הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

התיישבות

04.07.2009

 

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

בתקופת השלטון העות'מאני בארץ-ישראל, השתרשו בקרב המוסלמים דעות שליליות רבות על היישוב היהודי בארץ-ישראל. אומללותם, פגיעותם ועוניים, שיוו להם תדמית של קהילה חסרת-מגן הראויה לגורל המר שאלוהים, לכאורה, המיט עליה. כתוצאה מכך, השבטים הערבים שחדרו לארץ במהלך השנים, נהגו לפגוע ביהודים, לבזוז את אדמותיהם ואת רכושם, וכל זה נעשה ללא תגובה משפטית וחוקית של השלטון המרכזי כלפי הפורעים הערבים. בשל תדמית אומללה זו, כונו היהודים "בני מוות", דהיינו קבוצה דתית-לאומית הראויה למיתה מבלי לתת על כך דין וחשבון (למעט במקרים נדירים). תפיסה זו, שהייתה רווחת במשך שנים רבות, הועברה במלא הדרה גם לתקופת המנדט הבריטי שהחל עם כיבוש ארץ-ישראל מידי העות'מאנים ב-1917.

 

הד ראשון ובוטה לתדמית "בני המוות" כלפי היהודים תחת השלטון הבריטי, התרחש במלוא עצמתו הרצחנית במאורעות תרפ"א (מאי 1921), שבמהלכם החלו הכנופיות הערביות לטבוח ביהודי יפו ואף יזמו התקפות מזוינות רחבות-היקף על פתח-תקווה, כפר-סבא, חדרה ורחובות. במהלך המאורעות הללו נהרגו 47 יהודים ולמעלה מ-140 נפצעו. בין הנרצחים היו הסופר יוסף חיים ברנר, הסופר צבי גוגיג, הסופר יוסף לואידור והסופר צבי שץ.

 

הדימוי היהודי מפרספקטיבה היסטורית

המרד היהודי האחרון בארץ-ישראל היה בתקופת שלטונו של קסטיוס גאלוס בשנת 351 לספירה, שבמהלכו נהרסה לחלוטין העיר בית-שערים והיא לא שוקמה מחדש בשנים שלאחר מכן. לאורך מאות שנים, ארץ-ישראל עברה מיד ליד, בעוד שהיהודים נותרו בתווך כשהם חסרי-מגן וחסרי יכולת מעשית לנהל שלטון אפקטיבי בארץ. ועם זאת, עד למאה ה-8 לספירה ניתן היה למנות לפחות כ-70 ישובים בהם התגוררו יהודים - החל מהעיר צור בצפון ועד ליישוב מעון (ליד קיבוץ נירים שבדרום). המאבק בין הצלבנים למוסלמים על ארץ-ישראל, גם הוא הותיר את חותמו המר על היישוב היהודי בארץ. כך למשל, העיר חיפה (מבצר חיפה) הייתה מיושבת ברובה ביהודים עד לשנת 1100. בשנה זו, הצלבנים הטילו מצור על העיר שנמשך 27 יום. בעדויות מהתקופה הנדונה נמסר שהיהודים נלחמו בחירוף-נפש כדי להגן על העיר. כאשר נכנסו הצלבנים לעיר לאחר קרב דמים מורט-עצבים, הם טבחו בכל היהודים שהתגוררו במקום כפי שהם טבחו בתושבי עכו, ארסוף, קיסריה וירושלים. על-מנת להבין את גודל המשבר שהתחולל ביישוב היהודי בעקבות המאבק האימפריאלי בין האסלאם לבין הנצרות על ארץ-ישראל, ראוי להתבונן בשתי עדויות של בני התקופה ההיא השופכות אור על השינוי האלים שהתחולל בארץ מבחינה דמוגרפית.

 

אל-מוקדסי, שהיה היסטוריון וגיאוגרף מוסלמי בן המאה ה-10 (נולד בשנת 945), טען בנימה מעט מתרעמת כי משקלם של היהודים והנוצרים בירושלים עלה על זה של המוסלמים בעיר. אולם, בעקבות הכיבוש הצלבני על ירושלים, לא נותרו בה יהודים וזאת בשל הטבח קשה שנערך בהם, שלאחריו הוטל איסור מוחלט על יהודים להתיישב בעירם הקדושה. בשנת 1170 בקירוב, ביקר בארץ-ישראל מגלה הארצות היהודי, בנימין מטודלה. הוא סייר לאורכה ולרוחבה של ארץ-ישראל כשהוא מציין את שם היישוב ואת מספר היהודים שהתגוררו בו. המספרים האלה מבהירים לנו היטב את גודלה של הטרגדיה האיומה שעברה על היהודים בעקבות המאבק האימפריאלי בין המוסלמים לבין נוצרים בארץ-ישראל. מטודלה מונה כ-14 כפרים בלבד שבהם התגוררו בסך-הכל כ-1,300 יהודים. סביר להניח שמספר היהודים היה גבוה יותר, אולם המספר לא חצה את האלפים הבודדים בלבד. מתוך מיליוני יהודים שהתגוררו בארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה, נותרו מתי-מעט מהם בארץ-ישראל לאחר כ-1,000 שנות כיבוש זר, אלים ומדכא. ושוב, פעם נוספת, היישוב היהודי בארץ מצא את תעצומות-הנפש להתחיל הכל מההתחלה - אם כי, התהליך היה מלווה בייסורים קשים מנשוא, לצד מסירות לאומית בלתי-מובנת לעין זרה.

 

התחדשות המאמץ הלאומי

עד להחלת שלטון-הכיבוש העות'מאני על ארץ-ישראל בשנת 1517, היישוב היהודי בארץ-ישראל ידע תקופות אחדות של שקט שבמהלכן התחדש המאמץ הלאומי לבסס קהילה יהודית פעילה ולהביא לשינוי דמוגרפי באופן הדרגתי, עקב בצד אגודל. ועם כל הקושי, היו כמה ציוני-דרך לאומיים בחיי היהודים בארץ, כגון: קבורתו של הרמב"ם (רבי משה בן מימון) בטבריה בשנת 1204, ומותו של הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) בירושלים בשנת 1270.

 

בעקבות הלחץ על יהודי אירופה, מצאו אחדים מהם את העוז האישי והרוחני כדי לשים את פעמיהם לעבר ארץ-ישראל למרות הקשיים והסכנות. כך למשל, בשנת 1313 הגיע לירושלים הרב אשתורי הפרחי. במהלך ישיבתו בארץ הוא סיים לכתוב את ספרו הידוע "כפתור ופרח" המהווה קודקס הלכות דתי לצד ספר גיאוגרפי על ארץ-ישראל. במהלך התקופה הנדונה, התחדש היישוב היהודי בירושלים, ואף היו עדויות אחדות על התיישבות יהודית בנחל קדרון מחוץ לרובע היהודי. בשל היכרותם העמוקה של יהודים עם המקומות ההיסטוריים, הם שימשו מורי-דרך לצליינים שהגיעו לארץ כדי לפקוד את המקומות המקודשים לנצרות. לקראת סוף המאה ה-14 היה ידוע של ישוב יהודי בחברון, וכן על קיומה של קהילה יהודית בעזה שנצטוותה לחבוש טלאי צהוב כדי להבדילה מהמוסלמים בהתאם לצו ישן שהוטל בשנת 850 בידי החליף מותאווכיל לבית משפחת עבאס. רעיון הטלאי הצהוב המוסלמי, שהוטל על היהודים, הועבר לאירופה באמצעות הצלבנים עד לשכלולו הסופי והטרגי בתקופת גרמניה הנאצית.

 

בבית-שאן, בצפת, בגוש-חלב, בג'וליס, בכפר-כנא, כפר-עלמא, בכפר-יאסיף, בעין זיתים, בצפת, בחברון ובכפרים קטנים נוספים התחדש היישוב היהודי והתחזק לקראת השנים הבאות. העיר יפו במאה ה-15 הייתה חרבה לחלוטין והיא שימשה נמל עיקרי לעולי-רגל יהודים ונוצרים שביקשו להגיע למקומות הקדושים. גם טבריה הייתה חרבה לחלוטין במשך מאות שנים עד לכיבוש העות'מאני ב-1517. התשוקה החלוצית ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה לא החלה עם העליות הראשונות בתקופה המודרנית של סוף המאה ה-19, אלא היא החלה הרבה לפני כן, כבר במאה ה-16, עם התחדשות ההתיישבות הכפרית היהודית באזור הגליל ובאזור הכנרת.

 

כשנכנסו הכוחות הצבאיים העות'מאנים לארץ-ישראל ב-1517, הם מצאו ארץ חרבה עם אוכלוסייה דלילה ביותר, וללא תשתית נאותה לקיומם של חיים סבירים בשל שרשרת הכיבושים ומעשי הטבח שבאו בעקבותיהם במהלך השנים. בארץ התיישבו בליל של עמים ועדות כמו ערבים ממצרים, מסוריה ומלבנון, וכן שבטי בדואים, יהודים, נוצרים מאירופה המערבית והמזרחית, טורקים, אתיופים, כורדים ועוד. השלטון העות'מאני החדש מיהר לבנות חומות סביב העיר ירושלים בשנים 1538-1535 כדי לחזק את ההגנה על העיר ולספק ביטחון לתושביה. במפקד אוכלוסין שנערך במהלך השנים 1573-1525 לצורך גביית מיסים, התברר כי האוכלוסייה בכל ארץ-ישראל ההיסטורית לא עלתה על כ-300,000 איש על-פי האומדן האופטימי ביותר (כולל עבר-הירדן). ככול שהשלטון העות'מאני התייצב בארץ-ישראל וחיי הכלכלה התפתחו בה, כך הארץ הפכה לאבן שואבת לפשיטותיהם של שבטים בדואים שפלשו אליה למטרות שוד וגזל על-פי חוקי המדבר של חצי-האי ערב - דהיינו, מימוש מדיניות "האדמה החרוכה" הערבית.

 

חלוצים יהודים במאה ה-16

כל הקשיים הללו הותירו חותם עמוק על חיי היישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל. פעמים רבות, איכרים יהודים נאלצו לקנות את אדמותיהם מחדש תמורת תשלום מופקע. השאיפה היהודית להתיישב במקומות המקודשים ליהדות סיפקה לשלטון המוסלמי-העות'מאני הזדמנות פז להטיל מיסים כבדים דווקא על האוכלוסייה היהודית ששכנה בירושלים, בצפת ובטבריה. ויחד עם זאת, המאבק הלאומי היהודי התמקד שני מישורים עיקריים. הראשון: פיתוח הקהילה היהודית כחברה דתית-רוחנית בעלת מסר לאומי. והשני: היצמדות לקרקע-המולדת ופיתוח חיים חקלאיים ומסחריים ענפים ככול האפשר.

 

מעט לפני חידוש ההתיישבות היהודית בטבריה במאה ה-16, רבי באסולה תיאר את מראות העיר החרבה באופן הבא: "ומעתה, חרבה (העיר) ושוממה. גלי אבנים שחורות כאילו היו לשריפת-אש. ואין אדם יכול ללכת שם - מסכנת הערבים". באישור השלטונות העות'מאניים, העיר שוקמה והפכה למרכז יהודי חשוב גם בעזרת הגברת דונה גרציה-מנדס - יהודיה בעלת-אמצעים שהתגוררה בקושטא (איסטנבול) שבטורקיה. יהודים החלו להקים כפרים חקלאיים ליד הכנרת, וכן התחדש היישוב היהודי בעכו, בבית-ציידה, בכפר כורזים, בכפר מעון, בכפר-כנא, בכפר-יאסיף, בכפר-כאבול, בעין זיתים, בהר מרון, בכפר-עלמא, בפקיעין, בעין טיריא, בקיסריה, בחיפה, בכפר-חנניה ובשפרעם. צפת הפכה למרכז המקובלים והתגוררו בה בשנת 1525 כ-234 משפחות יהודיות. בשנת 1577 יצא-לאור הספר העברי הראשון (בשם: ספר לקח טוב) בבית דפוס עברי - שהיה גם בית-הדפוס הראשון בכל ארצות המזרח.

 

על השינוי שהתחולל בחיי התיישבות היהודית בארץ-ישראל נכתב בנימה אקראית בידי הרב משה בן יוסף טראני שהתגורר בצפת במאה ה-16 ונפטר בה בשנת 1580. וכך כתב טראני בספרו "שאלות ותשובות" על חיי היהודים בגליל: "נשאלתי על יהודים בני הכפרים בארץ-ישראל שזורעים כל שנה חיטים ושעורים וזרעונים וצמר-גפן (כותנה), ושאר דברים, ועל אילנות של תותים להאכיל התולעים המגדלים משי". מגוון העיסוקים החקלאיים, כולל הקמת כפרי-דייגים לחופי הכנרת, הראה בעליל על מאמץ אישי ולאומי ניכר למרות הקשיים החומריים ולמרות התנהגותם הברוטאלית של השליטים העות'מאניים המקומיים. כאשר עלה הרב ישעיהו הלוי הורוביץ (הורוויץ) בשנת 1622 לארץ-ישראל, הוא כתב למקורביו כך: "היהודים מתרבים מאוד מאוד, ממש למאות, ובונים בניינים גדולים, ואנחנו חושבים כל זה סימן גאולה - במהרה בימנו אמן".

 

התחדשות ההתיישבות היהודית בצפת והפיכתה למרכז רוחני היהודי העיקרי בצפונה של ארץ-ישראל,  דרבנה את השלטון הטורקי-עות'מאני להטיל מיסים חדשים של יהודי העיר כפי שתיאר זאת תייר צרפתי בשנת 1660 לאחר ביקור בעיר. וכך תיאר הצרפתי את קשייהם של תושבי העיר שנאלצו להתמודד עם שלטון נוקשה ואכזרי ועם פלישותיהם הרבות של שבטים בדואים לאזור: "תושביה (של צפת) קצת משפחות ערביות והרבה יהודים, ולהם מעין נטייה, או נכון יותר עקשנות או שיגעון, לעזוב הכל כדי למות בעיר זו. הטורקים יודעים לנצל עקשנות זו ומוכרים להם את הזכות הישיבה בצפת ביוקר רב. מטילים עליהם בשרירות-לב מיסים וקנסות. והיהודים נאלצים לקנות אפילו את האוויר שהם נושמים. מן הבתים הישנים לא נשארו הקירות ואי-אפשר לדור בהם. ואין בידי היהודים אמצעים לשקמם. ובכל מה שהם יכולים להרוויח במלאכתם אינו מספיק לפרנסם ולתשלום המיסים והארנונות למושל הטורקי. הטוב והיחיד שאפשר למצוא שם הוא האוויר הנקי והבריא".

 

למרות הקשיים הללו והמיסים הכבדים, ב-14 באוקטובר 1700 הגיעה לירושלים שיירה של כ-1,000 יהודים יוצאי אירופה בעידודו של רבי יהודה חסיד שביקש להחיש את הגאולה באמצעות ציונות מעשית. וכך למעשה התחזק היישוב היהודי בירושלים לקראת העתיד לבוא ולקראת האתגרים שעוד נכונו להם. סביר להניח שכבר בשנת 1700 האוכלוסייה היהודית הייתה הגדולה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הנוצרית ובהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית - וזאת, למרות הקשיים ולמרות המיסים הרבים שהוטלו על היהודים שהתגוררו בארץ-ישראל. החל משנת 1844, ליהודים היה רוב ברור בהשוואה לאוכלוסייה הנוצרית והמוסלמית גם יחד.

 

הספר המפתיע של רילאנד מ-1717

אדריאן רילאנד היה מלומד הולנדי, גיאוגרף ובלשן ששלט בשפות אירופאיות אחדות, וכן בעברית, בארמית, בערבית, בלטינית וביוונית עתיקה. שמו הלטיני של רילאנד היה  Hadriani Relandi -  ובשם זה הוא פרסם בשנת 1717 את ספרו רחב-היריעה על ארץ-ישראל. ספרו החשוב של רילאנד הועלה לאינטרנט לעיונו של הקהל הרחב בידי חברת "גוגל-בוקס", וניתן לקרוא בו קטעים שלמים הכתובים גם בשפה העברית לצד שפות נוספות. הספר, שנכתב בלטינית, סוקר את ההיסטוריה של ארץ-ישראל ואתריה הרבים על-פי המקורות התנכיים, התלמוד והמשנה, וכן רילאנד נעזר במקורות יווניים עתיקים כדי לבסס את טיעוניו. הספר על 500 עמודיו מעניק לקוראים סקירה רחבה של יישוביה של ארץ-ישראל בשמם המקורי כפי שהם נכתבו בעברית כמו, "עמק יזרעאל", "תבור", "חרמון", "שפלה", "קישון", "נחל הבשור", "שורק", "אפיקים", "נגב", "נחל הערבה" ועוד מאות מקומות ואתרים נוספים. התרשמותו של רילאנד הייתה שארץ-ישראל מיושבת בעיקר ביהודים ובנוצרים, בעוד שמרבית הערבים השתייכו לשבטי בדואים שנדדו ממקום למקום. הספר החשוב הזה עדיין מחכה לתרגום מקצועי שישפוך אור על נדבך חשוב בתפיסה היסטורית הרווחת על ארץ-ישראל בתחילת המאה ה-18.

 

השקט היחסי ממנו נהנו היהודים הופר פעם נוספת כאשר התגלע סכסוך דמים בשנת 1738 בין השלטון העות'מאני לבין שליט בדואי בשם דאהר אל-עומר, שהיה גובה מיסים עבור האימפריה העות'מאנית. דאהר אל-עומר ביקש להרחיב את השפעתו הכלכלית והפוליטית על כל אזור הגליל ודרום-לבנון על חשבון השלטון העות'מאני, אך בכך נפתח מאבק מר על ארץ-ישראל בין השלטון העות'מאני המרכזי שישב בדמשק, לבין שליטי מצרים שביקשו לנצל את החולשה הצבאית של טורקיה בעקבות החלת שלטונו של דאהר אל-עומר של אזור הגליל. המאבק על השליטה בארץ-ישראל קיבל תפנית נוספת כאשר כוחותיו של נפוליאון בונפרטה פלשו ממצרים לארץ-ישראל בשנת 1799, אולם, לאחר כישלון המצור על עכו נסוגו כוחותיו של נפוליאון בחזרה לצרפת.

 

הסבב המלחמתי של השליטה בארץ-ישראל לא הסתיים בזה. מוחמד עלי (1849-1769), שליט מצרים ממוצא אלבני, פלש לארץ-ישראל ב-1831 מסגרת מלחמתו באימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה, עד ל-1848, נהרס מרבית הישוב העירוני והכפרי היהודי בארץ-ישראל והחלה פלישה מסיבית של שבטים בדואים לתוך הארץ. שבטי בדואים נכנסו לארץ-ישראל מאזורי הירדן המזרחי בהזמנת השלטון הטורקי בארץ כדי להוות כוח נאמן להם ולשמש משקל-נגד למאבקים שהתחוללו בין הבדואים לבין עצמם באזור הצפון ובאזור הדרום. בעקבות כל המאבקים הללו והכיבושים הרבים, היישוב היהודי התרכז בעיקר בירושלים, בטבריה, בצפת, בחיפה ובחברון. אולם, הלהט הלאומי קיבל תפנית מעשית משמעותית, כאשר יהודי ירושלים החלו לצאת את חומות העיר בשנת 1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל - וזאת, למרות סכנת-הנפשות שהייתה כרוכה בכך, ולמרות תדמיתם של היהודים כ"בני מוות" בעיני המוסלמים.

 

הקמת פתח-תקווה בשנת 1878, הייתה חוליה נוספת בשרשרת אחת ארוכה של מאמץ לאומי ודתי שנמשך מאות שנים למרות כל הקשיים החומריים והפיזיים בהם נתקל היישוב היהודי בארץ-ישראל. על כך, במאמר נפרד.

----

מקורות לקריאה נוספת:

 

1. אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים. הוצאת עם עובד, 2008.

2. בנימין זאב קידר, מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל. הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1992.

3. דן בהט, בנימין זאב קידר וזאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוצאת משרד הביטחון, 1974.

4. ספרו של אדריאן רילאנד על ארץ-ישראל ב"גוגל בוקס".

==

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית", מגזין המזרח התיכון, 7 באפריל 2009.