כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
תופעה של הגירת נשים מבנגלדש האסלאמית
ניגריה - מלחמת-דת קטלנית נגד מיעוט השיעי
יהודים, אסלאם, עבדות ועונש-מוות במאוריטניה
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
מדינה יהודית - המודל הישראלי בהשוואה למודל השבדי
חדשות המזרח התיכון
שרה שמא - דיוקנה של ציירת סורית
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
טרור אסלאמי, פליטים ומלחמת-אזרחים בקמרון
מלחמה ללא סוף בטרור האסלאמי באפגניסטן
תקשורת, טרור וסיוע צבאי למדינות כושלות
האיום האסלאמי כלפי הנוצרים בבורקינה-פאסו
עילה למלחמה - כמה מים ראויים לשתייה יש בעולם
טורקיה של ארדאון והטרור הכורדי – סבב חדש?
מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן
אנטומיה של טרור אסלאמי קטלני במוזמביק
כמה עולה התמיכה הצבאית במאלי המוסלמית?
טרור אסלאמי: החמאס הצליח להתיש את תושבי עזה
הטרגדיה הכפולה של הנשים היזידיות בעיראק

ניגריה - מלחמת-דת קטלנית נגד מיעוט השיעי

מאת: ד"ר יוחאי סלע

26.07.2019


 

 

 

עיר הבירה של ניגריה, אבוג'ה (Abuja), ממוקמת בדיוק במרכז המדינה הגדולה הזו, שהיא המדינה המאוכלסת ביותר ביבשת האפריקאית עם אוכלוסייה של יותר מ-190 מיליון נפש, נכון לשנת 2019. מיקומה של העיר במרכז המדינה הניגרית אינו מקרי. עד לשנת 1991, העיר לאגוס, השוכנת לחופי מפרץ גינאה המהווה חלק מהאוקיינוס האטלנטי הצפוני, הייתה בירתה הרשמית של ניגריה מאז קבלת העצמאות בשנת 1960. השם "לאגוס", הוענק לה כבר במאה ה-16 בידי הפורטוגלים, שמשמעותו בפורטוגזית "אגמים", וזאת בשל המפרצונים הרדודים הרבים הנמצאים לאורך חופיה של העיר.

 

בעיני השלטון המרכזי בניגריה, העיר לאגוס לא ייצגה באופן הולם את המדינה הניגרית ואת שאיפותיה להיות אחת מהמדינות המובילות באפריקה ואחת מהמדינות החשובות בזירה הבינלאומית. העיר, שהפכה למדינת-מחוז, סבלה מבעיות שהיו אופייניות לניגריה כולה: צפיפות בלתי נסבלת בשל התפצצות אוכלוסין שהגיעה על-פי אומדנים אחדים לכ-20 מיליון נפש; תשתיות רעועות מאוד שלא הצליחו לעמוד בקצב גידול האוכלוסייה בעיר; לכלוך, טינופת ועזובה היו מאפיינים בולטים באזורים רבים ברחבי העיר, לצד עושר מנקר-עיניים; מתחים קשים מאוד בין מוסלמים לנוצרים ובין עדה אחת לרעותה; וכן, מיקומה של העיר בקצה המערבי של המדינה, יצרו לשלטון המרכזי בעיות של חוסר אפקטיביות שלטונית על ניגריה כולה - המורכבת מ-36 מדינות-מחוז המאגדות בתוכן כ-250 קבוצות שבטיות, עדתיות ודתיות שונות. רק על-פי המבנה הדמוגרפי של ניגריה, אפשר להבין את אחת מבעיות-היסוד של ניגריה המעיבה על המדינה כולה באופן ישיר ויומיומי.

 

לפיכך, כבר בשנת 1976, ממשלת ניגריה החליטה על הקמתה של בירה חדשה שתייצג באופן הולם את האחדות-הלאומית ואת הניטרליות הפוליטית, הדתית והעדתית. הבנייה החלה בשנת 1980, ובחודש דצמבר 1991 אבוג'ה הפכה לבירה הרשמית של ניגריה. על-מנת להבין את המשמעות של העיר אבוג'ה בעיני הניגרים עצמם ובעיני אפריקאים רבים, אפשר לסכם זאת בדבריו של נלסון מנדלה (2013-1918), מי שכיהן כנשיא דרום-אפריקה בין השנים 1999-1994, בעקבות ביקורו הראשון באבוג'ה. כך ביטא מנדלה את התרשמותו מהעיר החדשה במילים האלה: "מדוע אנחנו צריכים לטרוח לנסוע לאירופה, בשעה שאנחנו יוכלים למצוא כאן את הכל".

 

כשתיירים ניגרים מגיעים בטיסה ישירה מהעיר לאגוס לעיר אבוג'ה, ניכר על פניהם שהם שרויים בהלם-תרבותי קל, שכן מעבר לאופייה המודרני של העיר, ניכר מאוד שהרשויות המקומיות בעיר מקפידות על ניקיון מקסימלי ועל מידה מסוימת של אסתטיקה אורבנית שתצייג נאמנה את השלטון הניגרי בעיני עצמו ובעיני זרים. שדה-התעופה המודרני, רכבת המטרו, הכבישים הרחבים, מערכת הרמזורים היעילה והמתפקדת, שבילי האופניים, שבילים המיועדים להולכי-רגל, קניונים מטופחים שיש בהם את מיטב האופנה בינלאומית, שגרירויות זרות, בנייני מוסדות השלטון המפוארים, אגם ג'אבי שהפך לפארק-לאומי מטופח ברוב ימות השנה, סלעי-הגרניט העצומים המזדקרים בשולי העיר, השטחים הירוקים, העצים הנטועים לצד הדרך, מכוניות היוקרה, המסעדות המפוארות והווילות היקרות והמהודרות, הפכו את העיר לאי-של-שפיות - אך גם לעיר יקרה להחריד. במדינה בה התל"ג לנפש עומד על פחות מ-6,000 דולר לשנה, על-פי אומדנים אחדים לשנת 2019, רק מעטים יוכלים לרכוש בית בעיר הזו, בה מתגוררים כ-3 מיליון תושבים. בלוגרים ניגרים המגיעים לראשונה לאבוג'ה, משתאים לנוכח אופייה המיוחד של העיר, והם אף נותנים לכך ביטוי הולם בסרטונים שהם מעלים לאתרים שונים. אחדים מהם ציינו בהתרגשות, "ככה המולדת הניגרית צריכה להיראות", בעוד אחרים טענו ש"ככה אפריקה כולה, צריכה להיראות". שכונת מייטמה (Maitama) היוקרתית של העיר אבוג'ה, שהפכה לשכונה המועדפת ביותר על שגרירים ומיליונרים זרים, מדגימה היטב את הפער בין הרצוי למצוי בשאר חלקיה של ניגריה הגדולה.

 

לפעילים חברתיים ולאנשי אופוזיציה המתגוררים בעיר או בקרבתה, יש טענות לא מעטות על מה שמתחולל בעיר. כך למשל, מעבר ליוקר-המחייה, בעיר יש בעיה קשה של אספקת מים לבתים; בעיר יש איים של מצוקה ועזובה רבה האופייניות לכל עיר מודרנית; וכן, העיר הפכה למוקד-משיכה של גורמים קרימינליים בינלאומיים שמצאו מפלט נוח לאור שתיקתם של רשויות-החוק במדינה. יתרה מזאת, גורמים פוליטיים בניגריה טענו שהמתחים העדתיים והדתיים יובאו לעיר במהלך השנים האחרונות, וכי יש לכך ביטוי בהתפרצויות של אלימות קטלנית שהיא אופיינית לניגריה הסובלת משסעים היסטוריים עמוקים מאוד - שהפכו לסימן היכר של המדינה כולה בעיני גורמים בינלאומיים. ועם כל זאת, אבוג'ה הפכה למודל לחיקוי לערים רבות ברחבי ניגריה בעשור האחרון. ואכן, ניכר שינוי מהותי בערים אחדות ברחבי המדינה הניגרית שנעשה בעזרת גורמים מקומיים ובעזרת השקעות בינלאומיות עצומות. אולם במקביל לכך, עדיין, מיליוני בני-אדם מתגוררים בבקתות-קש עלובות בכל רחבי ניגריה.

 

מכוני-מחקר ניגריים ואקדמאים ניגרים העוקבים באופן יומיומי אחרי האירועים האלימים המתבצעים במדינה על רקע דתי ועדתי, נוטים לציין קווי-מתאר כלליים המאפיינים את ניגריה: מתוך אוכלוסייה של כ-190 מיליון נפש, כ-50 אחוז מהם מוסלמים, וכ-48 אחוז מהאוכלוסייה הם נוצרים. האזור הצפוני של ניגריה מזוהה חלוטין עם העדה המוסלמית, בעוד החלק הדרומי של ניגריה מזוהה עם העדות הנוצריות - בנוסף לאיים גדולים של אוכלוסייה מוסלמית המתגוררת באזור. הקמתה של ניגריה כמדינה טריטוריאלית, תוך כדי התעלמות מהמרכיב האתני של האוכלוסייה, אילצה את תושביה לחיות תחת מסגרת אחת, למרות השוני התרבותי והעוינות ההיסטורית בין עדה אחת לרעותה. גם הפיכתה של ניגריה ל"מדינה פדרלית" המורכבת מ-36 מדינות-מחוז, לא מוססה את העוינות ההיסטורית ואת השאיפות הלאומיות והדתיות של קבוצות שונות בניגריה - בדומה למה שהתרחש במהלך ההתקוממות של חבל ביאפרה בין השנים 1970-1967, שגרמה להריגתם של יותר ממיליון בני-אדם, ואף הוגדרה בידי גורמים בינלאומיים כ"רצח-עם". בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, ביאפרה הייתה במוקד ההתעניינות בינלאומית ואף זו הישראלית. כך למשל, תלמידים ישראלים התבקשו לתרום כסף ומזון לתושבי ביאפרה שהורעבו למוות בידי הצבא הניגרי. הסופר הניגרי, וולה סויינקה (Wole Soyinka), חתן פרס-נובל לספרות לשנת 1986, נכלא למשך שנתיים, 1969-1967, בעקבות קריאתו להפסקת-אש בין ממשלת ניגריה לבין המורדים בביאפרה. וכן, אחד מגדולי הסופרים של ניגריה, צ'ינואה אצ'בה ((Chinua Achebe - 1930-2013, הפך לשגריר נודד של ביאפרה גם לאחר כיבושה בידי הצבא הניגרי. ספרו "מפולת באומואופיה" שיצא לאור בעברית בשנת 1965, הפך לספר-חובה בקרב הסטודנטים שלמדו בחוגים ללימודי אפריקה באוניברסיטאות בישראל.

 

גורמי מחקר בניגריה ומחוצה לה, העוקבים אחרי האלימות הדתית והאתנית הרוחבית הקיימת בניגריה, מתקשים לאמוד באופן הולם את מספר הנרצחים באירועים אלימים התרחשים מידי יום-ביומו ברחבי המדינה. יתרה מזאת, קיימת התחבטות הגיונית במקרים בהם הקו בין "אירוע לאומני" לבין "אירועי פלילי על בסיס לאומני", הוא קשה להבחנה מדויקת וברורה שמטרתה להעניק מימד מדויק יותר להיקף האלימות האמיתית הקיימת במדינה. המרחקים העצומים בין מרכז-שלטוני לבין פריפריה-אזרחית, קשיים בהעברת מידע בשל תשתית לקויה, חוסר-אמון של גורמים מקומיים בשלטון המרכזי והשתקה והסתרה מכוונת של השלטון בנוגע לאלימות האתנית במדינה, כל אלה מקשים על גורמי מחקר לאמוד באופן מדויק את היקף התופעה האלימה הזו. כאשר עוקבים אחרי הידיעות המתפרסמות על האלימות הדתית והאתנית בניגריה, עולה תמונה קשה של אלימות שההיקף שלה נאמד בעשרות רבות של הרוגים ליום - ולעיתים אף יותר.

 

סקירה לאורך העשור השני של המאה ה-21 על היקף האלימות האתנו-דתית ברחבי-העולם, מעלה תמונה קשה בה ניתן לזהות יסודות אחדים שניתן להגדירם יחדיו כסוג של "רצח-עם". העולם האינטלקטואלי והמשפטי מורגל, מאז שנות ה-40 של המאה ה-20, בהגדרות די קשיחות בהתאם לתוכנית-ההשמדה הגרמנית כלפי העם היהודי שהפכה את הרצח לסיסטמה אידיאולוגית, טכנולוגית ופרקטית המשולבים יחדיו. בחלקים אחדים ברחבי-העולם מתבצעת תוכנית-השמדה לטנטית ללא מחנות-השמדה. זהו "הרצח-השקט" היומיומי, שאינו עולה לכותרות הבינלאומיות, אלא אם כן פעולת-הרצח חרגה ממספר ההרוגים "השכיח" העולה לכותרות, אך נשכח ביום שלמחרת. ברחבי אסיה ובאפריקה קיימים, בכל רגע נתון, מאות נקודות-חיכוך אתנו-דתיות שהפכו את חייהם של עשרות-מיליוני בני-אדם לבלתי-נסבלים בעליל, ולהפיכתם לפליטים בכמות האופיינית למספרים של מלחמת-העולם השנייה. כך למשל, בחודש אוגוסט 2017, ממשלת בורמה (מיאנמר) החל לבצע פעולת-עונשין אכזרית נגד בני הרוהינגי (Rohingya) המוסלמים המתגוררים במדינה. במסגרת הזו, גורשו לבנגלדש השכנה יותר מ-700,000 בני העדה הרוהינגית תוך כדי מעשי רצח מתועבים, אונס שיטתי, שריפת כפרים, הרעבה מכוונת וחיסולים המונים - וזאת, בזמן כהונתה של ראש-ממשלה בורמה, אונג סן סו צ'י, כלת פרס-נובל לשלום לשנת 1991. סן סו צ'י, שהייתה האייקון המופתי של העולם "הליברלי" ברחבי-העולם במשך שנים רבות, הפכה לפושעת-מלחמה בדומה ליאסר ערפאת שזכה גם הוא לקבל פרס-נובל לשלום בשנת 1994. בעיני שניהם, ולדומים להם, בסך-הכל מדובר על הצלחה טקטית המשרתת אינטרסים אסטרטגיים ארוכי-טווח. כך, בזכות הליברליזם-המזויף מתרחשות להן טרגדיות רבות ברחבי-העולם.

 

בצד השני של העולם, בניגריה, התפרסמו במהלך חודש יולי 2019 דוחות אחדים בנוגע לפעילותם של גורמים אסלאמיים רדיקליים הפועלים בצפון-ניגריה. כך למשל, באחד מהדוחות שהתפרסמו באותה עת, נכתב כי משנת 2015 ועד לשנת 2019 נהרגו בצפון ניגריה 25,000 בני-אדם בפעולות טרור ישירות של ארגון "בוקו חראם", של ארגון "המדינה האסלאמית" ושל המיליציות האסלאמיות החמושות הפועלות על-בסיס שבטי. בנוסף לכך, ארגונים נוצריים בניגריה ומחוצה לה ציינו בדאגה רבה כי במהלך שנת 2018 בלבד, נרצחו ברחבי ניגריה באופן וודאי יותר מ-4,000 נוצרים בשל אמונתם. אחדים מגופי-המחקר האלה העוסקים באיסוף מידע יומיומי על הנעשה בניגריה, ציינו שמעשי הרצח האלה חייבים להיות מוגדרים כ"רצח-עם" - בהתאם להגדרות של האו"ם - משום שארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בניגריה אינם מסתירים את כוונתם הקטלנית בנוגע לאוכלוסייה הלא-מוסלמית המתגוררת בעיקר בצפון-ניגריה ובאזורים נוספים ברחבי המדינה. גורמים אזרחים בניגריה ציינו בדאגה גלויה שמספר ההרוגים גבוה בהרבה, וכי בשל קשיי-תקשורת השוררים בצפון-ניגריה, המידע המועבר לציבור הוא חלקי ואף מגמתי. לצערי הרב, הם צודקים.

 

מאז שנת 2015, אל המימד האסלאמי-הרדיקלי בניגריה הצטרפו בני-המיעוט השיעי המונים כ-4 מיליון מאמינים מתוך אוכלוסייה מוסלמית הנאמדת בכ-90 מיליון נפש - המהווים כ-50 אחוזים מכלל התושבים המתגוררים בניגריה. מנהיג העדה השיעית בניגריה, איברהים אל-זקזקי (Ibrahim El-Zakzaky), נחשב למנהיג רדיקלי במיוחד בשל רצונו לייבא את "המהפכה האיראנית" לניגריה כולה, והוא אף צהיר על-כך בגלוי במסגרת הארגון שהוא הקים בשם "התנועה האסלאמית של ניגריה" - ה-IMN. כך, העדה השיעית הפכה לאויבת כפולה הן של הקהילה הסונית והן של הקהילה הנוצרית המתגוררות במדינה. באווירה האלימה והקטלנית השוררת בניגריה, הפיצוץ בין הקהילות השונות היה עניין של זמן קצר בלבד.

 

טביעות-האצבע של איראן השיעית, ניכרות היטב גם במקרה זה. כך למשל, בפברואר 2013 הודיעו שלטונות הביטחון של ניגריה על מעצרם של 3 בני-אדם שתכננו לבצע פיגועים נגד מטרות ישראליות ואמריקאיות בניגריה. בראש החולייה עמד אזרח ניגרי-שיעי שהתאמן באיראן ואף קיבל סיוע ישיר שנועד לממן את פעילותם הטרוריסטית של חברי החולייה. מאז שנת 1990, איראן הפכה את ניגריה לזירת-התגוששות פעילה בשם האידיאולוגיה השיעית - החל מהברחות נשק לארגוני טרור שיעים ובעלי-בריתם במזרח-התיכון וכלה בתמיכה ובאימון של מיליציות שיעיות הפועלות בניגריה. לצד כל זה, ניגריה שימשה לאיראן מקפצה פוליטית וכלכלית לאפריקה כולה בשל חשיבותה, גודלה והשפעתה של ניגריה ברחבי היבשת. הקהילה השיעית בניגריה, שהחלה להתגבש מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת, שימשה מקור נוח והולם להישען עליו.

 

האידיאולוגיה של איראן בנוגע ל"ייצוא המהפכה השיעית" לרחבי העולם, קיבלה ביטוי מוחשי וברור בניגריה, בעקבות ההצלחה של "המהפכה האסלאמית" שהתחוללה באיראן בשנת 1979. איברהים אל-זקזקי, יליד שנת 1953, היה באותה עת מוסלמי-סוני ואחד מהפעילים האסלאמיסטים הבולטים ביותר בקרב קהילת הסטודנטים המוסלמים בצפון-ניגריה. לנוכח ההצלחה האסלאמית הגדולה שהתחוללה באיראן באותה עת, אל-זקזקי שאף לייבא את המהפכה גם לניגריה. ראשית, הוא נסע לאיראן, שם הוא קיבל על עצמו את עקרונות הדת-השיעית והפך למטיף-שיעי בברכתם של השלטונות האיראניים. מייד עם חזרתו לניגריה, הוא הקים קהילה של מאמינים שקיבלה על עצמה את עקרונות השיעה ואת מנהיגותו הדתית ללא עוררין. עד לשנת 1990, הקהילה מנתה יותר ממיליון מאמינים. בשנת 2000 הקהילה מנתה כבר יותר מ-2 מיליון מאמינים. בשנת 2019, גורמי הערכה בניגריה טענו שהקהילה מונה בין 4 מיליון מאמינים ל-10 מיליון - המרוכזים בעיקר בצפון-ניגריה, אך עם קהילה חזקה ומיליטנטית באופן-בולט המתגוררת בעיר הבירה אבוג'ה. 

 

 

בשל האידיאולוגיה של אל-זקזקי, נוצרה עם הזמן דנמיקה של אלימות פוליטית ודתית בין הקהילה השיעית לבין השלטונות של ניגריה. בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הפעילות הרדיקלית התבססה בעיקר על אי-ציות אזרחי למשטר הצבאי (1999-1970) שהיה בניגריה באותה עת. בשנים שלאחר מכן, הפעילות הרדיקלית התבססה על הטפה אינטנסיבית בנוגע ל"יישום מחמיר של עקרונות המשפט והמנהל האסלאמיים במטרה ליצור, בסופו של דבר, מדינה אסלאמית על כל חלקיה של ניגריה". אל-זקזקי לא רק אימץ את האידיאולוגיה השיעית כלשונה, אלא הוא גם אימץ את הפרשנות האיראנית האולטימטיבית בנוגע לקיומה של מדינת-ישראל. העיר זאריה (Zaria), הנמצאת במדינת-המחוז קדונה (Kaduna) שבצפון-ניגריה, הפכה למקום מושבו הקבוע של אל-זקזקי, ובכך היא הפכה למוקד של פעילות דתית רדיקלית ולציר מרכזי של מחאה שיעית הן נגד המשטר הניגרי והן נגד ישראל. כך למשל, במהלך תהלוכת-מחאה אלימה פרו-פלסטינית, שנערכה ב-25 ביולי 2014, נהרגו 35 בני-אדם מירי של אנשי כוחות-הביטחון של ניגריה. בין ההרוגים היו שלושה מבניו של אל-זקזקי מתוך ששת ילדיו.

 

האירוע הקטלני הזה הפך לציון-דרך בחיי הקהילה השיעית בניגריה, ואף בעיני שלטונות הביטחון של ניגריה. בכך, "התנועה האסלאמית של ניגריה" של אל-זקזקי, הפכה ליעד מודיעיני ולמטרה צבאית לגיטימית בעיני גורמי צבא בכירים בניגריה. בפשיטה צבאית שנערכה ב-12 בדצמבר 2015 על ביתו של אל-זקזקי בעיר זאריה, נהרגו 348 מתומכיו. גורמים שיעים מסרו שהצבא הניגרי אסף את כל הגופות - שנקברו בקבר אחד משותף. בין ההרוגים היו שלושת ילדיו הנותרים של אל-זקזקי. גורמים צבאיים בניגריה טענו שהעילה לפשיטה הייתה ידיעה מודיעינית שהתקבלה על כוונתה של התנועה אסלאמית להתנקש בחייו של הרמטכ"ל הניגרי. בעקבות הפשיטה הקטלנית, אל-זקזקי נעצר והושם במעצר בבית-הכלא המרכזי של העיר אבוג'ה - העיר שביקשה להתרחק מכל סממן של מתיחות דתית או פוליטית האופיינית למדינה הניגרית. ועדת-חקירה של מדינת-המחוז קדונה שהוקמה לבדיקת האירועים הקטלניים של דצמבר 2015, אישרה את מספר ההרוגים ואף ציינה שיש להעמיד לדין את האחראים לטבח.

 

על לוח-השנה של העדה השיעית בניגריה נרשמו שלושה אירועים חשובים המקבלים ביטוי יומיומי שמהווים כלים חשובים לגיבושה של הקהילה השיעית בניגריה ולחיזוקה: הטבח של 2014, הטבח של 2015 ומעצרו של אל-זקזקי הנחשב לדמות-מופת בעיני הקהילה כולה. נקודות-הציון האלה לא נותרו בגבולותיה של ניגריה בלבד. עשרות הפגנות נערכות מידי שנה בקהילות השיעיות הפזורות ברחבי-העולם, ובמיוחד באיראן. כאשר נערכת הפגנת מחאה של העדה השיעית בעיר אבוג'ה, בקריאה לשחרורו של אל-זקזקי, היא בדרך-כלל מסתיימת בהרוגים ובפצועים רבים מירי של אנשי כוחות-הביטחון המקומיים. כך גם אירע בהפגנת-המחאה האלימה שהייתה ב-22 ביולי 2019, שהסתיימה עם 8 הרוגים. עדי-ראייה טוענים שחלקים מהעיר אבוג'ה נראים כמו לאחר פוגרום, האופייני לערים אחרות בניגריה - בהן שורר מתח דתי ועדתי יומיומי המעיב על חייהם של מיליוני אזרחים. כך, שהפיכתה של "התנועה האסלאמית של ניגריה" לבלתי-חוקית והמשך מעצרו של אל-זקזקי בניגוד לעמדתו של בית-המשפט-העליון שהתקבלה בשנת 2016, מציבים אתגר פוליטי פנימי מסובך, לצד אתגר בינלאומי הקשור בעיקר ליחסיה של ניגריה עם המדינה האיראנית השיעית.

 

==

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ניגריה - מלחמת-דת קטלנית נגד המיעוט השיעי", מגזין המזרח התיכון, 26 ביולי 2019. 

 

 

שיתוף בפייסבוק

 

 

 

 

 


    
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

23 באוגוסט 2019

 

 

טרור אסלאמי: 181 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

ניגריה - מלחמת-דת קטלנית נגד המיעוט השיעי

 

 

 

 

 


 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006