כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
האם צפויה שואה שנייה?
טרור אסלאמי – ילדים כטרוריסטים מתאבדים – מרץ 2017
מדיקטטורה צבאית ל"דמוקרטיה"; סוריה לאחר הבחירות של 1954
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
מדע והשכלה בישראל, ושאלת הגניוס היהודי
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
בגידתו של אבו מאזן באומה האסלאמית?
המשבר הפוליטי בלבנון
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש פברואר 2014.
ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

06.04.2017


 

 

 

המאמר הקודם עסק בניצחונו המפתיע של טראמפ בבחירות ובהשלכות המידיות של תוצאות הבחירות. המאמר הנוכחי יעסוק בשני נושאים: האחד, שיטת הבחירות - האם ניצחונו הבלתי צפוי של טראמפ הוא תוצאה של שיטת הבחירות הייחודית של ארה"ב והאם תוצאה אחרת הייתה מושגת בשיטת בחירות שונה. הנושא השני יהיה ניסיון לחזות את עתידה של ארה"ב ומעמדה בעולם.

 

1. מבוא

ארה"ב נוסדה בעולם שהיה מורכב כולו ממשטרים אוטוריטאריים. הדמוקרטיה האמריקאית הייתה חידוש חברתי. היא נבנתה למעשה יש מאין, כי לא היה קיים משטר שיכול היה לשמש מודל לחיקוי עבור מייסדי הרפובליקה. אפילו המושג "אזרח" לא היה קיים. באנגליה למשל, היה פרלמנט והיו בחירות, אבל המשטר באנגליה של שלהי המאה ה-18 היה רחוק מאוד מדמוקרטיה כפי שאנחנו מבינים אותה בימינו.

 

זמן קצר אחרי הקמת ארה"ב התרחשה המהפכה הצרפתית שגם היא הייתה מהפכה חברתית והכילה הרבה מהרעיונות של הרפובליקה האמריקאית. סיסמאות המהפכה הצרפתית על "חופש" ו"שוויון" ננטשו מהר מאוד כשהמשטר מהפכני בצרפת הוחלף במשטר הטרור של רובספייר ויותר מאוחר במשטר הקיסרי של נפוליון. יותר ממאה שנה תעבורנה עד שמהפכה חברתית נוספת תתרחש - המהפכה הרוסית. גם כאן ההסתאבות והמעבר למשטר דיקטטורי לא איחרו להגיע.

 

בניגוד למהפכות האחרות, המהפכה האמריקאית הייתה סיפור הצלחה והראתה שמהפכה יכולה להגשים את מטרותיה בלי להידרדר למשטר טוטליטרי ולדיכוי. בשיח הפוליטי של האליטות וחוגי השמאל ה"נאור", לא מתייחסים למלחמת העצמאות של ארה"ב ולייסוד הרפובליקה כאל "מהפכה" (revolution). עבורם, אם זה לא מסתיים במשטר טוטליטרי ודיכוי ההמונים, זאת לא "מהפכה".

 

בעשורים האחרונים מתגלים סימנים המעמידים בסימן שאלה את המשך קיומה של ארה"ב כאומה אחת לאורך זמן. על כך, בהרחבה, בפרק השלישי.

 

3. הבחירות לנשיאות, קולג' האלקטורים וחוקת ארה"ב

שיטת הבחירות לנשיאות בארה"ב היא ייחודית ואין דומה לה בשום מדינה אחרת בעולם. מאליה מתעוררת השאלה האם טראמפ היה מנצח בבחירות אם בארה"ב הייתה נהוגה שיטת בחירות אחרת? המערערים על לגיטימיות ניצחונו של טראמפ בונים את "הקייס" שלהם על העובדה שבמניין הקולות הארצי הילארי קבלה יותר קולות מאשר טראמפ. כבר היו בעבר מקרים כאלה אבל בכל המקרים בעבר פערי הקולות היו מזעריים. הפעם, בניגוד לעבר, הפער היה משמעותי - קרוב ל 2.9 מיליון קולות (כ 2.2% מסה"כ המצביעים). אפשר להבין את תחושת התסכול של תומכי הילארי. עם פער כזה, פוסקים תומכיה של הילארי, תוצאות הבחירות אינן משקפות את "רצון הציבור", וניצחונו של טראמפ הוא חריג שנגרם ע"י שיטת בחירות ארכאית שאין לה מקום במאה ה-21. 

 

ההשגות על שיטת הבחירות צצו רק בבוקרו של ה-9 בנובמבר (מוזר, לא?). לפני כן, למעשה עד לשעות הערב המאוחרות של ה-8 בנובמבר, הדעה בקרב תומכי הילארי הייתה שונה. עד לאותו מועד כולם שרו שירי הלל לשיטת האלקטורים ו"הסבירו" בזלזול שמשאלי דעת הקהל הארציים המצביעים על כך שהילארי איננה מצליחה לפתוח פער של ממש הם "חסרי ערך", כי "שיטת האלקטורים מבטיחה את ניצחונה של הילארי".

 

בניגוד לתמונה המוצגת בתקשורת וע"י תומכיה של הילארי, תוצאה שהייתה מתקבלת ע"פ ספירה ארצית של הקולות לא הייתה משקפת את "רצון הציבור" יותר מזאת שהתקבלה בשיטה הנוכחית. בקליפורניה למשל, פער הקולות היה כ-4.2 מיליון קולות לטובת הילארי. בלי קליפורניה, בשאר 49 המדינות, פער הקולות היה למעלה ממיליון קולות לטובת טראמפ! אם הבחירות היו מוכרעות ע"פ ספירה ארצית של הקולות, התוצאה הייתה משקפת את רצון הציבור של אוכלוסיית מדינה אחת, קליפורניה, בה מתגוררים רק כ-12 אחוזים מכלל אוכלוסיית ארה"ב, ולא את הרצון של כלל אוכלוסיית ארה"ב. כל אחת מהשיטות משקפת לפיכך את רצונו של חלק מהציבור. מי מוסמך לקבוע רצונו של איזה חלק מהציבור קובע?

 

למעט מצב בו מועמד אחד זוכה ברוב הקולות ברוב מכריע של המדינות, אף אחת משתי השיטות איננה משקפת את רצונו של כל הציבור.

 

מטרת קולג' האלקטורים היא לווסת את המשקל היחסי של המדינות ולהבטיח שלכולן יהיה ייצוג הולם בבחירת הנשיא. בבחירות האחרונות הוא מלא את התפקיד שהמייסדים הועידו לו.

 

דיון בשאלה אם תוצאות הבחירות היו שונות בשיטת בחירות אחרת - הצבעה ארצית במקרה הנוכחי, הוא חסר משמעות כי את מה שלא קרה אי-אפשר להוכיח. הטקטיקה בה מועמדים נוקטים במערכת בחירות מותאמת לשיטת הבחירות. להסיק מתוצאות הבחירות שהיו על מה שהיה קורה בשיטת בחירות אחרת זו ספקולציה בלבד.

 

שיטת הבחירות לנשיאות הנהוגה בארה"ב אין דומה לה באף אחד מהמשטרים הדמוקרטיים בעולם. במשטרים הדמוקרטיים השונים נהוגה אחת משתי שיטות בחירות - בחירות אזוריות ובחירות ארציות. יש הבדלים, לפעמים מהותיים, בין הארצות השונות. לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות ואין שיטה מושלמת. לא כאן המקום לדון בפרטים או למנות את היתרונות והחסרונות של השיטות השונות. כדאי רק לציין שמה שקרה בבחירות האחרונות בארה"ב היא תופעה שיכולה לקרות, וגם קורית לא פעם, בכל מדינה בה נהוגות בחירות אזוריות.

 

משטר דמוקרטי מתבסס על שלוש רשויות - מבצעת, מחוקקת ושיפוטית. לרשויות השונות סמכויות שונות, והן נועדו לאזן האחת את רעותה (checks and balances). את ארה"ב מייחדת העובדה שהיא אוסף של מספר מדינות (13 בעת ההקמה, 50 היום), שהן בהרבה מובנים מדינות עצמאיות לכל דבר. זה יוצר רשות שלטונית נוספת - זו של המדינות השונות. מאבק סמכויות בין הרשויות השונות הוא תופעה נורמאלית בכל משטר דמוקרטי, במיוחד במשטרים פרלמנטאריים בהם אין הפרדה של ממש בין הרשויות המבצעת ומחוקקת. בארה"ב, למאבקים בין הרשויות מתווסף מאבק בין השלטון המרכזי והממשלות של המדינות השונות - המאבק הזה נמשך גם בימינו.

  

המשימה שעמדה בפני האבות המייסדים בבואם להקים את הרפובליקה, לא הייתה פשוטה. בראש ובראשונה היה עליהם ליצור יש מאין. לא היה "מודל" שאפשר היה ללמוד ממנו. אפילו המושג "אזרח" לא היה קיים. באנגליה, בה היה פרלמנט והיו בחירות, המשטר היה רחוק מאוד מדמוקרטיה כפי שאנחנו מבינים אותה בימינו. תושבי אנגליה אפילו לא היו אזרחים. הם היו "נתינים" (רק ב-1949 המושג אזרח נכנס לחוק האנגלי). 

 

מטרת מייסדי הרפובליקה האמריקאית הייתה להקים מדינה עם משטר ומבנה חברתי שונים מהמשטרים שהיו קיימים באירופה, ממנה הם באו. הם חתרו ליצור מדינה בה לא יהיו החסרונות של המשטרים הישנים. את הרעיונות הבסיסיים הם שאבו מהעולם העתיק - יוון ורומא, וכן מכתביהם של הוגי דעות שונים מתקופת "הנאורות" (Enlightenment), בעיקר מונטסקיה.

 

האבות המייסדים ביצעו משימה שהייתה כמעט בלתי-אפשרית. הם יצרו מדינה עם שלטון מרכזי - מוסד הנשיאות - בעל סמכויות ביצוע רחבות ביותר שמאפשר משילות תקינה, מבלי להסתאב ולהפוך למשטר טוטליטרי. הם גם הצליחו לשמור על כך שאוסף המדינות, שהיו קנאיות למעמדן העצמאי, לא יתפורר. הם הצליחו לכונן משטר שעם כל החסרונות והפגמים - שאין שני לו - משטר שמחזיק מעמד ושומר על אופיו הדמוקרטי כבר קרוב ל-240 שנה.

 

באווירה הפוליטית של ימינו אין שום סיכוי שניתן היה להגיע לתוצאה כזאת.

 

המלאכה לא הייתה קלה. לא היו מפלגות במובן של ימינו. בקונגרס הקונטיננטלי, שתפקד כרשות המחוקקת של ארה"ב מ-1774 עד ל-1789, היו שתי סיעות: הסיעה הפדראלית שבראשה עמדו אלכסנדר האמילטון וג'והן אדאמס (לימים הנשיא השני של ארה"ב), והסיעה הדמוקרטית-רפובליקנית בהנהגתם של תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון (לימים הנשיאים השלישי והרביעי של ארה"ב). מהסיעה הזאת צמחה יותר מאוחר המפלגה הדמוקרטית של ימינו. הראשונים חתרו לשלטון מרכזי חזק עם סמכויות רחבות והסיעה השנייה העדיפה משטר בו סמכויות השלטון, למעט נושאי חוץ וביטחון, הן בידי המדינות.

 

המדינות נלחמו בחירוף-נפש לשמור על מעמדן העצמאי ולמזער את סמכויות השלטון המרכזי - כך למשל, המדינות רצו להטיל מכסים על מעבר סחורות ביניהן. נדרשו הרבה טאקט ודיפלומטיה על-מנת להתגבר על ההתנגדות של המדינות הבודדות ולמצוא פשרות שתהיינה מקובלות על כולם.

 

באשר לבחירת הנשיא, המדינות הקטנות רצו למנוע מצב בו בחירת הנשיא תוכרע ע"י המדינות הגדולות, (ווירג'יניה, מסצ'וסטס, פנסילבניה וניו יורק באותה עת), מבלי שלהן יהיה הרבה מה לומר. שיטת האלקטורים נועדה להבטיח ייצוג הולם בבחירת הנשיא לכל המדינות. זו למעשה שיטת בחירות אזורית בה במקום לחלק את הארץ לאזורי בחירה שכל אחד מהם שולח נציג אחד לבחור בנשיא, אזורי הבחירה הן המדינות עצמן, כשלכל אחת מוקצה מספר אלקטורים בהתאם למספר תושביה. מאחר ולכל מדינה הובטחו לפחות שלושה נציגים. זה הגדיל באופן אוטומטי את משקלן של המדינות הקטנות על חשבונן של המדינות הגדולות. אחת לעשר שנים מתקיים מפקד-אוכלוסין ובעקבותיו מספר האלקטורים של המדינות מותאם לשינויים שחלו במספרי התושבים. המספר הכולל של האלקטורים מותאם תקופתית לגידול במספר המדינות. הוא היה 65 ב-1789 ועומד על 535 היום.

 

חשוב להבין: שהאלקטורים אינם נבחרים לתפקידם. הם ממונים ע"י ממשלות המדינות. הם לא אמורים להצביע לפי "שיקול דעת" או "מצפון". הצבעתם מוכתבת ע"י החלטת הרוב במדינה אותה הם מייצגים. 

   

החתימה הסופית של החוקה ב-1789 הותירה מספר נושאים פתוחים עליהם המייסדים לא הצליחו להגיע להסכמה. בראש ובראשונה נושא העבדות. תעבורנה יותר מ-70 שנה ומלחמת-אזרחים עד שהעבדות בארה"ב תבוטל.

 

בקשר לעבדות, כדאי לציין כאן שתי נקודות: עם התקרב סופה של מלחמת-האזרחים, היה לחץ גדול על לינקולן לבטל את העבדות באמצעות צו נשיאותי. אבל לינקולן, שהיה קצת יותר חכם מהנשיא שכיהן לפני טראמפ, הבין שצו נשיאותי הוא מסמך זמני שיכול להתבטל ע"י צו נשיאותי של נשיא אחר ולכן הוא התעקש על תיקון לחוקה. הייתה לכך התנגדות רבה כי גם במדינות בהן לא הייתה עבדות לא ראו בכושים אזרחים שווי-זכויות. לינקולן התעקש, ובסופו של דבר ביטול העבדות הוכנס כתיקון לחוקה (התיקון ה-13). הנקודה השנייה קשורה לקולג' האלקטורים. מאחר ומספר האלקטורים של כל מדינה נקבע על פי מספר התושבים במדינה, זה הגדיל את משקלן של מדינות העבדות בהן הרבה מהתושבים היו עבדים כושים. המדינות שבהן לא הייתה עבדות, הן דרשו לא לכלול את הכושים במניין התושבים ולזה התנגדו מדינות העבדות. אחרי מיקוח הגיעו לפשרה אותה הציעו המדינות בהן לא הייתה עבדות - לספור את הכושים כ- 2/3 בני אדם. היום הדמוקרטים מספרים שכלל ה"שני שליש" היה גחמה גזענית של בעלי העבדים, אבל כמו סיפורים אחרים של הדמוקרטים בנושא הגזענות, המציאות היא קצת אחרת, כי זה היה רעיון של הדמוקרטים. 

 

לסיום הפרק מספר מלים על החוקה: הדמוקרטים ממשיכים להשקיע מאמצים בניסיונות למנוע מממשל טראמפ לתפקד. כל מאמציהם הם חסרי תכלית, כי בשיטת הממשל האמריקאית מעמדו של הנשיא מובטח לאורך כל תקופת כהונתו, אבל הם אינם אומרים נואש. בין רעיונות ההבל שמושמעים ע"י פעילים דמוקרטיים מוזכרות יוזמות לשינויים בחוקה על מנת למנוע בעתיד מצב בו בנשיאות יזכה מי שלא זכה ברוב הקולות בספירה ארצית. לא אכנס כאן לדיון בשאלה אם זה בר-ביצוע או אם יש ליוזמות כאלו בכלל סיכוי. הבעיה של הדמוקרטים שעצם העלאת הרעיון של שינויים בחוקה הוא מסוג הדברים עליהם נאמר באנגלית Beware of what you wish for, because you may get it. שינוי בחוקה הוא תהליך מורכב וכרוך בהצבעות בשני בתי הקונגרס מה שמבטיח מו"מ ו"סחר סוסים" כמקובל בפוליטיקה. אבל יש דרך אחרת, פחות מוכרת, המאפשרת לשנות את החוקה תוך עקיפת הקונגרס.

 

בתי המחוקקים של שני שליש מהמדינות יכולים ליזום כינוס של "מועצת המדינות" (Convention of States) בה ניתן לשנות את החוקה ללא כל צורך באישור הקונגרס. הרפובליקנים שולטים היום בבתי המחוקקים של 33 מדינות. מספיק שהם ינצחו במדינה אחת נוספת ב-2018 כדי שיהיה להם הרוב הדרוש של שני שלישים. 29 מדינות כבר חתומות על קריאה לכנס מועצה כזאת. שינויים בחוקה ע"י מועצה כזאת, עם רוב רפובליקני ונשיא רפובליקני, לא יהיו בדיוק מה שהדמוקרטים מייחלים לו.   

  

3. עולם חדש - ארה"ב בדורות הבאים

הרבה מעצמות ואימפריות הופיעו על הבמה במהלך ההיסטוריה, אבל אף אימפריה או מעצמת על לא מצאה את נוסחת הקסם שתנציח את קיומה. היו מעצמות שהחזיקו מעמד מאות שנים, והיו כאלו ששרדו עשרות בודדות של שנים בלבד. היום מעמדה של ארה"ב כמעצמת-העל המובילה נראה ללא ערעור. אבל לאור ההיסטוריה, דרושה מידה רבה של אופטימיות על מנת להאמין שגורלה של ארה"ב יהיה שונה. בלי לקבוע איך ומתי, אפשר לומר כמעט בוודאות שבמוקדם או במאוחר ארה"ב תסתלק או תסולק ממעמדה כמעצמה המובילה.

 

בהשוואה למעצמות ואימפריות אחרות המוכרות בהיסטוריה, ארה"ב היא חריג. שורר בה משטר דמוקרטי, אבל הוא שונה באופן מהותי ממשטרים דמוקרטיים אחרים. כמו כן, ארה"ב איננה, ואף פעם לא הייתה, מעצמה קולוניאלית. ארה"ב לא חתרה להשתלט על שטחים או על ארצות אחרות על מנת ליישב אותם. היא הרבתה להתערב בפוליטיקה הפנימית של ארצות אחרות על מנת לקדם אינטרסים כלכליים, בעיקר בדרום ובמרכז אמריקה, אבל האמביציות הטריטוריאלית של ארה"ב הצטמצמו ליבשת צפון-אמריקה והן נעצרו על חוף האוקיינוס השקט.

 

הייחוד העיקרי של ארה"ב שהוא הנושא בו נדון בשורות הבאות, הוא העובדה שארה"ב איננה מדינת לאום. אין, ואף פעם לא הייתה, אומה אמריקאית. בהשאלה מהמושג הישראלי השנוי במחלוקת, ארה"ב היא "מדינת כל מיעוטיה".

 

אוכלוסיית ארה"ב מנתה קצת פחות מ-4 מיליון תושבים בתקופת מלחמת העצמאות. היום היא מונה כ-308 מיליון תושבים (מפקד האוכלוסין של 2010). הגידול הפנומנאלי הזה היה תוצאה של הגירה מאסיבית של מתיישבים שבאו ל"עולם החדש" על מנת להשתחרר מהעריצות של המשטרים ב"עולם הישן" (אירופה בעיקר), ולהתחיל חיים חדשים ב"ארץ החרות וההזדמנויות הבלתי מוגבלות".

 

החשיבה המקובלת (Conventional Wisdom) גרסה שמיליוני המהגרים יתמזגו ויהפכו לאומה אחת. המשפט הלטיני E Pluribus Unum (הרבים יהיו לאחד), החקוק על חותם הנשיא (Presidential Seal) בבית-הלבן, מבטא את הרעיון הזה הידוע בכינוי העממי "כור ההיתוך" (melting pot).

 

כור ההיתוך התגלה כמשאלת-לב בלבד. אוכלוסיית ארה"ב בימינו רחוקה מאוד מלהפוך לאומה אחת. היו אולי ניצנים של תהליך ההיתוך אבל הם לא הבשילו. השקפת-העולם הליבראלית הפוסט-מודרנית מעודדת שונות (diversity) ופלורליזם. אלה מושגים המנוגדים לרעיון כור ההיתוך. זו הדרך ליצירת מדינה רב-לאומית, וזה יכול להוביל לבלקניזציה של ארה"ב.

   

במהלך המאה ה-19, ההגירה נתפסה כגורם חיובי.  היחס החיובי להגירה בא לידי ביטוי במילותיו של שיר מאת המשוררת אמה לזרוס (Emma Lazarus) *הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני-חורין את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער בפנס אאיר בואם בשער זה", החקוקות על פסל החרות הניצב בכניסה לנמל ניו יורק, מתנה שהוענקה ע"י צרפת לארה"ב במלאת 100 שנה לייסוד הרפובליקה,

 

מילות השיר עדיין חקוקות על הפסל, אבל היום אין הרבה אמריקאים שלוקחים אותן ברצינות. 

  

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חל שינוי רדיקאלי ביחס להגירה. החלה מגמה של הגבלת ההגירה על מנת לצמצם את מספר ה"בלתי רצויים" שיורשו להיכנס לארה"ב. ב-1924 התקבל בקונגרס חוק הגירה שקבע מכסות הגירה לפי מוצא. למהגרים מארצות-מערב וצפון-אירופה הוענק יחס מועדף, בעוד שמכסות ההגירה שהוקצו לארצות מזרח ודרום אירופה (בעיקר ליהודים ולסלאבים) היו מצומצמות ביותר. על מהגרים מאסיה הכניסה לארה"ב נאסרה לחלוטין.

  

חוקי ההגירה עברו הרבה שינויים בתקופה שאחרי מלחמת-העולם השנייה. במיוחד נוסף הסעיף המאפשר ל"פליטים" להיכנס לארה"ב כמעט באופן חופשי. נושא ההגירה מהווה סלע-מחלוקת גם בימינו. והוא היה אחד מהגורמים שתרמו לניצחונו של טראמפ בבחירות.

 

גלי-ההגירה המציפים את ארה"ב, בין אם מדובר ב"פליטים", או במהגרים לא חוקיים, או במהגרים מארצות עוינות מעמידים בסימן שאלה לא רק את מעמדה של ארה"ב כמעצמה אלא גם את קיומה של ארה"ב כאומה. הדוגלים בהגירה ללא מגבלות מתעלמים מהעובדה שהזכות להגר לארה"ב איננה זכות יסוד (right) אלא זכות מותנית (privilege). אין שום דבר בחוקה המונע הטלת מגבלות על ההגירה מכל סיבה שהיא. הנושא הזה היה פרובלמאטי הרבה לפני שהטרור נכנס לתמונה.

 

הטענה שחוקת ארה"ב אוסרת על מניעת הגירה על בסיס דתי היא קשקוש. הסעיף בחוקה האוסר על אפליה דתית קובע ש"דתו של אדם לא תמנע את קבלתו לתפקיד ציבורי או למשרה כל שהיא" (זה תרגום חופשי שלי). הוא כלל לא מתייחס להגירה לארה"ב. הוא חל אך ורק על תושבי ואזרחי ארה"ב ולא על אנשים שאינם אזרחים אמריקאיים ואינם חיים בארה"ב.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה", מגזין המזרח התיכון, 6 באפריל 2017.

 

 

פייסבוק


   
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • דלות החומר




גלריית המגזין

 

טרור אסלאמי - 26 אפריל 2017

 

60 הרוגים בסוריה; 60 הרוגים בעיראק; 36 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בפיליפינים; 12 טרוריסטים מוסלמים ו-8 שוטרים נהרגו באפגניסטן; 10 הרוגים בתימן; 10 הרוגים בפקיסטן מפיצוץ של מטען-חבלה; 2 חיילים נהרגו בקמרון מפיצוץ של מוקש;

 

חדשות המזרח-התיכון

 

בעולמו של דונאלד טראמפ - חלק ראשון

 

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006