוק האיחוד עם מצרים. לדברי נאצר, אל-חוראני ניהל מדיניות מניפולטיבית אפילו כלפי חבריו הקרובים.

[9]חאלד אל-עזם, פוליטיקאי וותיק, הוגדר לא אחת כפאודל בעל נכסים רבים, שכן, אל-עזם השתייך לאחת משלוש המשפחות העשירות בסוריה. לאל-עזם היתה שאיפה בלתי-מוסתרת להיות נשיא סוריה. כיהן שתי תקופות קצרות כראש ממשלת סוריה ב-1948 וב-1950. אל-עזם פרסם את זיכרונותיו ב-1973 שבהם ישנה עדות מעניינת על תרומתם של הממשלות ערביות להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינית.

[10]סיל, סוריה. עמ' 210-212.

[11]מצוטט אצל סיל, סוריה. עמ' 209.

[12]סיל, סוריה. עמ' 241.

[13]ניזאם אל-קודסי - 1918-1998. היה שגריר סוריה בארה"ב ב-1945. ב-1950 כיהן כראש ממשלה. לאחר פירוק האיחוד עם מצרים ב-1961 כיהן שוב כנשיא המדינה. נפטר בירדן ב-6 בפברואר 1998.

[14]פארס אל חורי (פרוטסטנטי) - 1877-1962. ב-1925 הוביל אל-חורי את "מפלגת העם" בדרישה מצרפת להכיר בעצמאותה של סוריה, באחדותה המדינית, בדגש על חינוך ובשמירה על זכויות הפרט. אל-חורי בדומה לפוליטיקאים סורים אחרים בעלי אוריינטציה דמוקרטית עדיין נמצאים בתודעה הפוליטית הסורית. ראייה טובה לכך הוא מכתבו של סמי מוביאד אל הנשיא בשאר אסד שהתפרסם בעיתון הלבנוני DAILY SATR  ב-15 באוגוסט 2000.  במכתב זה אומר כי מוביאד כי באמצע שנות ה-50 סוריה הייתה מדינה דמוקרטית בעזרתם של מנהיגים כמו פארס אל-חורי, חאלד אל-עזם ושוקרי אל-קוואתלי. עוד מוסיף מוביאד, כי "10 שנים לאחר מכן סוריה נשלטה בידי חבורה קצינים אנטי-דמוקרטים, חברי מפלגת הבעת', כמו אמין אל-חאפז (סוני, הודח באלימות ב-1966) , סלים חאטום (דרוזי, הוצא להורג ב-1967) ועבד אל-כרים אל-ג'ונדי (איסמאעילי, התאבד ב-1969 לאחר ניסיון הדחה אלים), שגרמו אכזבה גדולה לעם הסורי בכל קנה-מידה". הסופרת הסורית קולט אל-חורי היא נכדתו של פארס אל-חורי.

[15]סיל, סוריה. עמ' 242.

[16]סיל, סוריה. עמ' 242.

[17]סיל, סוריה. עמ' 242; ביקורת נוקבת על הסגנון הבוטה שהושמע  בתחנות הרדיו המצריות ניתן לקרוא בספרו של ד"ר צאלח אל-דין אל-מונג'ד, עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות תבוסת ה-5 ביוני. פרקים נבחרים מהספר ניתן לקרוא בספרו של יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. (תל אביב; עם-עובד, 1969), עמ' 115-183. ספרו של אל-מונג'ד זכה לביקורות אוהדות ואף תורגם לגרמנית.  בפרק על מלחמת ששת-הימים בגזין זה, ישנה התייחסות לספרו של מונג'ד.

[18]סיל, סוריה. עמ' 243.

[19]סיל, סוריה. עמ' 243.