אל-נכבה (النكبة‎) – הפלשתיניזציה של המסכנוּת

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

12.05.2011

 

 

 

בהתקרב מועד ה-15 במאי, כמו בשנים קודמות, מתעורר מחדש הוויכוח האם ילדי ישראל צריכים ללמוד בבתי הספר על אל-נכבה. הוויכוח ניטש במלוא העוצמה בין המתנגדים הרואים את הנושא כבלתי ראוי בשל המחלוקת שהוא מעורר, לבין המצדדים הטוענים שיש לכלול את הנושא בתכנית הלימודים דווקא בגלל המחלוקת. כמו שקורה כמעט תמיד בישראל, הוויכוח שעולה לטונים גבוהים, גולש מהעיקר אל התפל, ואף אחד מהצדדים אינו נותן דעתו לשאלה האמיתית. הוויכוח נסב כולו סביב השאלה אם צריך ללמד את הנושא, בעוד שהשאלה העיקרית היא מה צריך ללמד. בכל מה שנכתב ונאמר על הנושא, לא השנה ולא בשנים קודמות, לא ראיתי אפילו פעם אחת שמי שהוא מתייחס לשאלת ה"מה".

 

זו מסורת בישראל להקדיש את מלוא תשומת הלב, בדיונים שיש להם השלכות פוליטיות, לדברים הבלתי רלוונטיים. זה ממש תחביב לאומי. הוויכוח הנוכחי איננו שונה מוויכוחים אחרים. מי שמאמין שאם הנושא לא יילמד בבתי הספר הוא יימחק מהזיכרון, כדאי שיחשוב עוד פעם. כל הוויכוח העוסק בשאלת ה"אם" הוא לפיכך דוגמא נוספת לתרגיל בחוסר תכליתיות.

 

לפני שנמשיך, מספר מלים להבהיר על מה כל המהומה. אל-נכבה הוא מושג בערבית שמשמעותו אסון בממדים קטקליסמיים - קטסטרופה שאין שנייה לה. למעשה אין לה מילה מקבילה בעברית (או באף אחת משפות המערב לצורך העניין). במהלך 1400 השנים שעברו מאז הופעתם על במת ההיסטוריה, לערבים היה מספר לא קטן של כישלונות, בחלקם חמורים ובחלקם חמורים מאוד. עד היום, האירוע האחד והיחיד בתולדותיהם של הערבים, ש"זכה" לתואר אל-נכבה הוא אובדן ספרד (אנדלוס בערבית) לנוצרים במאה ה-15, אחרי כ-700 שנים של שלטון ערבי. אובדן ספרד, ובמיוחד האי-הופכיות של האירוע, היה ונשאר המקרה הכי טראומטי בזיכרון הלאומי הערבי. החלטת הערבים לשדרג את המפלה שהם ספגו 1948, ממעמד של אסון אחד מני רבים למעמד של אל-נכבה, מעלה אותה לרמה של הדבר הגרוע ביותר שקרה להם אי פעם. הוספת התואר "פלשתינאית" לאל-נכבה נועדה ליצור את הרושם המטעה שמדובר במה שהוא ייחודי ל"עם" הפלשתינאי. ראוי לציין שזה לא קרה בבת אחת. תהליך השדרוג היה הדרגתי. התופעה של קיום טקסי זיכרון מאורגנים שנתיים לציון אל-נכבה החלה רק אחרי חתימת הסכמי אוסלו (למען הדיוק, ערפאת ניהל את הטקס הראשון ב-1988).

 

במאמר מוסגר יש לציין שבמהלך השנים בין 1948 והסכמי אוסלו היו מספר אזכורים של המושג אל-נכבה בפרסומים ערביים שונים, אבל מיסוד המושג הוא חידוש מודרני.

 

מסיבות לא כל כך ברורות הערבים בחרו את ה-15 במאי כמועד לחגיגות. אין בזה שום הגיון. מועד הכרזת מדינת-ישראל היה ב-14 במאי, ולא ב-15 במאי - המועד הרשמי בו הסתיים המנדט, שהיה בשבת. מדינת ישראל חוגגת את יום העצמאות ע"פ לוח השנה העברי, בה' באייר, שנופל כל שנה במועד אחר. היום שהערבים בחרו גם לא תואם את לוח השנה המוסלמי.

 

שתי הערות נוספות לפני שנעבור לשאלה שבכותרת המאמר. ראשית, הדיון עוסק אך ורק בבתי הספר היהודיים במדינת-ישראל. למרות שמעטים יודו בזה, למערכת החינוך של מדינת-ישראל אין הרבה שליטה על הנעשה בבתי הספר הערביים. שנית, הוויכוח מתנהל כל כולו בין יהודים, כשהתומכים ברעיון באים רובם ככולם מהצד השמאלי של הקשת הפוליטית (ממש הפתעה, לא?). ערביי-ישראל מסתפקים בעמדה פסיבית, אם כי אין ספק שהם יקבלו בברכה את הרעיון.

 

לכאורה אין שום פסול בכך שילדי ישראל ילמדו בבתי-הספר את נושא אל-נכבה. אחרי ככלות הכל, אומרים המצדדים, הייתה מלחמה, ובמלחמה תמיד יש צד מנצח וצד מפסיד. זה רק טבעי שהצד המפסיד יראה בתוצאות המלחמה אסון. אם ילדי ישראל ילמדו איך הדברים נראים מנקודת מבטו של הצד המפסיד, ממשיכים המצדדים, הם יהיו יותר פתוחים להבין את תחושותיו של המיעוט הערבי, וזה יתרום ליתר הבנה ולדו-קיום בין העמים.

 

הבעיה מתחילה מזה שכמו כל דבר אחר, במזרח התיכון הדברים אף פעם אינם מה שהם נראים. רמז ראשון המעמיד בספק את טוהר כוונותיהם של מצדדי הרעיון, ומעלה את האפשרות שיש להם אג'נדה קצת אחרת, היא החד צדדיות. אין כל כוונה ללמד במקביל את ילדי הערבים הישראלים על הסבל של הצד הישראלי במלחמת 1948. אחרי ככלות הכל, למרות הניצחון הצבאי, הצד הישראלי סבל אבדות אנושות באותה מלחמה, ובהתחשב בכך שזה קרה זמן קצר ביותר אחרי השואה בה העם היהודי אבד כשליש מבניו, זה היה אסון בממדים חסרי-תקדים. אסון אמיתי, ולא אסון "כאילו".

 

רמז שני הוא אימוץ המושג אל-נכבה. השימוש במושג כל כך קיצוני במשמעותו, לתיאור אירוע שמכל נקודת מבט שהיא איננו חורג מכישלונות אחרים שהיו לערבים במהלך ההיסטוריה שלהם אומר דרשני. הוא נשמע יותר ככוונה להנצחת הסכסוך מאשר מאמץ כנה לעודד אחוות עמים.

 

רמז נוסף, אולי המשמעותי ביותר, מתגלה כשבודקים את הדברים לעומק. את התואר אל-נכבה הערבים אינם מייחסים למפלה הצבאית שהם ספגו ב-1948. את התואר הזה הם מייחסים לייסודה של מדינת-ישראל. זה לא במקרה. עם מפלה צבאית אפשר להתמודד. מפלה צבאית היא כשלון זמני שתוצאותיו ניתנות לתיקון. לא כן תקומתה של מדינת ישראל. זה כבר סיפור אחר. זה דבר סופי, אירוע שהוא בלתי הפיך. הסופיות של האירוע, כמו במקרה של אובדן ספרד, היא מה שקובע. לא נראה שטיפוח ההבנה בין העמים וחתירה לדו קיום עומדים בראש סולם העדיפויות של תומכי הרעיון - זה בלשון המעטה.

 

במבט כולל אפשר לומר שהדרישה להפוך את אל-נכבה לנושא בתוכנית הלימודים היא ניסיון בוטה לשכתב את ההיסטוריה. מטרתם של הוגי הרעיון היא להחדיר לתודעתם של ילדי ישראל הכרה בכך שה"מסכנות" וה"סבל" של הפלשתינאים לא החלו ב-1967. אלה אינן תוצאות של ה"כיבוש". שלמעשה סיפור "קורבנותם" של הפלשתינאים, ראשיתו הרבה יותר מוקדם - עם הקמתה של "הישות הציונית" כפי שהערבים נוהגים לכנות את מדינת-ישראל. זה הרציונל שמאחורי השימוש במושג אל-נכבה.

 

היותם קורבן זו מילת המפתח שמאחורי מיתוס אל-נכבה שפותח ע"י הערבים. זו דוגמא קלאסית של היפוך תפקידים - התוקפן מציג את עצמו כקורבן. אין בזה הרבה חדש. רבים ניסו זאת בעבר. אפילו הגרמנים ניסו את זה בתום מלחמת-העולם השנייה. הפלשתינאים, בתורם, הפכו את זה לאמנות. אחד מפלאי הזמן הוא שהנרטיב הפלשתינאי נקלט בקלות כה רבה בעולם. פלא יותר גדול הוא שלא חסרים בקרב הציבור ה"נאור" בישראל כאלה המאמצים את הנרטיב הזה. השאלה מדוע זה כך היא נושא לדיון נפרד.

 

להפסיד במלחמה זו חוויה טראומטית. עבור הצד המפסיד זו תמיד טרגדיה, ללא כל קשר לשאלות כגון מדוע המלחמה פרצה מלכתחילה או מי פתח בה. כל אומה מתקשה לעכל את תבוסה במלחמה, ולפעמים עוברים דורות עד שהפצעים מגלידים. תופעה שכיחה היא שהצד המפסיד מפתח מנגנון הדחקה המאפשר לו ל"רכך" את עוצמת הפגיעה. הדחקה כזאת יוצרת ע"פ רוב נתק מהמציאות. דוגמא טובה היא גרמניה של סוף מלחמת-העולם הראשונה. חוסר היכולת של האומה הגרמנית להתמודד עם התבוסה הביא לפיתוח המיתוס הידוע בשם "אגדת הסכין בגב". מיתוס שגרס שגרמניה לא הפסידה בשדה הקרב. "בגידת היהודים", שנעצו סכין בגבה של האומה הגרמנית, היא מה שגרם לכישלון. המיתוס הזה היה אבן הפינה של האידיאולוגיה הנאצית. כולנו יודעים לאן זה הוביל. נרטיב אל-נכבה ממלא תפקיד דומה בעולם הערבי בימינו.

 

 

במובן מסוים, מערכת החינוך הישראלית ניצבת בפני משימה בלתי אפשרית. מצד אחד, אין היא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהנושא. זה ישאיר את השדה פתוח לפעילותם של ארגוני זבל מהסוג של "זוכרות", "גוש שלום" ו"בצלם". ארגונים אלה אימצו כבר מזמן את הנרטיב הערבי, על פיו הפלשתינאים הם קורבנות חפים מפשע של "כיבוש קולוניאלי" אותו כפתה עליהם הציונות. מצד שני, הכנסת הנושא לתוכנית הלימודים עלולה להתגלות כשדה מוקשים בשל חילוקי הדעות השוררים בקרב הציבור הישראלי.

 

ככלל, ציבור המורים בישראל רואה את עצמו כחלק אינטגרלי של האליטה ה"נאורה", ובתור שכאלה הם שבויים בכבלי הפוליטיקה התקינה (Political Correctness). ישנה שורה ארוכה של מלים וביטויים שהם בחזקת "בל יישמע", מחשש שזה יעליב מי שהוא מהמיעוט הערבי במדינה (במאמר מוסגר, מעולם לא הבנתי מה המשמעות של חופש הדיבור אם אסור להשמיע מה שהוא שיכול להתפרש כ"עלבון" ע"י מי שהוא. אבל כנראה שאני לא מספיק מתוחכם.) אותו הדבר חל גם על עובדות. זה כלל לא משנה שדברים התרחשו במציאות, אם תאור עובדתי פוגע בקבוצה כזאת או אחרת באוכלוסייה, ובמיוחד אם זו פגיעה במיעוט הערבי, הס מלהזכיר. רבים מהמורים יירתעו אם הם יתבקשו ללמד את נושא אל-נכבה לא ע"פ הנרטיב הערבי.

 

הסיפור הבא ימחיש את הדילמה הניצבת בפני ה"נאורים" בישראל. ליאון יוריס (Leon Uris) בספרו אקסודוס (Exodus), מתאר מקרה בו ערבי אנס בחורה מהפלמ"ח - מקרה שאכן התרחש בפועל. בספר זה עוד עבר איך שהוא (גם בתרגום העברי), אבל כשהפיקו מהספר סרט הוליוודי - שבחלקו צולם בארץ - קמה צעקה גדולה: לא ייאמר כך במקומותינו. רבים מיוצאי הפלמ"ח התנדבו להופיע בסרט, שבין השאר מתאר את פריצת כלא עכו כמבצע של הפלמ"ח. הסילוף ההיסטורי הזה כלל לא הפריע להם, אבל הם מצאו טעם לפגם בדיוק ההיסטורי של סיפור האונס. לסיום הסיפור כדאי להזכיר שבחורי הפלמ"ח תפסו את האנס וביצעו בו פעולה כירורגית שהבטיחה שהוא לא יוכל לחזור על ה"מבצע" (אני לא בטוח אם הם השתמשו באמצעי הרדמה . . .) וחיים חפר כתב על-כך שיר אותו כל יפי הנפש היו שרים ביחד עם שירי פלמ"ח אחרים סביב למדורה. היום יש להניח שהיו עתירות לבג"ץ שיאסור על הפצת הספר ויצווה למחוק את הקטע מהסרט, וחיים חפר לא היה מעלה בדעתו לכתוב את השיר.

 

אין מחלוקת על העובדה שמנקודת מבטם של הערבים כישלונם במלחמת 1948 היה אסון, אסון אמיתי. אבל גם אם מתעלמים מהעובדה שהערבים לא היו "צופים תמימים מהצד" (innocent bystanders) כפי שהם מתיימרים היום, נותרת בעינה השאלה במה בדיוק הערבים נכשלו? מה הם ניסו לעשות שלא עלה בידם? כישלון כל כך חמור ש"ראוי" לדעתם לתואר המכובד אל-נכבה? התשובה, במלים פשוטות, היא שמה שהערבים ניסו לעשות היה השמדת-עם (Genocide). חד וחלק - השמדת עם. שום הצטעצעות של הפוליטיקה התקינה לא תוכל לשנות את האמת הפשוטה הזאת. יש שפע של עדויות מתועדות מהתקופה (מאמרים בעיתונות הערבית, הקלטות של נאומי המנהיגים) שאינן מותירות מקום לספק בדבר המטרה לשמה הערבים יצאו למלחמה. הערבים אף פעם לא טרחו להסתיר כוונותיהם. הם תמיד דברו על כך באופן גלוי. השימוש בשפה מכובסת - מלים נייטרליות שנועדות להסתיר את הכוונה האמיתית הוא תופעה מקובלת בחוגי האליטה ה"נאורה". הערבים לא נזקקים לזה. הם גילו מזמן שהכנות עוזרת להם הרבה יותר. ייתכן שזו הסיבה שהנרטיב שלהם מוצא אוזניים קשובות בעולם.

 

ב-1948 הקמת מדינה פלשתינאית כלל לא הייתה על סדר היום. למעשה גם המושג "עם פלשתינאי" בכלל לא היה קיים באותם ימים. זה בא הרבה יותר מאוחר - אחרי מלחמת ששת הימים. ב-1948 המטרה האחת והיחידה של הערבים הייתה השמדת היישוב היהודי בארץ, ובזה הם באמת נכשלו. הדבקות של הערבים במושג אל-נכבה גם בימינו מעוררת את השאלה אם הם וויתרו על המטרה הזאת. למותר לציין, שכמו במהלך המלחמה העולמית, העולם ישב מהצד ולאף אחד זה לא הזיז, למרות שלא היה ספק שזה עלול היה להסתיים בשואה שנייה. אימוץ הנרטיב הערבי של אל-נכבה מקל על טשטוש המציאות שישראל, למרות התדמית הכוחנית שלה בעולם, נמצאת במאבק מתמיד על עצם קיומה גם היום, 63 שנה אחרי היווסדה.

 

את נושא אל-נכבה חובה לכלול בתוכנית הלימודים, אבל יש ללמד את הדברים כפי שהם התרחשו במציאות, ללא כחל ושרק, ובוודאי שלא את הגירסא הערבית. כמובן שזה בגדר משאלת לב שאף פעם לא תתממש. אני כבר רואה בדמיוני את שיירת הבג"צים יוצאת לדרך במקרה שמשרד-החינוך ינקוט ביוזמה כזאת. 

 

הציבור ה"נאור" הקורא לכלול בתוכנית הלימודים את נושא אל-נכבה, אין בכוונתו ללמד את ילדי ישראל את ההיסטוריה. עבור הציבור הזה המטרה היא פלשתיניזציה של המסכנות. כל גישה אחרת היא לדעתם גזענות.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "אל-נכבה (النكبة‎) - הפלשתיניזציה של המסכנוּת", מגזין המזרח התיכון, 12 במאי 2011.