כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
תימן - בין אל-קאעידה לטרור שיעי
מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"
טורקיה בתקופת המשטר הצבאי
אובמה ומדיניות הסיכולים הממוקדים
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
סדאם חוסיין - מותו של דיקטטור
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
ניצחון הוא כלי הסברתי היעיל ביותר
50 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית – יוני 1967
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
הליברליזם המערבי מטפח את האסלאם הרדיקלי
ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב
האם עדיין מישהו חושב שיש סיכוי שדונלד טראמפ ינצח

פוליטיקה אמריקאית: שנה עברה, לקראת בחירות הביניים

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

09.02.2018


 

 

בעוד כ-10 חודשים, בנובמבר 2018, תתקיימנה בחירות לשני בתי הקונגרס של ארה"ב. הבחירות האלו תהיינה מבחן לנשיאותו של טראמפ, מבחן שיקבע אם נצחונו המפתיע בבחירות לנשיאות היה אפיזודה מקרית, או שזה היה מפנה היסטורי בפוליטיקה האמריקאית. המאמר הנוכחי הוא סקירת מצב שתנתח את האתגרים הניצבים בפני שתי המפלגות המתמודדות לקראת הבחירות, ואת היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן. אין זה ניסיון לחזות את התוצאות.

 

א. רקע כללי

בארה"ב מתקיימות בחירות כל שנתיים. בין בחירות לבחירות, במועדים שונים, ישנן גם עשרות, אולי מאות, בחירות מקומיות נוספות שמעטים מחוץ לארה"ב שומעים עליהן. באלה לא נעסוק כאן. הבחירות התופסות כותרות הן הבחירות לקונגרס – אחת לשנתיים, ולנשיאות – אחת לארבע שנים. מדי פעם מתקיימות בחירות מיוחדות – כאשר חבר קונגרס נפטר, מתפטר, מתמנה למשרה פדראלית או לשופט (הפרדת הרשויות בארה"ב היא מוחלטת. אי אפשר לכהן בו זמנית בשתי רשויות). בבחירות לקונגרס כל חברי בית הנבחרים (435) ושליש מחברי הסנאט (33) עומדים לבחירה. בבחירות בהן הנשיא אינו עומד לבחירה – בחירות הביניים (mid term elections), אחוזי ההשתתפות הם בדרך כלל נמוכים (בין 50% ל-60%).

 

הבחירות לקונגרס הן אישיות ולכן לאישיותם של המועמדים יש השפעה מכרעת על התוצאות. במועדים בהם מתקיימות בחירות לנשיאות, שתי המפלגות משקיעות את עיקר המאמץ במאבק על הבית הלבן. פחות תשומת לב מופנית לבחירות לקונגרס המתקיימות באותו מועד. ישנם הרבה מקרים של הצבעה למפלגה אחת לנשיאות, ולמפלגה האחרת לקונגרס. ככלל, הנטייה היא להצביע עבור אותה מפלגה. הצלחתו של המועמד לנשיאות מסייעת לבחירת מועמדי מפלגתו לקונגרס. ניהול מערכת בחירות כרוך בהשקעות גבוהות, ומעטים יכולים לעמוד בהוצאה הנדרשת בכוחות עצמם. ההוצאות על מערכת בחירות של סנאטור יכולות להגיע אל מעל למיליון דולר (סנאטור עומד לבחירה אחת לשש שנים). בבחירות לבית הנבחרים ההוצאות יותר נמוכות, אבל עדיין זה יכול להסתכם בכמה מאות אלפי דולר שאותן יש לגייס כל שנתיים. תמיכת המפלגה חשובה בשל המימון, אבל היא איננה הכרחית. בבחירות הביניים הנושאים המעניינים את הציבור הם בדרך כלל נושאי פנים – מצב הכלכלה, מצב התעסוקה, מצב החינוך ומערכת הבריאות וכו'. למדיניות החוץ והביטחון אין משקל רב בבחירות הביניים למעט בתקופות של משבר – מלחמה או פיגוע טרור רציני או, לחילופין, משבר כלכלי עולמי.

 

ב. נתוני פתיחה

בבחירות הביניים יש כמעט תמיד נסיגה בכוחה של מפלגתו של היושב בבית הלבן. התופעה הזאת חזקה במיוחד בקדנציה הראשונה של הנשיא. יש לזה סיבה פשוטה: עם כל הרצון הטוב, הנשיא הנבחר לא מסוגל אף פעם לממש את כל הצפיות שתלו בו. חלק מהבוחרים מביע את אכזבתו "ברגליים" – הצבעה עבור המפלגה היריבה. תופעה מוכרת במהלך כל ההיסטוריה של ארה"ב היא שחברי הקונגרס המכהנים נהנים ממעין "קביעות". כ-80% מחברי הקונגרס המכהנים (incumbents) מצליחים תמיד להיבחר מחדש (זה נכון לשני בתי הקונגרס). לא מעט מחברי הקונגרס מכהנים 20, 30 ואף יותר שנים.

 

נציג דמוקרטי שאולץ לפרוש לאחרונה בגלל שערוריות מין בעברו, כיהן 40 שנה בבית הנבחרים. הסנאטור הרפובליקני אורין האץ' מיוטה, שפורש בשל גילו, כיהן 36 שנים. חברות בקונגרס היא כמו חברות במועדון, בו מועמדים חדשים צריכים לעבור "מבחני קבלה". למעשה, האפשרות הכמעט יחידה לחדש להתקבל ל"מועדון" היא כאשר אחד מהוותיקים מפנה את מקומו. היו מספר יוזמות להגביל את משך כהונתם של חברי קונגרס, ובמהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת שמונה מדינות אפילו הטילו הגבלות כאלו. אחרי עתירה לבית המשפט העליון ההגבלות בוטלו בנימוק שהגבלות על משך הכהונה של חברי קונגרס מחייבות שינוי של החוקה. מאחר ורק הקונגרס יכול לשנות את החוקה (נדרש לשם כך רוב של שני שלישים בשני בתי הקונגרס), ליוזמות האלו אין שום סיכוי.

 

חברות בקונגרס משתלמת מאוד מבחינה כלכלית ומעטים יסכימו לוותר על הזכות הזאת מרצונם. "הכמעט קביעות" של חברי הקונגרס ממתנת את הנסיגה בכוחה של מפלגת הנשיא. בכל התקופה שחלפה מאז מלחמת האזרחים, היו רק שלושה מקרים בהם מפלגת הנשיא המכהן הגבירה את כוחה בבחירות הביניים. המקרה האחרון היה בחירות הביניים של 2002 בקדנציה הראשונה של בוש הבן, בה הרפובליקנים הגדילו במקצת את הרוב שלהם בשני בתי הקונגרס. זה נבע מהעובדה שהפיגוע במגדלי התאומים היה עדיין טרי בזיכרון וכן שהבחירות התקיימו לפני ההסתבכות בעיראק. ההישג הזה של הרפובליקנים לא חזר על עצמו, ובבחירות של 2006 הם הפסידו בגדול ואיבדו את השליטה בבית הנבחרים. הנסיגה בכוחה של מפלגת הנשיא בבחירות הביניים אינה מביאה בהכרח לאיבוד השליטה באחד או בשני בתי הקונגרס. בבחירות של 1994, בקדנציה הראשונה של קלינטון, השליטה בשני בתי הקונגרס עברה מהדמוקרטים לרפובליקנים. בבחירות של 2010, בקדנציה הראשונה של אובמה, הרפובליקנים זכו במספר חסר תקדים של מקומות בבית הנבחרים - תוספת נטו של 63 נציגים (השינוי הגדול ביותר מאז 1938).

 

מאז הם שולטים באופן מוחלט בבית הנבחרים עם פער שלא יהיה קל לדמוקרטים לסגור אותו. הדמוקרטים לא איבדו את השליטה בסנאט באותן בחירות. השינויים בסנאט הם פחות דרמטיים (יש רק 100 סנאטורים לעומת 435 נציגים בבית הנבחרים), אבל גם שם יש לפעמים מהפכים.

 

ג. בחירות 2018 --- היתרונות והחסרונות של הצדדים

לחזות תוצאות של בחירות זה אפילו לא הימור. בהימור יש תמיד סיכוי מסוים לזכות. תחזית של תוצאות בחירות היא ניחוש שהוא תשלובת של תחושת בטן ומה שהחוזה היה רוצה שיקרה. כששואלים אותי "מה אני חושב שתהיינה התוצאות ב-2018?" התשובה שלי היא תמיד "ב-7 בנובמבר 2018 אתן תחזית מדויקת ב-100%." הדמוקרטים תולים תקוות רבות בבחירות 2018, הם מצפים למפנה משמעותי ומקווים להשתלט על שני בתי הקונגרס. הדמוקרטים מאמינים שהם נמצאים בעמדת פתיחה טובה, ולוּ רק בשל המסורת. יתרונות אחרים שהם מונים הם מעמדו הנמוך של טראמפ (ה-rating) בדעת הקהל (עד כמה שניתן לסמוך על תוצאות המשאלים המנוהלים ע"י התקשורת), תוצאות הבחירות המיוחדות באלבמה, התנהגותו הבלתי שגרתית של טראמפ – בעיקר מבול הציוצים הגורם לשערורייה כזאת או אחרת כמעט בכל יום, ויותר מכל – מלחמת החרמה שהתקשורת מנהלת נגד טראמפ.

 

להלן נבדוק אחד לאחד את היתרונות האלה, איזה מהם הוא בגדר משאלת לב, ואיזה הוא יתרון ממשי. נתחיל בסקירה של המשוכות אותן הדמוקרטים צריכים לעבור. בבית הנבחרים, בו כל 435 הנציגים עומדים לבחירה, יש לדמוקרטים היום 193 נציגים. על מנת להפוך לרוב (218) הם זקוקים לתוספת נטו של 25 נציגים. זו משוכה די גבוהה, אבל ניתן לעבור אותה. 34 מבין חברי בית הנבחרים הרפובליקנים אינם מגישים את מועמדותם לבחירה חוזרת. לעומת זאת בצד הדמוקרטי רק 16 מבין הנציגים הדמוקרטים פורשים. זה משפר את סיכויי הדמוקרטים להצליח. בסנאט יש לדמוקרטים היום 49 נציגים, ונדרשת תוספת נטו של 2 נציגים על מנת להפוך לרוב (51). לכאורה משוכה נמוכה, אבל זה לא כל כך פשוט. מתוך 36 הסנאטורים העומדים לבחירה חוזרת, 23 הם דמוקרטים (22 שמסיימים 6 שנות כהונה, ואחד שנאלץ לפרוש בגלל שערוריות מין בעברו). עשרה מאלה מייצגים מדינות בהן טראמפ ניצח בגדול. אפילו אובדן של רק אחת או שתיים מעשרת המדינות האלו ישים קץ לתקוותיהם של הדמוקרטים להשתלט על הסנאט.

 

מהפך הוא לא בלתי אפשרי, אבל הסיכוי שזה באמת יקרה איננו גבוה. זה יצא במקרה, אבל היתרון של הדמוקרטים הנובע מהמסורת מתקזז במידה רבה בגלל שבסיבוב הנוכחי הרבה יותר סנאטורים דמוקרטים מאשר רפובליקנים עומדים לבחירה. ניהול מערכת בחירות הוא עסק יקר, הן ברמה האישית של המועמד והן ברמה הארצית של המפלגה, היכולת לגייס כספים מתרומות (בארה"ב אין מימון מפלגות), היא גורם חשוב, לפעמים מכריע, בהשגת הניצחון בבחירות. נכון לעכשיו, הרפובליקנים מובילים בגדול בגיוס הכספים. זה מצב הפוך מזה שהיה במערכת הבחירות לנשיאות, בה הסכומים שגויסו ע"י הדמוקרטים היו כמעט פי עשר ממה שהרפובליקנים הצליחו לגייס. במאבק על השליטה בסנאט, על הדמוקרטים להגן על כמעט פי שניים מקומות מאשר הרפובליקנים.

 

פיגור בגיוס הכספים יקשה על הדמוקרטים לממש את ציפיותיהם בסנאט. מעמדו הנמוך של טראמפ (ה-rating) בדעת הקהל, כ-46% בסוף דצמבר האחרון, אם אפשר להאמין למשאלים המתנהלים ע"י התקשורת, מעודד את הדמוקרטים הרואים זאת כאינדיקאטור שלציפיותיהם יש בסיס. הבעיה של הדמוקרטים היא זיכרון קצר. ה-rating של אובמה בתום השנה הראשונה לכהונתו (סוף דצמבר 2009), היה רק במעט יותר גבוה (47%) מזה של טראמפ. לעומת טראמפ, התקשורת הרעיפה על אובמה במהלך שנת כהונתו הראשונה שפע חסר תקדים של שבחים וקילוסים, וכמו כן הוענק לו פרס נובל. ה-rating איננו אינדיקאטור שאפשר לסמוך עליו. הציוצים הם סיפור אחר. הדעות חלוקות אם הם פוגעים בתדמית של טראמפ ומשפיעים על מעמד הרפובליקנים כמו שזה מוצג בתקשורת. טראמפ מגזים, הוא לא מדייק ולעתים הוא נתפס בשקרים. אבל בעיני הציבור הרחב האמינות של התקשורת יותר נמוכה מזו של טראמפ.

 

באמצעות הציוצים טראמפ מביא את המסר שלו ישירות לציבור הבוחרים, בלי המסננת של התקשורת. זה יתרון, כי יותר קל לקרוא הודעה של 280 תווים מצג המחשב, מאשר מאמר מערכת המשתרע על חצי עמוד ויותר בניו יורק טיימס או בוושינגטון פוסט. במהלך השנה שחלפה, התקיימו כחצי תריסר בחירות מיוחדות למלא את מקומם של חברי קונגרס רפובליקנים שמונו לתפקידים בממשל. למפח נפשם, הדמוקרטים לא הצליחו לנצח באף אחת מהן. בבחירות למושל וירג'יניה – הדמוקרטים ניצחו, והשמחה במעונם הייתה רבה. לקח להם כמה ימים להבין שזו לא היתה הפתעה וזה גם לא היה מפנה. וירג'יניה היא מדינה דמוקרטית מובהקת וכל מה שקרה היה שמושל דמוקרטי אחד הוחלף במושל דמוקרטי אחר – לא בדיוק מהפך. באלבמה לעומת זאת השינוי היה אמיתי. דמוקרט נבחר למלא את מקומו של הסנאטור שמונה לתפקיד שר המשפטים. זה היה הישג אמיתי לדמוקרטים כי אלבמה היא מדינה שמרנית עם רוב רפובליקני מובהק. אבל שוב שמחת הדמוקרטים לא הייתה במקומה. ההצבעה לא הייתה נגד טראמפ, הכישלון היה אישי של המועמד הרפובליקני שהתגלה כאדם עם "עבר" – בצעירותו הוא קיים יחסי מין עם קטינות. הדבר התגלה אחרי סגירת הרשימה ולא ניתן היה להחליף את המועמד.

 

השמרנים באלבמה לא היו מוכנים להצביע עבור מועמד שבמושגים שלהם הוא פדופיל, למרות שהם ידעו שהרוב שלהם בסנאט יצטמצם ל-2. הרפובליקנים חייבים לבדוק טוב בציציות של כל אחד מהסנאטורים העומד לבחירה חוזרת כדי למנוע אובדן של נציגים נוספים בסנאט. נשמע פשוט, אבל לא הייתי בונה על כך. כישלון הרפובליקנים להשתלט על הסנאט ב-2010 וב-2012 הראה שמציאת מועמדים הולמים איננה הצד החזק שלהם.

 

ד. בחירות 2018 --- מלחמת גוג ומגוג?

עד לעכשיו, ניהול מערכת הבחירות ע"י הדמוקרטים היה חובבני (אני מתבטא בעדינות). הם עדיין מחפשים את הסיבות לניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות. ההיסטריה הרוסית מעסיקה אותם שעות נוספות, והם ממשיכים לצפות לנס שיביא להדחת טראמפ מהנשיאות. בינתיים, במקום לפתח מערכת בחירות עניינית ולהציג לבוחר חלופות ליוזמות החקיקה של טראמפ, הם מסתפקים בהשמצות, בכינויי גנאי ובניסיונות פתטיים לבלום אותן (resistance). ניסיון לשתק את המדינה בשל מחלוקת על הטיפול בשוהים לא חוקיים, הסתיים בכישלון מביך. השלומיאליות של הדמוקרטים מאפשרת לטראמפ להציג אותם כמי שדואג לאינטרסים של שוהים בלתי חוקיים על חשבון האינטרסים של אזרחים אמריקאים.

 

גם אם זה לא נכון, זו התדמית שיש לדמוקרטים בעיני הציבור. ההקצנה שמאלה והשתלטות השמאל הרדיקאלי על מוסדות המפלגה הדמוקרטית מונעת מהם להרחיב את בסיס התמיכה שלהם מעבר לידועני הוליווד והאקדמיה. בנסיבות נורמאליות, לדעתי, הם היו בדרך לכישלון אם לא לקטסטרופה. הבעיה היא שהנסיבות אינן נורמאליות, ולא בגלל שטראמפ הגיע "מחוץ למערכת" ואינו נוהג כפוליטיקאי קונבנציונלי. מערכת הבחירות השנה תהיה שונה באופן מהותי מכל מערכות הבחירות שארה"ב ידעה אי פעם בעבר. המאבק לא יהיה על הבדלי הגישה בין המפלגות לנושאי החברה, הכלכלה ומדיניות החוץ והביטחון, מערכת הבחירות הנוכחית תתנהל כולה בצל המלחמה בין טראמפ והתקשורת.

 

המלחמה הזאת תתנהל ללא כל מעצורים וללא כל פשרות. היא תסתיים רק כאשר אחד הצדדים יובס. תוצאות המלחמה הזאת הן שתקבענה מי ינצח בבחירות. למעט חריגים ספורים, התקשורת הממסדית בארה"ב העדיפה את הדמוקרטים. החידוש הוא שבעבר התקשורת הסתפקה, בהשאלה מטרמינולוגיה משדה הקרב, במתן אש מסייעת. הפעם הוסרו הכפפות והמסכות, והתקשורת פועלת בגלוי כחלק ממערכת הבחירות של המפלגה הדמוקרטית. אין כל יומרה ל"אובייקטיביות" בכיסוי של טראמפ ע"י התקשורת. את התפקיד העיקרי למענו היא קיימת – אספקת מידע אמין על המתרחש לציבור, התקשורת דוחה למועד אחר. ניצחונו של טראמפ בבחירות הכניס את הממסד הפוליטי, ומעל לכל את התקשורת, לסחרור ממנו הם לא השתחררו עד היום.

 

בעיני התקשורת, החוצפה של טראמפ שהעז לנצח בבחירות בניגוד לתכתיב שלהם היא חטא בל יכופר. עבור כנופית הצמרת של "מעצבי דעת הקהל" בתקשורת – הפונדיטים, הכישלון למנוע את בחירת טראמפ הוא כישלון אישי. הם איבדו את מעמדם כפוסקים אחרונים בשאלה מה טוב לציבור. מהרגע בו נסגרו הקלפיות ב-8 בנובמבר 2016, טראמפ הפך להתגלמות הרוע בעולם, רוע שיש לבער אותו, ויפה שעה אחת קודם. (פונדיט -- מילה הודית שמשמעותה גורו או יודע כל. ויליאם סאפייר, מי שהיה המומחה ללשון של הניו יורק טיימס, הציע תרגום אנגלי למונח פונדיט – "מחרחר דעות" (opinions monger).

 

הקטע הבא, חלק ממאמר מערכת שהתפרסם בלוס אנג'לס טיימס לפני קצת יותר משנה, כמה שבועות אחרי ניצחונו של טראמפ בבחירות, ב-27 בדצמבר, 2016 הוא דוגמא אופיינית: ארצנו נמצאת בעיצומה של מגיפה חשוכת מרפא, מגיפה עם סימפטומים מפחידים. המחלה היא תסמונת מופרעות טראמפ (TDS - Trump Derangement Syndrome), והיא מתפשטת במהירות מהצמרת הפוליטית ומחלחלת אל כל שכבות האוכלוסייה. בשלב הראשון, אנשים שהמחלה תוקפת אותם מאבדים את היכולת לראות את הדברים בפרופורציה. בשלבים מתקדמים הם מאבדים קשר עם המציאות, ומפתחים רעיונות המנותקים לחלוטין מהעובדות בשטח (זה תרגום חופשי שלי מהמקור האנגלי).

 

בשנה שחלפה מאז שהמאמר הזה נכתב, מאום לא השתנה. התקשורת עדיין לא מוכנה לבלוע את הצפרדע ולהשלים עם המציאות. אדרבא, ביחס לטראמפ חלה הרעה. בהשאלה מהמושג אמצעי השמדה המוניים (WMD - Weapons of Mass Destruction), כלי הנשק במלחמה נגד טראמפ הם אמצעים להסחת דעת ההמונים (WMD - Weapons of Mass Distraction). הסחת הדעת היא שם המשחק. כל ידיעה על התפתחות חיובית ו/או הישג של טראמפ שהדמוקרטים לא הצליחו למנוע, נדחקת לעמוד האחרון, אם בכלל מזכירים אותה.

 

מי שקורא רק את העיתונים ה"מובילים" - ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, לוס אנג'לס טיימס, שיקגו טריביון ודומיהם; או מי שצופה בחדשות רק ברשתות הארציות - CBS, ABC, NBC, MSNBC, CNN; שומע מעט מאוד על השגשוג הכלכלי - העלייה בבורסה ושיעור הצמיחה במשק; לא מודע לכך ששיעורי האבטלה צנחו לרמה הנמוכה ביותר ב-17 השנים האחרונות ובקרב הכושים הם הנמוכים ביותר מאז תום מלחמת האזרחים; "מסבירים" לציבור שהגידול בהכנסה הפנויה של המעמדות הנמוכים והביניים הוא רק "כאילו", שאלה רק "פרורים". כתחליף, הציבור מקבל שפע של חדשות "מרעישות" כמו מספר כריכי ההמבורגר שטראמפ אוכל מדי ערב בלכתו למיטה, מספר גביעי הגלידה שהוא מלקק במהלך יום העבודה, מספר בקבוקי הקוקה קולה שהוא שותה, העובדה שטראמפ ורעייתו ישנים בחדרי שינה נפרדים ועוד חדשות "הרות גורל" מהסוג הזה.

 

את המקום שנותר ממלאים בחדשות בדויות (Fake News). במאמר מוסגר, מקור המושג Fake News, בו טראמפ מרבה להשתמש, איננו סטאלין כפי שמקובל לחשוב, למרות שייתכן שהשתמשו בו ברוסיה הסובייטית. לפוליטיקה האמריקאית הביטוי נכנס ע"י הניו יורק טיימס ב-2004. במערכת הבחירות בין ג'ון קרי ובוש הבן, כוכב הטלוויזיה דן ראת'ר (Dan Rather) פברק מכתב שנועד ללכלך את בוש הבן ולסייע לג'ון קרי. הזיוף נחשף ובזה הגיעה לקיצה הקריירה של דן ראת'ר בטלוויזיה האמריקאית. הניו יורק טיימס יצא להגנתו של כוכב הטלוויזיה ו"הסביר" שהמכתב המפוברק היה Fake but Accurate (מזויף אבל מדויק – מעולם לא הצלחתי להבין את המשמעות של ה"פנינה הלשונית" הזאת, אבל זה מה שהם כתבו). כל מי שיש לו טענות על השימוש שטראמפ עושה בביטוי Fake News שיפנה לניו יורק טיימס לפני שהוא מדבר בגנותו של טראמפ.

 

התקשורת מנהלת מצוד אחרי שערוריות שאפשר לייחס לטראמפ. מההיסטריה הרוסית עוברים ל"שיבוש הליכי משפט", משם מדלגים למצבו הנפשי של טראמפ, ומשם לאיזו הרפתקה מין שהיתה לו לפני עשרות שנים עם איזו זונת צמרת ואח"כ להרפתקת מין יותר אקטואלית שהוא מנהל כביכול בימים אלה עם שגרירת ארה"ב באו"ם. בקיצור, בהשאלה מהמקורות, הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. תוצאה של ההסתה החד ממדית בתקשורת היא שלא צריך להחליף תחנות בטלוויזיה. הדבר היחיד שמשתנה בין הרשתות הארציות – CBS, ABC, NBC, MSNBC, CNN, הם פרצופי הקריינים. הטקסטים נשמעים כאילו יצאו מאותה קלטת. מי שפספס את התחלת השידור ולא ראה את אות התחנה, לא יוכל לזהות את הרשת.

 

על השידורים האלה אפשר לומר ראית אחד – ראית את כולם. תגובת התקשורת על דו"ח מצבו הבריאותי של טראמפ (הנשיא עובר אחת לשנה בדיקה כללית general check up שתוצאותיה מובאות לידיעת הציבור) הייתה סימפטומטית. הבדיקה בוצעה כמקובל בבית החולים הצבאי (Walter Reed national military medical center) בוושינגטון ע"י רופא צבאי בכיר (תת אלוף). הממצאים הראו שמצבו הבריאותי של הנשיא תקין, למעט קצת עודף משקל, ושהוא כשיר למלא את תפקידו. פרסום הדו"ח הרפואי הפך את אבירי המקלדת למומחים בנושאי רפואה ובריאות הנפש. הם הפציצו את הרופא בשאלות שיותר משהעידו על מצבו הבריאותי של טראמפ, העידו על מצבם הנפשי של השואלים. שאלה לדוגמא - "איך זה שטראמפ שוקל רק 239 פאונד (108 ק"ג)? רואים בעיניים שהוא שוקל הרבה יותר". היו שאלות יותר אידיוטיות. לשיא הגיע אחד מעורכי החדשות עם הרעיון הבא: "הרופא הוא איש צבא. הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא והרופא כפוף לו. ברור שהרופא לא יפרסם דו"ח שיכול לפגוע בממונה עליו".

 

במלים אחרות, הדו"ח הרפואי הוא הונאה. אותו רופא טיפל בנשיאים קודמים – אובמה, בוש הבן וקלינטון. אף אחד לא חלק על מקצוענותו ואמינותו. על מנת לפגוע בטראמפ, התקשורת מאשימה את הרופא ברשלנות רפואית (malpractice). כאילו במקרה, הוושינגטון פוסט מיום 24 בינואר מביא "סקירה היסטורית" של מצב בריאותם של נשיאי ארה"ב בעבר ועל הרופאים ששיתפו פעולה בהסתרת האמת מהציבור. תוכנית הטלוויזיה הבידורית הפופולארית SNL המשודרת בכל מוצאי שבת, הצטרפה ל"חגיגה" באמצעות שורה של בדיחות והלצות תפלות על מצב בריאותו של הנשיא. את העלייה הגורפת בשוק ההון לא ניתן להסתיר מהציבור. אומנם לא כל תושבי ארה"ב משקיעים בבורסה, אבל רבים מחזיקים בתיקי השקעות, ולקרוב ממחצית האוכלוסייה יש תכניות חיסכון וקופות גמל. אלה מושקעות בבורסה והן תפחו בשיעור כמעט חסר תקדים (כ-30% בשנה הראשונה לכהונת טראמפ).

 

התקשורת יודעת איך להתמודד גם עם אמת בלתי נוחה. מאתרים "כלכלנים" שיסבירו לציבור ש"זה לא טראמפ". סימנים לשגשוג הממשמש ובא נראו כבר ב"שלהי תקופת כהונתו" של אובמה. הקרדיט מגיע לאובמה ולא לטראמפ. הגאות בשוק ההון החלה מיד עם פתיחת המסחר בבורסה בבוקרו של ה-9 בנובמבר, למחרת יום הבחירות. שאלה אחת נותרת ללא תשובה – למה אובמה חיכה? אם היה בכוונתו לשפר את מצב הכלכלה למה הוא לא עשה את זה חודש או שבוע לפני יום הבחירות? למה הוא חיכה לרגע בו התפרסמו תוצאות הבחירות? "חדשות" מזויפות - Fake News, מאבדות את האפקטיביות שלהן א התזמון לא מוצלח.

 

בין ה-9 בנובמבר 2016 ועד למועד השבעתו של טראמפ ב-20 בינואר 2017, אובמה כיהן כנשיא נומינאלי (lame duck president). במובן הלשוני הזמן הזה עונה על ההגדרה "שלהי תקופת כהונתו של אובמה". השגשוג הכלכלי של "שלהי תקופת כהונתו של אובמה" החל רק אחרי שהתברר לציבור סופית שתם עידן אובמה בבית הלבן. הקרדיט שמיוחס לאובמה בתחום הכלכלה אינו שונה מפרס הנובל שהוענק לו בראשית כהונתו. אחרי הצלחתו של טראמפ להעביר בקונגרס את רפורמת המס, כל התקשורת פתחה במערכת הסברה להראות את חסרונותיה לציבור. הרפורמה תגדיל את החוב הלאומי ב-1.5 טריליון דולר בעשר השנים הבאות הם התריעו בקול גדול. לא נדון כאן בשאלה מי מאנשי התקשורת יודע כמה אפסים יש בטריליון, אבל הם כבר שכחו שתרומתו של אובמה היתה הגדלת החוב הלאומי ביותר מעשרה טריליון דולר במהלך שמונה שנות כהונתו.

 

ה. Pipio, Ergo Sum - אני מצייץ, משמע אני קיים

בעבר היה מקובל לראות בכניסה לעימות עם התקשורת ע"י איש ציבור, ככל שמעמדו יהיה רם, סוג של התאבדות פוליטית. כותרת הפרק שאולה מאמרתו של דקארט, והוא יעסוק בשאלה האם טראמפ גילה את "הנשק הסודי" שמאפשר להתמודד בהצלחה עם התקשורת. השימוש ברשתות החברתיות התפשט בשנים האחרונות כמו דליקה בשדה קוצים. זו הייתה רק שאלה של זמן מתי הן תחדורנה למערכות הבחירות. השימוש הראשון בהיקף מלא של הרשתות החברתיות לצורכי מערכת בחירות היה במאבק על הנשיאות ב-2008, כשאובמה השתמש באופן יעיל באינטרנט על מנת לגייס תרומות למימון מערכת הבחירות שלו.

 

גיוס הכספים של מק קיין, שגדל בדור אחר, נותר בפיגור גדול, ובסופו של דבר הוא נכשל. טראמפ נוקט בטקטיקה אחרת. הוא משתמש בציוצים כתחליף למודעות בעיתונות ותשדירי פרסומת בטלוויזיה איש ציבור המתעמת עם התקשורת לוקח על עצמו סיכון גדול. הכינוי "המעצמה השביעית" שהוענק לתקשורת, הוענק לה בזכות. (מקור המושג "המעצמה השביעית" הוא בראשית המאה הקודמת. באירופה היו אז שש מעצמות - אוסטריה, איטליה, אנגליה, גרמניה, צרפת ורוסיה. ה"עולם" של המעצמות האירופיות באותה עת, הצטמצם לאירופה בלבד. ארה"ב ויפן לא נכללו במניין המעצמות, למרות שיפן הביסה את רוסיה ב-1905). הכינוי הזה ביטא את יכולתה של התקשורת להשפיע על התפתחויות בהיסטוריה. במהלך המאה ה-19 ועד למחצית השנייה של המאה ה-20 "תקשורת" היתה בעיקרה העיתונות המודפסת.

 

עם הזמן, התפתחויות טכנולוגיות יצרו אמצעי תקשורת נוספים – בהתחלה הרדיו, אח"כ הטלוויזיה, יותר מאוחר האינטרנט והדואר האלקטרוני. לאלה נוספו הרשתות החברתיות, ואפילו צמרת הידוענים של הוליווד. כל אלה הרחיבו את המושג "תקשורת". התקשורת בימינו כבר לא מצטמצמת לתוכניות החדשות בלבד. היא התרחבה וכוללת תכניות בידור טלוויזיוניות על נושאים אקטואליים המשודרות מעבר לשעות הצפייה הרגילות, וכן סרטי קולנוע וסדרות דוקומנטריות בטלוויזיה. התייצבות התקשורת נגד טראמפ איננה נובעת מאהדת יתר לדמוקרטים. כמאמר חז"ל - לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשִּׂנְאַת הָמָן – יותר משאנשי התקשורת אוהדים את הדמוקרטים הם שונאים את טראמפ. לצרכי תעמולה והסתה השנאה היא כלי יעיל ביותר, במיוחד כאשר מדובר בשנאה על רקע אידיאולוגי. אבל פוליטיקה המבוססת על שנאה מביאה תוצאות חיוביות רק לעתים רחוקות. השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium numquam potest esse bonum) - שפינוזה. השנאה היא יועץ גרוע, כי שנאה וחשיבה רציונאלית אינן הולכות ביחד. החלטות המונעות ע"י שנאה פועלות יותר מתמיד כבומרנג נגד מקבלי ההחלטות עצמם. השנאה היא נגיף שאין לו מרפא. אדם שהשנאה העבירה אותו על דעתו יישאר כזה לאורך ימים. כי אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון, שונאים עם כל הנשמה, שונאים שנאת חינם – חיים חפר.

 

כוחה של התקשורת נבע מהשליטה המוחלטת שהייתה לה על המידע. היא הייתה הפוסק האחרון לגבי מה יובא לידיעת הציבור ומה יוסתר ממנו. באמצעות פרסום סלקטיבי של תגובות הציבור התקשורת היתה מנווטת ומעצבת את דעת הקהל. לשיא כוחה התקשורת הגיעה במלחמת וייטנאם. המלחמה הזאת הוכרעה לא בשדה בקרב אלא במערכות העיתונים ובאולפני הטלוויזיה. מלחמת וייטנאם היא היום היסטוריה. עקב ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים התקשורת איבדה את המונופול שהיה לה. האינטרנט מאפשר לציבור נגישות ישירה למקורות מידע שבעבר היו שמורים לתקשורת בלבד.

 

יתרה מזאת, הציבור יכול להגיב מידית על חדשות ו/או על מאמרי דעות, וכן עומד לרשותו מבחר של במות לפרסם מאמרי דעות משלו. מלחמת התקשורת נגד טראמפ תימשך במלוא העוצמה והיא תהיה מלוכלכת כבעבר, קרוב לוודאי שיותר. כמו גנרלים שנלחמים את המלחמה הקודמת, אנשי התקשורת ממשיכים להשתמש באותם כלים ובאותן שיטות. טראמפ ניצח אותם ב"נוק אאוט" בשני הסיבובים הראשונים (הבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הרפובליקנית והבחירות לנשיאות), אבל הם עדיין לא הפנימו שכללי המשחק השתנו. אחרי ככלות הכל, כמו שתמונה אחת שווה יותר מאלף מלים, ציוץ אחד שווה יותר מעשרה מאמרי מערכת. ייתכן מאוד שמלחמת התקשורת בטראמפ היא המלחמה האחרונה של התקשורת. לא ירחק היום בו היא תאלץ לפנות את הבמה ל"כוכבים" החדשים – ספקי השרות של האינטרנט והדואר האלקטרוני, והרשתות החברתיות.

 

נכון לעכשיו, לא נראה שטראמפ עומד להפסיד במלחמה עם התקשורת.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "פוליטיקה אמריקאית: שנה עברה, לקראת בחירות הביניים", מגזין המזרח-התיכון, 9 בפברואר 2018.   

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • מדהים השיטות להשחרה אותם שיטות ועל אף כישלונן המוחלט להסביר לעם מה טוב לא הן מנוסות שוב ושוב. כנראה זו באמת סוג של מחלת נפש
  • מאמרים של ישראל בר ניר




גלריית המגזין

 

 

21 אוקטובר 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006