כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"
אנטומיה של ג´יהאד עולמי לאור המקרה ההודי
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה
ראאד סלאח והאסלאם הפאשיסטי
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
טורקיה מסוכנת למדינת ישראל
התבוסה והתבוסות שלאחריה, יוני 1967
חקירות ראש הממשלה פרק ב´ – בית ממכר עדויות
אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
כפרים ערביים על אדמה יהודית
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
חוק הלאום - מדינה יהודית של כל אזרחיה
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הפיכה צבאית בטורקיה
פוגרומים, רפובליקת ויימאר ומשבר מנהיגותי בגרמניה
תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים
הייצוג התקשורתי של מנהיגי אויב בסכסוכים זהותיים

חקירות ראש הממשלה - משפטולוגיה להדיוטות

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

03.01.2018


 

 

 

מאמר ראשון בסדרה - אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּמוֹשַׁב מַמְלִיצִים לֹא יָשָׁב.

 

מאמר ראשון בסדרת מאמרים על מערכת אכיפת החוק, מעמדה ותפקודה, מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן. המאמר הנוכחי עוסק במעמדה ותפקודה של המשטרה על רקע הסערה הציבורית שעוררה יוזמת החקיקה המכונה "חוק ההמלצות".

 

א. מבוא

כותרת המאמר, שהיא ווריאציה על הפסוק מספר תהילים, באה לומר שבאווירת ה"עליהום" השוררת היום בארץ כלפי ראש הממשלה, תוצאות חקירות המשטרה תהיינה יותר מעשה ליצנות מאשר המלצות של ממש.

 

על המשטרה מוטל מגוון רחב של משימות, ביניהם חקירת חשודים שהיא תפקיד מרכזי בפעילותה. חקירת חשודים היא מרכיב מרכזי בלחימה בפשע. דא עקא, לעתים התנהלות החקירות נראית כאילו מטרתה היא להרשיע את הנחקר, תוך התעלמות מהאפשרות שהוא יכול להיות חף מפשע. הבעיה חמורה במיוחד כאשר מדובר בחשודים בעלי שם ומעמד כמו איילי הון, דמויות מעולם הבידור, בעלי תפקידים ציבוריים, ופוליטיקאים.  

 

החוקרים, כולל הבכירים, הם בני אדם. הם אינם מנותקים מהסביבה. הם קוראים עיתונים, הם חשופים לחדשות המשודרות ברדיו ובטלוויזיה, והם ערים לדיונים המתקיימים בפרומים שונים. אין שום דרך למנוע את זה. עם כל הרצון לשמור על אובייקטיביות, הרעש התקשורתי המלווה את החקירה יוצר משקע של דעות קדומות כלפי נשוא החקירה. זו תופעה שלא ניתן למנוע אותה ללא השתקה מוחלטת של התקשורת.

 

חקירת החשודים אמורה להתנהל בלי משוא פנים - דין אחד לגדול ולקטן. בחדר החקירות כולם אמורים להיות שווים ולזכות לאותו יחס, אבל זה קורה רק בעולם האגדות. בחיים ישנם תמיד כאלה ששווים יותר.

 

צריך להיות נאיבי כדי להאמין שזהותו של הנחקר איננה משפיעה על החוקרים ועל אופן ניהול החקירה. סוג העבירה, עברו של החשוד, מעמדו של החשוד, ואם החשוד נושא תפקיד ציבורי או שהוא דמות פוליטי - מיקומו בקשת הפוליטית, הם גורמים המשפיעים על היחס לו זוכה הנחקר.

 

לכאורה, המטרה הבלעדית של החקירות היא להגיע לאמת. בחיים זה לא בדיוק כך. בחיים, נקודת המוצא של החוקר היא שהיושב מולו לא נקלע לשם במקרה. אם הוא נמצא שם יש דברים בגו - אם הוא הגיע לחדר החקירות, כנראה שיש לכך "סיבה". מציאת הסיבה הזאת היא משימתו של החוקר.

 

מנקודת מבטו של החוקר, הימצאותו של נחקר בחדר החקירות היא כשלעצמה סיבה לראות בו "אשם" ולא "חשוד". אחרי ככלות הכל, חפים מפשע לא מגיעים לחדר החקירות (נשמע קצת ציני, לא?). פתיחותו של החוקר לאפשרות שהיושב מולו הוא חף מפשע, היא בעירבון מוגבל בלבד. הכנת תשתית ראייתית שתצדיק העמדה לדין היא המטרה שלשמה מתנהלת החקירה. יש הוכחות - טוב, אין הוכחות - יותר טוב, כי זו ראיה שהנחקר השמיד אותן (שוב, נשמע קצת ציני. אבל לספקנים כדאי לזכור שעד היום רבים משוכנעים שליברמן אשם למרות שהתיק נסגר בתום סאגה חקירתית שנמשכה כ-17 שנים).  

 

לכל הנאמר לעיל יש להוסיף גם את האמביציה האישית של החוקר - מי לא היה רוצה ששמו יופיע בכותרות כ"זה שפיצח את תעלומת ה . . ." או כ"זה ששלח למעשיהו את . . ."? יתרה מזאת, מספר הצלחותיו של חוקר להביא להרשעת חשודים תורם לקידומו.

 

ב. יָגַעְתִּי וְלא מָצָאתִי - אַל תַּאֲמִין 

קלישאה נפוצה, השגורה בפיו של כל מי שעוסק באכיפת החוק, היא "עקרון החפות" - כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. כמו הרבה קלישאות, זו רק חצי אמת. לגבי דמויות ציבוריות, בעיקר דמויות השייכות למחנה ה"לא נכון" בקשת הפוליטית, עקרון החפות איננו מובן מאליו. במקרים כאלה, ע"פ רוב הנחקר הוא בחזקת אשם, אפילו אחרי שהוּכחה חפותו (דוגמא - מקרה ליברמן שהוזכר לעיל).

 

מצבם של חשודים כאלה תלוי בנסיבות, אבל כלל בסיסי הוא אם החוקרים חושבים שהנחקר אשם, אז הוא אשם - נקודה, סוף פסוק. הם לא זקוקים להוכחות. הם יודעים.

 

פתגם צרפתי אומר "במלחמה, כמו במלחמה" (à la guerre comme à la guerre). במלחמה המטרה היא לנצח, וכל האמצעים כשרים על מנת להשיג את המטרה הזאת. חוקרי המשטרה רואים את החקירות של אישי ציבור כסוג של מלחמה, מלחמה בה הם חייבים לנצח בכל מחיר. וכמו במלחמה, כל האמצעים כשרים על מנת לנצח. הם אינם יכולים להרשות לעצמם לסיים חקירה בלא כלום, או "להפסיד" במלחמה הזאת. על אחת כמה וכמה כאשר זאת חקירה שנמשכה חודשים ושנים. מאמץ של מאות, ואולי אלפי, שעות עבודה של בכירי החוקרים בצמרת המשטרה, מכורש ועד ווייזתא, ירד לטמיון כך סתם? לא מקובל.

 

חקירה שתסתיים ב"יָגַעְנוּ וְלא מָצָאנוּ" - האספסוף לֹא יַאֲמִין.

 

ניתן ללמוד זאת מהדוגמא הבאה. כותרת החוזרת על עצמה בתקשורת כמעט מדי יום היא "גם אחרי 6 (או 7) חקירות (שנמשכו שש שעות כל אחת), נתניהו לא מצליח להפריך את חשדות המשטרה". זאת הצגת הדברים מנקודת מבטה של המשטרה. טכנית ההצגה הזאת נכונה. אבל היא מטעה במכוון. הכותרת הנכונה היא "גם אחרי 6 (או 7) חקירות (שנמשכו שש שעות כל אחת), המשטרה לא מצליחה לאמת את החשדות שיש לה כלפי נתניהו". ההצגה הראשונה היא מטעה. אין זה תפקידו של הנחקר להפריך את החשדות נגדו - על המשטרה לאמת את החשדות שיש לה. זאת המשמעות של עקרון החפות.

 

עבור האספסוף הממלא את שדרות רוטשילד וצורח בקול ניחר "נתניהו למעשיהו", אין לנקודה הזאת כל חשיבות. חשוד שמסרב להודות באשמה ודורש שהמשטרה תוכיח את חשדותיה, מואשם באי-שיתוף פעולה עם החוקרים. כ"תמריץ" דנים אותו למעצר עד תום ההליכים. 

 

חוקרים שזקוקים לאין ספור חקירות על מנת לגלות כמה סיגרים נתניהו מעשן במהלך יום העבודה או מה צריכת השמפניה היומית של רעייתו, נמצאים כנראה בתפקיד הלא נכון. עדיף להציב אותם באגף התנועה. אולי הם יצליחו להקטין במקצת את מספר תאונות הדרכים. לחילופין, אפשר לאמץ את הצעתו של אמנון אברמוביץ' מהטלוויזיה - להכניס את נתניהו לתא מעצר ולחקור אותו non stop עד שהוא יישבר ויודה באשמה, ובא לציון גואל.

 

לדבקות האובססיבית של המשטרה בחתירה לכך שהחקירה "תצליח" ושנתניהו יורשע, יש סיבה טובה. לא מכבר כמעט כל צמרת המשטרה נאלצה להתפטר בעקבות שערוריות מין. היה צורך להביא מפכ"ל חדש מבחוץ על מנת להכניס קצת סדר בברדק ולהרים את המורל שהיה בשפל המדרגה. "הישג" כזה - הפללה של ראש-הממשלה ובעקבותיה הדחתו, יסיח את דעת הציבור מההתנהגות השערורייתית של צמרת המשטרה ויחזיר את העטרה ליושנה. לשם כך המשטרה מוכנה לשלם כל מחיר - חקירה שמשתרעת על ארבע קצוות תבל, מרדפים ברחבי העולם אחרי טייקונים תחת כיסוי תקשורתי מלא, הדחת עדים ושפע של חקירות ומעצרים של כל מיני מעורבים לכאורה.

 

 המשטרה מעסיקה יחצ"ן בשכר - 800,000 שקלים לשנה. ההשקעה הצדיקה את עצמה.  

 

באפריל 2009 התפרסם ספר בשם "תיק תפור", מאת יחיאל גוטמן. לדברי המחבר, זה "סיפור שלא היה ולא נברא", המתרחש ב"ארץ שאינה קיימת". סיפור מאלף. ניתן ללמוד ממנו לאן נחישות חקירתית החותרת להצלחה בכל מחיר, יכולה להגיע.

 

ג. חָקַרְתָּ וְלֹא הִמְלַצְתָּ - לֹא חָקַרְתָּ 

אליהו ששון, מי שכהן בתפקידים בכירים במשרד-החוץ בשנים הראשונות למדינה, היה נוהג לומר עשית ולא דיווחת - לא עשית. כוונתו של ששון הייתה שמי שהוטלה עליו משימה ראוי שיכתוב דו"ח מסכם על פעולותיו, כדי שמחליפו יוכל להמשיך את המשימה מהנקודה בה קודמו סיים. ששון לא התכוון שכתיבת דו"ח תהיה תחליף לביצוע מלא או חלקי של המשימה. זה מה שרבים הבינו מאמירתו, של ששון, אותה הם שמעו: דיווחת ולא עשית - עשית. 

 

ההמולה התקשורתית שהתעוררה בעקבות מה שזכה לכינוי "חוק ההמלצות" נובעת כנראה מכך שדפוס חשיבה דומה שולט באגף החקירות של המשטרה. הגשת המלצות לפרקליטות ו/או ליועץ המשפטי, ופרסומן ברבים הם, תחליף לניהול חקירה אמינה וחסרת-פניות.

 

חוק ההמלצות נועד למנוע את העמדתו של נתניהו לדין זועקות הכותרות בעיתונים. המנטרה הזאת ממלאת טורים של מאמרי מערכת. משתתפים חמורי סבר חוזרים על כך בדיונים מרתוניים המתנהלים מעל מסכי הטלוויזיה. זו גם "קריאת הקרב" של האספסוף המתגודד בשדרות רוטשילד.

אבל אף אחד לא מסביר איך. איך חוק ההמלצות ימנע את העמדתו של נתניהו לדין?

 

האם חוק ההמלצות קובע שאסור להעמיד ראש-ממשלה לדין? האם חוק ההמלצות קובע שלנתניהו יש חסינות מפני העמדה לדין? לָא מִנַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ. למרות זאת, יאיר לפיד החליט לעתור לבית הדין העליון נגד החוק. מהופעתו בטלוויזיה קשה היה לרדת לסוף דעתו על מה הוא עומד לעתור. הצרחות ההיסטריות שלו יצרו את הרושם שחוק ההמלצות דורש מכורש (ראש צוות החקירות), או ווייזתא עוזרו, לגנוז, עם תום החקירה, את המלצותיהם ולא למסור אותן לפרקליטות או ליועץ המשפטי לממשלה. אינני יודע מאיפה לפיד לקח את הרעיון הזה, אבל זה המסר שלו לאספסוף המתגודד בשדרות רוטשילד.

 

זה כמובן לא נכון. המלצות המשטרה תימסרנה לפרקליטות ו/או ליועץ המשפטי בתום החקירה, אבל הן עדיין תהיינה המלצות בלבד. הפרקליטות ו/או היועץ המשפטי יכולים לקבל אותן או לדחות אותן.  כבר היו דברים מעולם. לפרקליטות ו/או ליועץ המשפטי לממשלה אין שום מחויבות ל"ציית" להמלצות המשטרה.

 

אפילו אם המלצות המשטרה קובעות שיש תשתית ראייתית להעמדה לדין, זה עדיין לא אומר שבאמת יש תשתית כזאת. זה מה שהמשטרה חושבת או מאמינה, אבל זה לא בהכרח נכון. זו נקודה שיש להדגיש אותה שוב ושוב, נקודה שהמסיתים משדרות רוטשילד מתעלמים ממנה.

 

אז על מה כל הרעש? הפרקליטות והיועץ המשפטי יעברו על החומר ויחליטו אם ממצאי המשטרה מצדיקים הגשת תביעה. הם לא זקוקים ל"הסברים". הם גם לא אמורים לקבל את תכתיבי המשטרה. זה לא יכול ולא צריך להיות אחרת. אי פרסום המלצות המשטרה ברבים הוא לא רלוונטי ואין לו כל השפעה על התוצאות הסופיות.

 

לשם השוואה, שוו בנפשכם אדם שחש ברע והולך לבדיקות רפואיות. הטכנאי בקליניקה, המפיק צילומי רנטגן או MRI, רואה את התמונות ואומר לו, שמע מצבך לא טוב, זה נראה כמו גידול ממאיר. אתה כנראה זקוק לניתוח, אל תדחה את זה. החולה מקבל הלם, אולי אפילו התקף-לב. אחרי מספר שעות או ימים ספורים, הרופא בא, ואחרי שבחן את הצילומים, אומר לחולה, "תירגע זה לא גידול ולא ממאיר. זו בסך הכל הצטברות של שומן. לא נשקפת כל סכנה לחייך. אתה יכול ללכת הביתה ולחזור לעיסוקיך הרגילים". עד לרגע הזה החולה אינו יודע מה עובר עליו והוא לא מסוגל לתפקד. לטכנאי יש ניסיון עשיר. הוא ראה מאות, אם לא אלפי צילומים במהלך הקריירה שלו. בהחלט ייתכן שיכולתו לאבחן צילומי X-ray או MRI שווה לזו של הרופא המטפל. בכל זאת אף אחד לא יעלה על דעתו לתת לטכנאי את הסמכות לקבוע דיאגנוזה, ובוודאי לא להחליט על אופן הטיפול. יתרה מזאת, על הטכנאי חל איסור מוחלט למסור לחולה מידע כלשהו ללא אישור מפורש של הרופא. 

 

ודוגמא נוספת. אפרים קישון המנוח כתב פעם בקשר לאיזה סכסוך עבודה באל על, ההבדל בין הטייסים והדיילים הוא שהטייסים יודעים לטוס, והדיילים יודעים לעוף. חוקרי המשטרה הם בתפקיד של הדיילים, ואם זה פוגע באגו שלהם, אז כמו שאומרים באנגלית tough luck.

 

מדבריו של לפיד, ושל תואמי החשיבה שלו בצמרת הפוליטית, משתמע שאם המלצות המשטרה הן שיש להגיש תביעה נגד נתניהו, זאת הרשעה לכל דבר, ויש להדיחו מיד. הגשת תביעה, משפט ובעקבותיו גזר הדין, הם צעדים מיותרים ואפשר לוותר עליהם. מה שקובע זו ההמלצה. זאת עילה מספקת להדחה. אבל לפיד ותואמי החשיבה שלו אינם נעצרים כאן. עבורם גם המלצות המשטרה מיותרות. הם יודעים מה הם רוצים שיהיה כתוב בהמלצות, ואם זה לא מה שיהיה כתוב - קדימה לכיכר העיר!

 

איסור-פרסום ההמלצות יפגע באגו של כמה מ"אריות" התקשורת. לדרוקר, אברמוביץ' ודומיהם לא יהיה על מה לברבר בטלוויזיה. בצמרת המשטרה תשרור תחושת תסכול - החוקרים לא יזכו להכרת הציבור ב"הישג" שלהם. שבועות וחודשים של מאמץ מתמשך 24/7 ואף אחד לא ידע על כך. ממש מסכנים. שמעתי ראש מדור חקירות לשעבר מתאר בטלוויזיה את המאמץ וגודל ההקרבה של החוקר, והוא מסיים ב"אחרי כל זה לא מגיע לחוקר שהציבור ידע מה עבר עליו?", בעוד שהוויכוח בציבור הוא על ה"המלצות", הנושא האמיתי הוא פרסומן.

 

כשמדובר בפרסום בתקשורת, אנחנו עוברים למגרש משחקים אחר עם כללי משחק שונים. כאן הכלל הוא זכות הציבור לדעת. הזכות הזאת היא ערך עליון בעיני מעצבי דעת הקהל באקדמיה ובתקשורת, פוליטיקאים ופרקליטים, וכל מי שרוממות הדמוקרטיה בגרונו. אם הציבור לא ידע כמה סיגרים ראש הממשלה מעשן במהלך יום העבודה - זה יהיה סופה של הדמוקרטיה; אם הציבור לא ידע באיזו שעה ראש הממשלה שוחח בטלפון עם שלדון אדלסון ועל מה בדיוק הם דיברו - מדינת ישראל תחדל מלהיות דמוקרטיה; היו שמועות שדרוקר עתר לבג"ץ, בשם "זכות הציבור לדעת", שיאפשרו לו גישה לחשבונות המכבסה של רעיית ראש הממשלה. הוא נרתע ברגע האחרון, כנראה שהוא הבין שיש גבול.

   

השאלה אם יש מקום להמלצות המשטרה ואם כן, האם זו "זכותו של הציבור לדעת" מה הן, אינה חדשה. היא עלתה בעבר. המעניין הוא שבעבר הלא רחוק שררה תמימות דעים שאין זה תפקידה של המשטרה להמליץ על העמדה או אי-העמדה לדין. היה קונצנזוס בעד "חוק המלצות" בנוסח כמעט זהה לזה שהתקבל עכשיו בכנסת, הקונצנזוס כלל אנשים מהשמאל, אנשים ממערכת המשפט ואפילו את מפכ"ל המשטרה בכבודו ובעצמו.

 

אז מה קרה? נתניהו קרה.

 

למעשה לא היה צורך לחוקק חוק מיוחד שיאסור את פרסום ההמלצות. עקרון הסוב יודיצה אוסר על כלי התקשורת לחוות דעה או לדווח על הליך משפטי תלוי ועומד, לפני שנפסק הדין. אינני יודע איך בדיוק זה מנוסח, אבל בעבר, התקשורת התייחסה ברצינות לעיקרון הזה. היום נפרצו כל הסכרים, ואין גבול להפקרות. התקשורת מרשה לעצמה להשתולל באופן חופשי ולחלק עצות/הוראות למערכת אכיפת החוק איך עליה להתנהג. פרסומים חסרי אחריות ממקורות "אנונימיים" יוצרים מצב בו אנשים מורשעים לפני שבכלל הוגשה נגדם תביעה. הפרסומים משמשים כלי עזר יעיל בידי מסיתי ההמונים בשדרות רוטשילד.

 

שלא תהיה אשליה. המאבק איננו על שלטון החוק והוא גם לא נגד השחיתות. המאבק הוא על השלטון. זה מאבק בלתי נלאה, בו גופים שלא נבחרו, מנסים לנגוס בשלטון שנמצא בידי גופים שנבחר. במאבק הזה, מערכת אכיפת החוק הפכה להיות כלי שרת פוליטי בידי הגורמים שנכשלו בבחירות.

 

ד. מוּשְׁחַתִּים - נִמְאַסְתֶּם 

לכאורה, המאבק המתנהל ברחובות, בכיכרות העיר ובתקשורת בימים אלה הוא מלחמה בשחיתות. השחיתות היא תופעה חמורה, ואין חולקים על כך שהשחיתות היא נגע שחובה לבער אותו. השאלה היא אם זה אפשרי. כלל ידוע הוא כשיש רצון מוצאים את הדרך. הבעיה היא, אם נהיה כנים עם עצמנו, שזה בכלל לא בטוח שהרצון ישנו.

 

הכותרת "מאבק נגד השחיתות" שייכת למשפחת הסיסמאות שתמיד "הולכות טוב". למאבקים ציבוריים יש מכנה משותף אחד - למארגנים יש בדרך כלל אג'נדה נסתרת, שונה ממה שהם מספרים לקהל המפגין. בהפגנות הרחוב על כל נושא שהוא, הרוב המכריע של המפגינים אינו מודע לכך שמשתמשים בו למטרה שאין לה כלום עם המטרה למענה הוא יצא להפגין. מפגין נגד שחיתות אף פעם אינו יודע אם השחיתות נגדה הוא מפגין, היא אותה שחיתות נגדה מפגין העומד לידו. 

 

מאבקים "נגד השחיתות" על פי רוב לא נועדו אלא להחליף שחיתות אחת בשחיתות אחרת. זו המציאות בכל העולם, וישראל אינה יוצאת מן הכלל. זה הטבע האנושי - יש אולי ל"ו צדיקים בעולם, אבל הם מיעוט הבטל בששים.

 

שחיתות הייתה, שחיתות ישנה ושחיתות תהיה תמיד. זה לא אומר שלא צריך להילחם בשחיתות. צריך ועוד איך, אבל מי שמאמין שניתן ליצור חברה בה אין שחיתות חי בעולם אחר.

 

השחיתות מלווה את החיים הציבוריים בישראל כמעט מיום הקמת המדינה. אמירתו המפורסמת של לוי אשכול ז"ל, מראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ", הייתה הכרה רשמית בשחיתות כחלק אינטגראלי של החיים הציבוריים בישראל.

 

בישראל ננקטו מדי פעם צעדים נגד השחיתות, ומספר דמויות ציבוריות נידונו לתקופות מאסר שונות. עם כל זאת המלחמה בשחיתות הייתה סלקטיבית, במיוחד אחרי המהפך של 1977. מידת החומרה בה התייחסו לחשודים שונים נקבעה ע"פ שיקולים שאינם קשורים לעבירות עצמן. דוגמא מהעבר היא פרשת אריק שרון - "כעומק החקירה, עומק הנסיגה".

 

הגופים האמורים לנהל את המאבק נגד השחיתות - הפרקליטות, המשטרה ומערכת המשפט, אינם באים למערכה בידיים נקיות. כל אחד מהם נושא עמו קופה של שרצים מכובדת שבנסיבות נורמאליות הייתה מאפילה על הדמגוגיה של "קשרי הון-שלטון", "קפיטליזם חזירי" וקלישאות דומות אחרות.

 

את הקהל שמפגין עכשיו בשדרות רוטשילד כל זה לא מעניין. עבורו הנושא היחיד הוא נתניהו מכר את מדינת ישראל "בעבור חופן סיגרים". שחיתות בתהליך המינויים של שופטים? זיוף עדויות ע"י הפרקליטות? קציני משטרה בכירים המעידים עדות שקר בבית המשפט? תפירת תיקים ותביעות סרק נגד חפים מפשע? אלו "זוטות" בלבד.

 

ברומא, בעת העתיקה, היה נהוג לומר "ההמונים רוצים שירמו אותם". עברו מאז 2,000 שנה, אבל הטבע האנושי כנראה לא השתנה. היום, כאז, כל נוכל עם רמקול בידו ורטוריקה שוטפת בגרונו, יכול למלא את כיכר העיר בקהל שוטים שישאג בגרון ניחר "נתניהו למעשיהו". אבל מה שהוא בכל זאת השתנה. ה"המונים" שהתאספו בכיכר העיר בעת העתיקה היו ציבור של פשוטי העם, אנשים חסרי השכלה וברובם אנאלפביתים. ה"המונים" הממלאים בימינו את שדרות רוטשילד, הם "מיטב הנוער" - משכילים, אקדמאים, סופרים, עיתונאים, הוגי דעות למיניהם ומנהיגי מפלגות.  

 

ה. סוֹף דָבָר 

יגיע הרגע בו חקירת המשטרה תסתיים. תוצאות החקירה תימסרנה לפרקליטות שתעבור עליהן, ותעביר את החומר עם מסקנותיה ליועץ המשפטי. היועץ הוא הפוסק האחרון בשאלה אם נמצאו היבטים פליליים המצדיקים העמדה לדין. במקרה שהוא יחליט להגיש תביעה החומר יגיע לבית המשפט שיכריע אם אכן "נתניהו למעשיהו". אם זה יגיע לבית המשפט, אם זה לא יהיה "נתניהו למעשיהו", זה יהיה "נתניהו הביתה", כי הוא יהיה חייב להתפטר עם הגשת התביעה. המסיתים מכיכר העיר יטפחו לעצמם על השכם ויאמרו "ניצחנו".  

 

נשמע פשוט, לא? מסתבר שלא לגמרי.

 

למשטרה יש עבר עשיר של פספוסים וטעויות בחקירותיה, חלק מהם בתום לב וחלק יותר גדול לא בתום לב. העבר של הפרקליטות גם הוא איננו כזה שאפשר להתפאר בו. היועץ המשפטי הנוכחי עדיין לא צבר רקורד. על בית המשפט לא אביע דעה, אם כי קשה לא להיזכר בפרשת עמוס ברנס שנדון למאסר עולם ושוחרר, כשהתגלה שהוא היה חף מפשע, אחרי ש"בילה" עשרות שנים בבית הכלא.

 

עם המלצות ובלעדיהן, עם פרסומן ובלעדיו, איך אפשר להאמין שהמערכת הזאת תגיע לחקר האמת ושעשיית צדק היא באמת בראש מעייניה?

מסופר על נפוליון שכאשר הוא הקים את המשטרה הלאומית (Sûreté) בתחילת המאה ה-19 בצרפת, שאלו אותו "מה יעשו עם הפושעים?" תשובתו הייתה "בהם יטפלו הפושעים היותר גדולים". על פי אותו עיקרון, בישראל המלחמה בשחיתות מנוהלת בידי מושחתים יותר גדולים. 

משפט אחרון לסיום. המאמר אינו עוסק בשאלה אם נתניהו אשם או לא. את זה כרגע אף אחד לא יודע. אבל להרשיע אותו לפני שהחקירה החלה, זאת שערורייה ממדרגה ראשונה. שום משטר הרואה את עצמו כדמוקרטי לא יישאר דמוקרטי אם סמכות השפיטה תימסר לידי האספסוף בכיכרות. נשיא המדינה חושב ש"אין תחליף לכיכרות העיר", אולם, במקרה הזה, הצדק הוא דווקא עם עירית לינור.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "חקירת ראש הממשלה נתניהו - משפטולוגיה להדיוטות", מגזין המזרח התיכון, 3 בינואר 2018.

 

 

פייסבוק


   
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

18 ביולי 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006