THE MIDEAST FORUM - Diplomacy, Politics, Culture, Intellectuals and Oppositions Groups in the Middle East
כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בשמחה. כל תמיכה כספית תתקבל בברכה. sellayohai@gmail.com
|
המערכת המשפטית בישראל - חוק הברזל של האוליגרכיהמאת: ד"ר יוחאי סלע25.04.2019
בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1911, התפרסם ספר בשם "מפלגות פוליטיות" שנכתב בידי סוציולוג פוליטי גרמני בשם רוברט מיכלס (1936-1876). אין כמעט סטודנט אחד למדעי-המדינה - או בתחומים המשיקים לנושא - שלא נתקל במהלך לימודיו בספרו על מיכלס שדן בהתנהגותן של אליטות אינטלקטואליות במשטרים דמוקרטיים. ההתעניינות הבינלאומית במיכלס ובספרו - למרות השנים הרבות שעברו מאז - נובעת בשל אחד מהמשפטים האלמותיים שהוא ניסח. כך, במשפט אחד מזוקק, הוא נצרב בתודעה האינטלקטואלית של אין-ספור חוקרים ופוליטיקאיים ברחבי-העולם שביקשו להבין תהליכים הקשורים לצבירת-עוצמה העלולה לאיים על הסדר הדמוקרטי או על הסדר-הפוליטי המקובל. מיכלס העניק פרספקטיבה תיאורטית למשפט שהוא פרי ניסחו שבא לידי ביטוי ב"כלל הברזל של האוליגרכיה", או בניסוח המוכר יותר המתבטא ב"חוק הברזל של האוליגרכיה". מיכלס טען, ובצדק, שבכל חברה דמוקרטית קיימת נטייה ליצירת אוליגרכיה, דהיינו מרבית העוצמה הפוליטית מצויה בידי מעטים שלעיתים פועלים מאחורי-הקלעים מתוך נוחות משום היותם, לכאורה, קבוצה מועדפת המבקשת לשמר את כוחה ואת השפעתה. זו יכולה להיות אוליגרכיה כלכלית, זו יכולה להיות אוליגרכיה צבאית, וזו יכולה להיות גם אוליגרכיה משפטית המסתתרת מאחורי החוקים שגובשו בידי הריבון - דהיינו העם.
לאדישות הציבורית יש השפעה גדולה ליצירתה של "אולגרכיה", משום שהריבון הציב אנשים מסוימים (מקצוענים בדרך-כלל) בעמדות-מפתח כחלק מניהול-תקין של מוסדות-המדינה במטרה לנהל את חייו של האזרח במסגרת של כללים מקובלים. לפיכך, הציבור יוצא מתוך נקודת-הנחה, שמעצם הצבתם של "מומחים" בראש-הפירמידה הניהולית של המדינה, המערכת כולה תתנהל באורח מושכל ותקין בהתאם לאינטרס הציבורי הכולל. צבירת-הידע של אותם "מומחים" והשימוש במונחים מקצועיים שאינם באמת נהירים לכולם, גורם לציבור להניח ש"הידע" הוא מסובך דיו, וכי אין טעם להתעמק בפרטי-הפרטים של "הידע" הנצבר בידי "המומחים" שהוצבו כדי לנהל את המערכות הציבוריות. הנחה מוטעית זו - הגורמת לאדישות - היא שמניעה את "האוליגרכיה" לצבור עוצמה כדי לבסס את מעמדה בעיני הציבור ובעיני מערכות נוספות המתחרות של ניהול המדינה ומוסדותיה. יוצא מכך, ש"לאוליגרכיה" לא רק שיש לה אינטרסים משלה, אלא היא לעיתים פועלת בניגוד גמור לתועלתה של החברה הדמוקרטית ובניגוד לתהליכים דמוקרטיים העלולים לסכן את מעמדה המועדף. בכך, "אליטה" כלשהי - שתפקידה לשרת את הציבור - הופכת ל"אוליגרכיה" משום שהיא רואה את עצמה בקטגוריה של "מעמד מועדף" אפילו כלפי דרגים פוליטיים שנבחרו בידי "ציבור אדיש", (בעיני האוליגרכיה), שאינו מעורה מספיק ב"ידע האקסלוסיבי" שנצבר בידיה. כפועל יוצא-מכך, האיזון בין הרשויות מופר באורח מכוון בשל תחושת העליונות של ה"אוליגרכיה" כלפי גורמים המתחרים על מוקדי-העוצמה של המדינה ומוסדותיה. ככול שהציבור אדיש יותר, כך צבירת-העוצמה הולכת ומתגברת עד כדי שימוש באיומים ישירים או מרומזים כלפי אלה שאינם "מתיישרים" עם האינטרסים של ה"אוליגרכיה".
צריך לשים לב לפרדוקס הדמוקרטי: הריבון מעניק סמכויות ניהוליות בידי קבוצה מסוימת; הקבוצה דורשת מהריבון אמצעים כדי שהיא תוכל לנהל את תפקידה כיאות; לאחר הענקת האמצעים, הקבוצה מתחילה לדרוש עצמאות ניהולית; לאחר שהיא מקבלת את מבוקשה, היא תחילה לכרסם בלגיטימיות של הריבון לפקח על מעשיה בשם "העצמאות הניהולית" וה"ידע האקסלוסיבי" המצוי בידיה. יתרה מזאת, הכרסום הזה מתעצם מעצם העובדה שנציגי הריבון מתחלפים כל 4 שנים. בכך, הדמוקרטיה שבויה לעיתים בידי "קבוצות אינטרסנטיות" מיוחסות, הראות את עצמן מעל להליך הדמוקרטי. הדמוקרטיה היא תנאי, כל עוד היא מתנהלת על-פי הכללים המועדפים בעיני הקבוצה המיוחסת - שהיא מיוחסת בעיני עצמה בלבד. יתרה מזאת, היא נוטה לאמץ ביטויים מילוליים אקסלוסיביים המשמשים לכלי אינסטרומנטלי שתפקידו להפריד בינה לבין "ההמון" כחלק מביסוס מעמדה המיוחד או בשל "עליונות אינטלקטואלית" מדומיינת של גוף אינטרסנטי שהפך, עם חלוף השנים, ל"אוליגרכיה".
בישראל יש שני נושאים "חשובים" שברגע שמזכירים אותם בפומבי, הציבור עובר-לדום: האחד הוא - "ביטחון". והשני הוא - "שלטון החוק". עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, הממסד הביטחוני בישראל עיצב את התודעה הביטחונית של רבים מהישראלים בשל היותו אמון על נושאים ברומו-של-עולם הקשורים ליצר-ההישרדות של אומה הנמצאת באיום מתמשך. ויחד עם זאת, הממסד הביטחוני טעה לא מעט פעמים בנושאים הקשורים לבעיות אזוריות ולבעיות מקומיות. כך למשל, "השלום עם אסד והנסיגה מרמת-הגולן", "פרויקט החץ", "כיפת ברזל", "הגדר הביטחונית בגבול המצרי", וכן גם בהיבטים אחדים הקשורים ל"הסכם אוסלו". דווקא הדרג הפוליטי - מתוך נקודת-ראייה רחבה יותר - אילץ את הממסד הביטחוני להתיישר עם החלטותיו שהתבררו כנכונות, ובכך התווסף מימד נוסף לעוצמה הביטחונית של ישראל. במילים אחרות, "המונופול על הידע", לא תמיד קשור לתפיסה ביטחונית מובהקת, אלא לעיתים "המונופול על הידע" משרת בעיה תקציבית הקשורה לארגון עצמו או לאווירה הפוליטית השוררת באותה עת. עצם המחשבה שהממסד הביטחוני "נקי משיקולים זרים", איננה משרתת את התפיסה הביטחונית הישראלית של המאה ה-21.
התחלופה הפרסונאלית בממסד הצבאי יוצרת מערכת של חשיבה-ארגונית המתחדשת בכל פרק זמן מסוים, תוך-כדי שיח עם הדרג הפוליטי השולט על התקציב הביטחוני. מעצם השליטה האזרחית על התקציב הביטחוני, היא יוצרת היררכיה ברורה של עליונות של הדרג-הפוליטי על הדרג-הצבאי כיאה למדינה המתהדרת בערכים דמוקרטיים. למרות שהעוצמה האפקטיבית נמצאת בידי כוחות-הביטחון, בדרך-כלל מתנהל שיח "מכובד", שבמסגרתו לא יעלה על דעת לנהל דו-שיח של איומים או איומים מרומזים של הדרג הצבאי על הדרג הפוליטי בעניינים הנמצאים במחלוקת כלשהי או בשל החלטה שהתקבלה על-ידי הדרג הפוליטי בניגוד לעמדתו של הצבא. הכללים הללו די רורים לכל השחקנים, וזאת למרות עוצמתו האדירה של הממסד הביטחוני. במקרה הזה, "האליטה הביטחונית" לא הפכה ל"אוליגרכיה" בשל הפיקוח ההדוק של הדרג האזרחי על הדרג הביטחוני. אם ישנן השגות פוליטיות או צבאיות, תמיד עומדת לזכותם של אישים ביטחוניים להצטרף כאזרחים למערכת הפוליטית לאחר תקופת צינון מסוימת - כפי שקורה בישראל לעיתים קרובות. האם מתקיים בישראל "אקטיביזם ביטחוני" שבמסגרתו מופקע לחלוטין "המונופל על הידע" מידי הדרג האזרחי והפוליטי? ממש לא - וטוב שכך.
בניגוד לממסד הביטחוני - שיש לו עוצמה אפקטיבית מרוסנת - לדרג המשפטי אין כלי-נשק מוחשיים, מלבד ההתבססות הליגיטימית הנשענת על חוקי-המדינה ועל העוצמה המנהלית שהוענקה לו מידי הריבון. מעצם הביטוי "שלטון החוק", מראה בעליל על מימד של עליונות אינטלקטואלית מדומיינת שבמסגרתה "הידע" מצוי רק בידי אלה שהוכשרו לנהל את הידע הזה מול מערכות המתחרות על העוצמה והשליטה בכל חברה המוגדרת כדמוקרטית. ברוב המדינות הדמוקרטיות, האזרחים אינם חוששים מהפיכה-צבאית, אלא דווקא מסנקציה משפטית כלשהי בשל התנהגות המוגדרת כ"עבירה על-פי חוקי המדינה". במצב הנתון הזה, ל"שלטון החוק" יש עוצמה גדולה מאוד מעצם ההסתמכות של האזרחים על החלטותיו המתקבלות, לכאורה, על-פי כללים רציונאליים של חוק, צדק ומוסר. לכללים הרציונאליים האלה יש מגבלות רבות משום שבני-אדם מכריעים בגורלם של בני-אדם אחרים, ולפיכך טווח הטעויות הוא רחב מאוד - כמעט בלתי-נדלה. על-מנת לצמצם את הטעויות האלה, המדינה מאפשרת לאזרחים ולמוסדות לפנות לערכאות עליונות במטרה לשכנע את הרשות-השופטת לתקן את החלטתה הקודמת. כך נוצר איזון עדין בין האזרחים לבין "שלטון החוק" - הפועל בהתאם לפרשנות של חוקי-המדינה שהרשות-המחוקקת עיצבה במשך שנים ארוכות מעצם היותה הנציגה הנבחרת של הציבור.
כמו במקרה הביטחוני, כל עוד נשמר האיזון העדין בין הרשות-המשפטית לרשות-המחוקקת - המתבטא במושג "הפרדת רשויות" - העניינים מתנהלים לרוב על-פי כללים מקובלים וידועים שבמסגרתם קיימת הבנה ש"העוצמה" אינה נמצאת בידי גורם אחד בלבד. הפיקוח ההדדי, מאפשר לקיים משטר דמוקרטי תקין המותאם לצרכיה של המדינה ולצרכיהם של תושביה בהתאם לשינויי העיתים - כמו בעיתות של מלחמה או בעת ששורר משבר כלכלי אקוטי. אולם, ברגע שהמערכת-השופטת לוקחת על עצמה תפקיד ערכי המבוסס של עמדה פוליטית מובהקת וחד-מימדית - כמו פזילה לעבר מוסדות משפטיים בינלאומיים ולארגונים בינלאומיים - האיזון העדין מופר, משום שהרשות-השופטת איננה עוסקת בפרשנות של החוק, אלא היא דורשת במפגיע שליטה על החקיקה הנמצאת בסמכויותיה של הרשות-המחוקקת בלבד. ברגע שעולה דרישה כזו, הן בשל נסיבות היסטוריות או בשל כרסום מתמשך בסמכויותיו של הריבון, הרשות-השופטת הופכת מ"אליטה משרתת" ל"אוליגרכיה" שאיננה מוכנה להיות מפוקחת על-ידי הציבור. בכך, קבוצה בעלת עוצמה-שיפוטית חריגה מאוד, הופכת לגורם העלול לכרסם בהליך הדמוקרטי שמסגרתו האזרח מבטא את עמדתו באמצעות נציגיו. המשמעות היא, בקיצור נמרץ, שהמערכת-השופטת מושפעת מתהליך של פוליטיזציה בלתי-מרוסנת משום שהיא מייחסת לעצמה תפקיד החורג הרבה מעבר למקובל במדינות דמוקרטיות.
איך אנחנו יוכלים לדעת ש"אוליגרכיה" מסוימת מרכזת בידיה עוצמה חריגה העלולה לאיים של המשטר הדמוקרטי? היא מפעילה "סוכני משנה" הנמצאים במוקדי-השפעה כדוגמת עיתונאים הניזונים לכאורה ממידע אקסלוסיבי, וכן באמצעות ארגונים אזרחיים שיש להם זיקה רעיונית, לכאורה, למטרותיה העיקריות. ברגע שמתנהל מאבק על "השליטה התודעתית של הציבור" באמצעות איומים ישירים או מרומזים כלפי נציגי הציבור, המשמעות היא שיש כאן גוף-אזרחי שצבר פריבילגיות רבות החורגות בעוצמתן. בשל כך, ראוי הוא שהמערכת המשפטית הישראלית תחזור לעיין במקורותיו של המשפט העברי הדן במושג "דינא דמלכותא דינא", וזאת כחלק מהשינויים שהיא ראויה להם כיאה לגוף-אזרחי הפועל במדינה יהודית, דמוקרטית, תוססת ומתפקדת.
== מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המערכת המשפטית בישראל - חוק הברזל של האוליגרכיה", מגזין המזרח התיכון, 25 באפריל 2019.
|
גלריית המגזין
19 במרץ 2024
טרור אסלאמי: 307 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה - כולל כ-85 טרוריסטים מוסלמים שנהרגו בעזה
欢迎 来 到 中东 杂志
世界 各地 的 伊斯兰 恐怖 主义 国际 政治 和 以色列 历史
טרור אסלאמי נגד נשים
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמים מדי שנה
הטרגדיה הכפולה של הנשים היזידיות בעיראק
את מי מעניינת ילדה יזידית בת 5
סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
מאמרים על טורקיה
פרויקט מחקרי - הצבא הטורקי מגן החילוניות הטורקית
טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
ארדואן משתעשע בטורקיה על חשבון הפלסטינים
ארדואן עדיין מסוכן למדינת-ישראל
מאמרים על אפריקה
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
האיום כלפי הנוצרים בבורקינה-פאסו
אפריקה מנסה להילחם בטרור האסלאמי הקטלני
טרור אסלאמי, פליטים ומלחמת-אזרחים בקמרון
אנטומיה של טרור אסלאמי קטלני במוזמביק
אלימות נגד נוצרים בעולם-המוסלמי ובמדינות נוספות
טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באגם צ'אד
כמה עולה התמיכה הצבאית במאלי המוסלמית
נשים בעולם-הערבי
נוני דרוויש - ערבים למען ישראל ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית
מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן
דמויות היסטוריות בעולם-הערבי
אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית
מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם
תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים
אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"
Israel 2024 - 9.7 Million People GDP Per Capita 2024 - 55,000 Dollar
אתרי תוכן ותרבות
2024-2006
欢迎 来 到 中东 杂志
עורך: ד"ר יוחאי סלע
sellayohai@gmail.com
|