כל מי שמתעסק מעט במדינות האפריקאיות או עוקב אחרי ההתרחשויות הפוליטיות במדינות באסיה, בדרך-כלל עולה שאלה מתבקשת וחשובה מאוד לנוכח המציאות הקשה: מדוע מדינות רבות באזורים האלה אינן מסוגלות לנהל את חייהן באורח-מושכל ובטוח, למרות שרבות מהן אינן סובלות ממחסור של משאבי-טבע מעוררי קנאה. רבות מהמדינות האלה מוגדרות בדו"חות בינלאומיים כ"מדינות כושלות" - לא בשל אוייב חיצוני, אלא בעיקר בשל ניהול פנימי פגום מהיסוד. מאידך, נשאלת השאלה, החשובה לא פחות, מהו סוד כוחן של מדינות כמו קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, ארה"ב, ישראל, שווייץ, יפן, דרום-קוריאה ומדינות נוספות? מדוע מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות שרויות במשבר כל-כך עמוק שלעיתים נדמה שהן עומדות כפסע קטן מול תהום המאיים על קיומן הפיזי? האם התמיכה האנושית אותה אנו מעניקים כלפי כל קבוצה "לאומית" בשם "הזכות להגדרה עצמית", חייבת לעמוד על יסודות רציונאליים יותר? האם השאלה הזו יכולה להתגשם בעולם המציאותי החורגת מעבר לדיון הפילוסופי?

תודעה-לאומית-קולקטיבית מבוססת בדרך-כלל על לשון משותפת, על תרבות משותפת ועל היסטוריה משותפת שיש בה נרטיב מְאַחֵד הגורם לקבוצה מוגדרת לפעול על-פי קווים כלליים משותפים. יתרה מזאת, כל מרכיבי הקבוצה הלאומית מודעים לכך שהם שייכים לאומה מוגדרת שיש לה מטרה משותפת באזור טריטוריאלי מוגדר, פחות או יותר. במילים אחרות, נדרש מהפרט הבודד להכפיף את עצמו לעבר מטרה משותפת החורגת מנושאים פרטיקולריים כמו מין, מעמד, כסף, משפחה, השכלה ועוד. לפיכך, דרושה תרבות-מנטלית משותפת המגדירה את כללי המשחק בין כל הפרטים "בחברה הלאומית" במטרה להגשים את השאיפה הנכספת. המערך-התרבותי הזה נדרש על רק לקראת "המבחן הלאומי", אלא בעיקר לאחר השגת העצמאות כאשר הלהט-הלאומי אמור להתחלף בהבנה קוקלטיבית שיש לחתור להקמת מוסדות אזרחיים שיעסקו בחיי-היומיום - החל מיצירת מקומות עבודה וכלה בפינוי אשפה מהרחובות. המעבר הזה, בין ארגון רדיקלי לארגון בירוקרטי, אינו מובן-מאליו במרבית המדינות החדשות שנוסדו במחצית-השנייה של המאה ה-20. הינה כי כן, למציאות המדינית יש דינמיקה משלה והיא מתפתחת אחרת ממה שמצפים - הרחק מהרומנטיזציה של השאיפות הלגיטימיות הקשורות להגדרה-עצמית של עמים ושל קבוצות "לאומיות".

המקרה של "הרפובליקה של דרום-סודאן" שהכריזה על עצמאותה ב-9 ביולי 2011, אינו יוצא-דופן בהכרח ממקרים דומים שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות ברחבי אפריקה ובאסיה. אולם, בשל היותה של דרום-סודאן "המדינה הצעירה בעולם", נכון לשנת 2019, שהוקמה בראשית המאה ה-21 על כל המשמע מכך, הציפיות והתקוות של כל אלה שחתרו לעצמאותה, התנפצו לרסיסים מול סלעי-המציאות. אפילו הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה (2017-2009), יחד עם הסנטור ג'ון קרי (שהתמנה לשר-החוץ בשנת 2013), הרעיפו הבטחות לעבר מנהיגי המדינה הצעירה, תוך-כדי הדגשה ברורה שארה"ב לא תנטוש את דרום-סודאן גם לאחר קבלת העצמאות. להבטחה הזאת לא היה כיסוי בשל מעשיהם ומחדליהם של שני הצדדים - הן האמריקאי והן הדרום-סודאני. כבר בדצמבר 2013, פרצה בדרום-סודאן מלחמת-אזרחים שהפכה לאחת מהמלחמות האכזריות ביותר של השנים האחרונות. הרקע למלחמה זו, בדומה למקרים נוספים ביבשת, נטוע היטב באירועים והתהליכים היסטוריים שהתרחשו במשך עשרות שנים, תוך-כדי חתירה מתמדת של גורמים חיצוניים ליצור "עם אחד" עם זהות דתית "נוצרית" העומדים בסתירה לצביונה האסלאמי של "סודאן הגדולה" שבירתה חרטום. ובכן, נשאלת השאלה, האם באמת נוצרה זהות דרום-סודאנית מובחנת ברמה הלאומית, שביקשה להשתחרר מהדומיננטיות השלטונית הערבית-אסלאמית האופיינית לצפון-סודאן?

מבחינה גאוגרפית, אכן נוצרה חלוקה. אך בתוך היחידה-הגאוגרפית הזאת, נוצקו ליחידה אחת גורמים שבטיים עויינים שהתנהלו על-בסיס שבטי לאורך כל המאבק לקראת עצמאותה של דרום-סודאן. כך למשל, הארגונים החמושים שלחמו נגד ממשלת סודאן האסלאמית, התנהלו על-פי-רוב על בסיס של זהות אתנית-שבטית. הניסיון ליצור "צבא אחד" לאחר קבלת העצמאות בשנת 2011, היווה את אחת מהעילות לפריצתה של מלחמת-האזרחים בשנת 2013, משום שהיה ברור לכל הצדדים שלתהליך הזה יש משמעות אדירה הנוגעת ל"עוצמה", "ליוקרה", "לממון" וליכולת ולהשפיע על התהליך הפוליטי באמצעות מנגנוני שליטה - כפי שהצבא נתפס בעיני הצדדים היריבים. מהבחינה הזו, דרום-סודאן הצעירה התנהלה באורח-דומה למרבית המדינות האפריקאיות ואסיאתיות המורכבות מכוחות צנטריפוגליים הנשענים בראש-ובראשונה על זהות שבטית-עדתית-משפחתית, ולא על זהות לאומית משותפת הדרושה לבנייתה של אומה כפי שמתבקש לאחר קבלת העצמאות. זאת ועוד, האירועים ההיסטוריים שליוו את קיומה של "סודאן הגדולה", מהווים מפתח להבנת האירועים המתרחשים בדרום-סודאן של שנת 2019, משום שבמקרה הזה, בדומה למקרים נוספים בעבר, "סודאן הגדולה" נבנתה כיצירה מלאכותית, ולא כתוצר של תהליכים היסטוריים עמוקים. ליצירה המלאכותית זאת, יש השפעה ישירה על כל מה שהתרחש בדרום-סודאן - לפני ואחרי הכרזת העצמאות בשנת 2011.

סקירה קלה על ההיסטוריה חדשה של "סודאן הגדולה" שקיבלה את עצמאותה ב-1 בינואר 1956, תבהיר מעט את הטרגדיה האנושית העוברת על מדינה זו כבר יותר מ-60 שנה. לאירועים הקטלניים האלה יש השפעה ישירה על עיצובה של התרבות-הפוליטית של כל הקבוצות היריבות שפעלו, ועדיין פועלות, בסודאן - על כל חלקיה עם אוכלוסייה של כ-45 מיליון נפש: מייד עם קבלת העצמאות בשנת 1956 והעברת השליטה הפוליטית לזרם הערבי-אסלאמי, פרצה מלחמת-אזרחים שנמשכה 16 שנים, עד לשנת 1972; ההפיכה הצבאית הראשונה בסודאן התבצעה בחודש מאי 1969; הפיכה של הזרם הקומוניסטי בסודאן התבצעה ביולי 1972; בשנה זו, 1972, נחתם הסכם להפסקת-אש והוענקה אוטונומיה חלקית לאזורים המורדים בסודאן; בשנת 1983, נשיא סודאן ג'עפר אל-נומיירי, הכריז על כוונתו להפוך את ההלכה-המוסלמית (השריעה) לבסיס העיקרי של החוק במדינה; בשל כך, פרצה מלחמת-אזרחים שנייה שנמשכה עד לשנת 2005; בשנת 1989, הגנרל עומר אל-באשיר ביצע הפיכה-צבאית בסודאן; בשנת 2003 החלה מלחמת-אזרחים איומה בחבל דארפור שמערב-סודאן נגד השלטון האסלאמי של ממשלת חרטום. מלחמה זו עדיין נמשכת, למרות הכרזתו של השלטון בשנת 2010 על ניצחונו במלחמה זו; בינואר 2011 נערך משאל-עם בדרום-סודאן שבו הוחלט להיפרד מסודאן. ב-9 ביולי 2011, דרום-סודאן הכריזה על עצמאותה, וכך 11 מיליון נפש יכלו לעצב מחדש את גורלם במדינתם החדשה; לאחר קבלת העצמאות, פרצה בשנת 2013 מלחמת-אזרחים בדרום-סודאן העצמאית בין שבט ה"דינקה" בהנהגתו של הנשיא סאלווה קיר, לבין ריק מצ'אר משבט ה"נואר" (Nuer) שכיהן כסגנו של קיר.

מאחורי התיאור הסכמטי זה, מסתתרת טרגדיה אנושית בלתי-נסבלת שגרמה להריגתם של מיליוני אזרחים - נשים, ילדים וגברים בכל רחבי סודאן-הגדולה. במובנים רבים, התבצע בחבל דארפור רצח-עם. אין תימה איפה, שנגד נשיא סודאן האסלאמית, עומר אל-באשיר, פורסם צו-מעצר בינלאומי מטעם בית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. במהלך כל השנים האלה התבצע טיהור-אתני תוך כדי מעשי אונס שיטתיים שהתבצעו בידי כל הכוחות הלוחמים. התשתית האנושית והכלכלית נהרסה כמעט לחלוטין הן בחבל דארפור והן בדרום-סודאן למרות שאזור הדרום עשיר במאגרי נפט. מיליוני אזרחים הפכו לפליטים במדינות שכנות. למרות התיאורים הקשים על הנעשה במחנות-הפליטים האלה, ארגונים בינלאומיים מתקשים להגיש סיוע דחוף, וזאת בניגוד גמור לגישה כלפי "הפליטים הפלסטינים" הזוכים לתקציבי ענק בהשוואה לפליטים אחרים ברחבי-העולם.

ההיסטוריה האלימה הזו והתרבות הפוליטית הקטלנית שהייתה אופיינית כל-כך ל"סודאן הגדולה", עיצבו גם את התרבות-הפוליטית של דרום-סודאן הצעירה. ההרס השיטתי שהתחולל בדרום-סודאן לאורך עשרות שנים, לא אפשרו לחברה האזרחית לבסס מוסדות כלכליים, פוליטיים ותרבותיים שיעניקו השראה לכלל האוכלוסייה. וכך, בדומה למדינות מוסלמיות רבות, דרום-סודאן "הנוצרית" העדיפה לפעול באלימות כמענה-עיקרי לכול מחלוקת פוליטית. אין תימה איפה, שההידרדרות לאלימות - מאז שפרצה מלחמת-האזרחים בשנת 2013 - גרמה למאות-אלפי הרוגים נוספים בזמן קצר בלבד, וזאת במדינה שבה יותר ממחצית מהאוכלוסייה חיה מדולר 1 ליום, במקרה הטוב. גורמים בינלאומיים מערכים שרק אחוז 1 מכלל האוכלוסייה במדינה מחוברים לחשמל - על-פי בדיקה שנערכה בשנת 2014. ב"מדד האושר העולמי" שפורסם במרץ 2019, דרום-סודאן נמצאת במקום האחרון - מקום 156. זאת ועוד, מקורות רשמיים באו"ם מסרו בתחילת שנת 2019 על כ-2.3 מיליון אזרחים שנאלצו להימלט למדינות שכנות בשל מלחמת-האזרחים. כ-850,000 מהם ברחו לסודאן האסלאמית של עומר אל-באשיר - ממנה הם ביקשו להתנתק במשך עשרות שנים, תוך כדי מאבק קטלני שגרם למיליוני הרוגים חפים-מפשע. לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה, האם עלינו להתנתק מהמורשת הרומנטית המתייחסת ל"זכות להגדרה עצמאית" - בעיקר בנוגע לחברות שהפכו את האלימות לכלי-פוליטי לגיטימי בכל עת שעולה מחלוקת פנימית או חיצונית?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דרום-סודאן - מהכרזת העצמאות למלחמת-אזרחים", מגזין המזרח התיכון, 22 במרץ 2019.

שיתוף בפייסבוק