כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
האם צפויה שואה שנייה?
טרור אסלאמי – ילדים כטרוריסטים מתאבדים – מרץ 2017
מדיקטטורה צבאית ל"דמוקרטיה"; סוריה לאחר הבחירות של 1954
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
מדע והשכלה בישראל, ושאלת הגניוס היהודי
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
בגידתו של אבו מאזן באומה האסלאמית?
המשבר הפוליטי בלבנון
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש פברואר 2014.
ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

הפילוסוף הסורי צאדק ג´לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82

מאת: ד"ר יוחאי סלע

22.12.2016


 

 

 

צאדק ג'לאל אל-עזם, מי שהיה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים בעולם-הערבי, הלך לעולמו ב-11 בדצמבר 2016 בברלין כגולה פוליטי, בשעה שחיילי המשטר הסורי של בשאר אל-אסד טבחו בתושבים הנצורים של העיר חאלב המדממת - בדומה לסוריה כולה. מאחורי המשפט הקצר הזה, מסתתרת ההיסטוריה הטרגית של המדינות הערביות - לא רק של השנים האחרונות, אלא גם של המאה השנים האחרונות.

 

בשעה שאל-עזם בילה את שנותיו האחרונות בברלין, לאחר שהוענק לא מקלט רשמי בשנת 2012 מטעם הרשויות בגרמניה, סוריה הפכה לזירה של טרגדיה אנושית שלא נראתה כמותה בעשרות השנים האחרונות. כ-500,000 הרוגים, 12 מיליון פליטים, מתוכם 8 מיליון נאלצו לעזוב את סוריה. הטיהור האתני המתחולל בסוריה נגד העדה הסונית והכורדית, גרם לסילוקם של כשליש מתושבי המדינה. לצד כל זה, מתחולל הרס שטתי ומכוון של ההוכחות הנוגעות לזכויות-הקניין של הנמלטים באמצעות השמדה של המסמכים הרשמיים המעידים על כך. אונס שיטתי, טרור מיני, הרעבה שיטתית, הרג שיטתי בשלל אמצעי לחימה הכולל שימוש בנשק כימי, הוצאות להרוג המוניות, העלמה מכוונת של אסירים ועצירים והפיכתה של סוריה לגרורה שיעית ורוסית - כל אלה הם תווי-ההיכר של סוריה החדשה מבית היוצר של התרבות הערבית הקרימינאלית. חוסר-היכולת של העולם-הדמוקרטי לגבש קו-פעולה ברור - אפילו בנוגע להקמתו של אזור מוגבל, בטוח ומוגן לתושבי סוריה - גם הוא הפך לאחד מסימני-ההיכר של הטרגדיה הסורית, המציין גם את פחדנותם ורשלנותם של כל הארגונים הבינלאומיים. הזעקה החלושה שיצאה מרחבי-העולם לנוכח מה שמתרחש בחאלב וברחבי סוריה כולה, צריכה להדליק נורה אדומה בקרב מדינות קטנות רבות ברחבי-העולם.

 

אל-עזם נולד בדמשק בשנת 1934, למשפחה סונית, אמידה וחילונית, הנטועה היטב בהיסטוריה של סוריה מאז המאה ה-18. אל-עזם מת בגיל 82. דהיינו, הוא היה עֵד לאירועים הגדולים שהתחוללו בעולם-הערבי ולמלחמות הקטלניות שמוטטו את החברה הערבית כולה - החל מהמלחמה המצרית בתימן בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ועד לקריסתן של המדינות הערביות בשנותיו האחרונות לחייו של אל-עזם. מיליוני בני-אדם קיפחו את חייהם בעולם-הערבי לאורך ה-60 שנים האחרונות בשל מלחמות פנימיות, במלחמות פנים-ערביות ובמלחמות פנים-אסלאמיות, שרובן נבעו בשל חוסר-היכולת הערבית להעדיף פתרון לא אלים לבעיות פנימיות וחיצוניות. והתוצאה היא סוג של "השמדה-עצמית" דטרמיניסטית העוברת על החברה הערבית כולה במגוון רחב של נושאים ועניינים. מדובר על מיליוני קורבנות מבית היוצר של התרבות הערבית - ולא כפי שהערבים מעדיפים לחשוב שהקטסטרופה הזאת היא תוצר של קונספירציה מערבית, ציונית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית וכדומה.

 

בדומה לרבים מבני-דורו של אל-עזם, מלחמת-ששת הימים של יוני 1967, היוותה את קו פרשת-המים, שהפכה למגדלור ענק המציין את הזמן והמרחב ואת את נקודת-ההתייחסות לאירועים שהתרחשו בעולם-הערבי מאז אותה תבוסה מחפירה. 50 שנה עברו מאז אותה מלחמה, ואותן בעיות נותרו כשהיו באותם זמנים מרים בהם ניסו מאות אינטלקטואלים ערביים לפרש את הכישלון הערבי וסיבותיו. בשנתיים הראשונות לאחר מלחמת ששת-הימים התפרסמו אלפי מאמרים וספרים שהוקדשו לכישלון הערבי. רבים מאותם פרסומים נשכחו, אך אחדים נותרו כציוני-דרך בוהקים בתרבות האינטלקטואלית הערבית. בין הפרסומים הללו אפשר לציין את ספרו של יאסין אל-חאפז, סורי שחי בערוב-ימיו כגולה פוליטי בלבנון, בשם "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספר נוסף היה של ד"ר צאלח אל-דין אל-מונג'ד מירדן שפרסם ספר בשם "עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות של תבוסת ה-5 ביוני". ספר שלישי, היה ספרו של צאדק ג'לאל אל-עזם בשם "ביקורת עצמית לאחר התבוסה". שלושת הספרים האלה זכו לתהודתה עצומה ברחבי העולם-הערבי ואף מעבר לו. פרקים שלמים תורגמו לשפות זרות, כולל לעברית. שלושתם, ועוד רבים אחרים בעולם-הערבי, כתבו בדם לבם לנוכח המשבר האידיאולוגי בו היה שרוי העולם-הערבי ולאור תבוסתה של האידיאולוגיה הנאצריסטית שזכתה לתהודה עממית רחבה ועצומה לפני ה-5 ביוני 1967. ספרו השני של אל-עזם בשם "ביקורת על החשיבה הדתית", שיצא-לאור זמן קצר לאחר ספרו הראשון, עורר גם הוא תגובות רבות ברחבי העולם-הערבי, אולם במדינות ערביות אחדות הוטל איסור על הפצתו. אל-עזם נעצר בלבנון למשך תקופה קצרה בשל פרסום הספר.

 

גם בספרו השני, אל-עזם לא היסס להטיח ביקורת נוקבת על השימוש בדת ככלי פוליטי לליבוי-יצרים בין הקבוצות השונות המרכיבות את האסלאם, ובין דת האסלאם לדתות אחרות. היבט נוסף בגישתו הכללית של אל-עזם על העולם-הערבי נגעה גם ל"בעיה הפלסטינית" שהיוותה תירוץ למשטרים הערביים לנקוט בצעדי דיכוי קשים נגד האזרחים ונגד כל סממן של ליבראליות מחשבתית בקרב האזרחים. לדעתו, גם אם לא הייתה קיימת "בעיה" כזו, המשטרים הערביים היו ממציאים תירוצים רבים כדי להמשך בדיכוי הכפוי השורר במדינות-הערביות. אפילו טורקיה, שנחשבה בשנות ה-90 של המאה הקודמת כדוגמא סבירה למדינה אסלאמית הנמצאת בעיצומו של תהליך דמוקרטי, שינתה את פניה לחלוטין בשנים האחרונות, והיא פנתה לעבר בנייתה של סולטנות אסלאמית רדיקאלית תחת שרביטו של ארדואן.  אפילו כשיש לטורקיה אפשרות פוטנציאלית להצטרף ל"איחוד האירופאי", היא בחרה להתמקד ברודנות אסלאמית רדיקלית ובסיכול מכוון של שרידי הרוח הליבראלית שנותרה בטורקיה של שנת 2016. עוד לפני שארדואן ביסס את אחיזתו בטורקיה, כבר בשנת 2008 ביטא אל-עזם את דעתו שההגות המחשבתית האסלאמית של תחילת המאה ה-21, הידרדרה לתהומות עמוקים אפילו בהשוואה לתקופה בה הוא פרסם את ספרו "ביקורת על החשיבה הדתית" שיצא לאור בשנת 1969. לדעתו, בזמן פרסום ספרו, התקיים סוג של שיח-הגיוני בין האסלאם לבין המדע. אולם כיום, (בשנת 2008, כשנאמרו הדברים), האסלאם דוחה לחלוטין את השיח-המדעי באמצעות פרסומים דתיים מופרכים הסותרים לחלוטין את הידע האנושי בשלל תחומים ונושאים.

 

אחת מהנקודות העיקריות במחשבה האידיאולוגית של אל-עזם, שבאה לידי ביטוי ברוב כתביו, הייתה, שהחילוניות היא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה לצד תנאים הכרחיים נוספים חשובים לא פחות. כיאה למי שרכש את השכלתו הגבוהה בארה"ב, לאל-עזם הייתה אפשרות לערוך השוואות יומיומיות, בלתי-נמנעות, בין החברה האמריקאית לבין החברה הערבית. מסקנותיו היו עגומות, אך בה בעת, הוא היה גם אופטימיסט ללא תקנה בנוגע לפוטנציאל של החברה הערבית כולה. המפגש הזה עם אורחות-החיים המערביים ריתק את דמיונם של אינטלקטואלים ערבים רבים לאורך עשרות השנים האחרונות. הד לכך, אפשר למצוא באין-ספור מאמרים וספרים שהוקדשו לכך. מעטים מהם, כדוגמת אל-עזם, הצליחו לחרוג מעבר ללוליינות לשונית אפולוגטית כדי לתרץ את הנחשלות הערבית על גווניה השונים. רבים מהכותבים נקטו גישה של ריחוק וזלזול תוך כדי התנשאות ערבית דמיונית על הישגיהם של הערבים במאות הראשונות לאחר הופעתו של האסלאם. ההתנשאות הזו לא הייתה רק תרבותית, אלא היא הייתה גם גזענית שהדגישה את העליונות האתנית של הערבים על עמים אחרים - לא רק גנטית אלא גם מינית בהשוואה לגבר המערבי. דווקא הגישה הזו, המזלזלת והמתנשאת, היא שהשפיעה יותר על קהלים בעולם-הערבי המתיימרים להיות "אינטלקטואלים". כשעורכים השוואה בין התמונות של קהיר, דמשק ובגדאד בשנות ה-40 של המאה הקודמת, לבין התמונות של הערים הללו בשנת 2016, קשה שלא להבחין בשוני העמוק בלבוש של האזרחים שהפך לדתי יותר, מסורתי יותר, נוקשה יותר - בעיקר בכל הקשור למעמדן של הנשים במדינות הללו. לחברה הערבית והאסלאמית יש אובססיה מנטאלית בכל הקשור למעמדן של הנשים בחברה. כך למשל, בדצמבר 2016 נודע על הירצחן של 5 ילדות בפקיסטן רק בגלל שהן נתפסו נהנות ממוזיקה (האירוע התרחש לפני 6 שנים, אך עלה שוב לכותרות לאור ממצאים חדשים). הינה כי כן, לספרות הביקורתית של אל-עזם ודומיו יש קהל (קטן אומנם) משום שהיא נוגעת בעצבים החושפים של העולם-הערבי בפרט ושל העולם-המוסלמי בכלל.

 

גם בימים אלה של שנת 2016, אינטלקטואלים ערביים אחדים דנים בספרים הללו משום שהביקורת שהושמעה באותם ימים קשים של 1967, עדיין רלוונטית לימים אלה. ההוכחה לכך ניצבת באור בוהק בכל אחת מפינותיו של העולם-הערבי - ממרוקו בצפון אפריקה ועד לקווי-העימות בין סעודיה הסונית לאיראן השיעית. במרחב העצום הזה, אין ולוּ מדינה אחת הראויה להיקרא מדינה-מתפקדת, ליבראלית ודמוקרטית. משום כך, עבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם נותרה אקטואלית גם בשל אחד מרעיונותיו המרכזיים בנוגע לאסלאם-הרדיקלי: לדידו, עלייתו של הגורם האסלאמי-הרדיקלי נוצרה בשל כישלונם הטוטאלי של המשטרים החילוניים שלא ידעו לצקת תוכן אמיתי - ולא רצו לצקת תוכן אמיתי - של ערכים אוניברסאליים הקשורים לזכויות-אדם בסיסיות. יתרה מזאת, לדעתו של אל-עזם, אותה הוא ביטא גם בשנותיו האחרונות, שמאחורי כל "מהפכן ערבי", מסתתר אדם שמרן מאוד מבחינה דתית, חברתית, תרבותית, כלכלית ומוסרית. לדידו של אל-עזם, ולדעתם של אינטלקטואלים נוספים בעולם-הערבי, "המהפכנות הערבית" היא בסך-הכל כלי להשגת עוצמה כדי להגביר את אמצעי-השליטה על הבריות. בהקשר הזה, טען אל-עזם, "הדור המהפכני הצעיר" של שנת 2016, אינו שונה במהותו מהדור שקדם לו כדוגמת עבד אל-נאצר, חאפז אל-אסד, מועמר קדאפי וסדאם חוסיין. כולם היו מהפכנים צעירים בתקופתם, אך הפכו את ארצותיהם ל"מדינות-הפחד" על-פי הגדרתו של יאסין אל-חאפז בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". אין תימה איפה, שהתקשורת הגרמנית ציינה לאחר מותו שעבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם, רלוונטית מתמיד לאור מה שאנחנו יודעים על העולם-הערבי של שנת 2016.  גרמניה, חשה בימים אלה על בשרה, כמו כל העולם-הדמוקרטי, את גלי-ההדף של התרבות הערבית מבחינה פוליטית, דתית ומוסרית.

 

נחזור לדבריו של אל-עזם בשנת 2008 שנאמרו בראיון לעיתון יומי בקטאר על השפעתה של תבוסת יוני 1967 על כתיבתו הביקורתית. הראיון תורגם במלואו על-ידי אתר "ממרי" - לא רק בשל מעמדו של אל-עזם, אלא בעיקר בשל תוכנו. וכך בחר אל-עזם להציג את דבריו לקהל הקוראים לאחר שנשאל מדוע אתה כותב, ולמי?: "אני סבור, שעבור מרצה באוניברסיטה, הכתיבה היא ביסודה חלק מהמחקר המדעי. בתחילה, החיבורים שלי היו קשורים למחקרים בפילוסופיה האירופאית המודרנית. אולם מה שדחף אותי לכתוב בשאלות הנוגעות לעניין הפוליטי או הציבורי היה תבוסת יוני 1967. אם מישהו היה מציג בפני את עניין הכתיבה לפני כן, ואומר לי שאני עתיד לכתוב על הנושא הזה ספרים אחדים - כפי שכתבתי מאוחר יותר - הייתי מאשים אותו בשיגעון והייתי אומר שבשום פנים ואופן לא אשקע בשאלות כאלה. יתכן שהייתי מביע את דעתי כתוצאה מהמעקב שלי אחרי העניין הציבורי והתעניינותי בו - אולם, לא הייתי שוקע בשאלות הללו לולא ההלם שגרמה תבוסת יוני 1967. כתבתי לפני התבוסה של שנת 1967 - לאלה שהתעניינו בנושא הפילוסופי. נהגתי לכתוב למשכילים שיש להם נכונות לנקוט בעמדות נאורות ומתקדמות, ולאלה שהיה להם רצון לפתח את הרעיונות, העמדות והתרבויות הללו על בסיס של תנועת התחייה הערבית הנאורה. אולם לאחר שנת 1967, הפנייה הייתה לכיוון הגורמים הפעילים בחברות שלנו. בשלב ההוא, כולנו נתקפנו בהלם ובתסכול. באותה-עת התחלתי לכתוב לציבור, כיוון שכולנו, כמשכילים, רצינו לומר משהו. משום, שלא יתכן שיקרה דבר-מה ברמה כזאת של אסון מבלי שנאמר מאומה כמשכילים".

 

סביר להניח שבעקבות המלחמה ותוצאותיה, אל-עזם התעניין בנעשה ב"מדינונת הכנופיות" כפי שכונתה מדינת-ישראל בתקשורת הערבית. עד שנים אחדות לאחר המלחמה, אל-עזם עדיין חשב שמדינת-ישראל היא "גרורה של האימפריאליזם האמריקאי", וזאת למרות שעד לשנת 1967 משרד-החוץ האמריקאי העדיף באופן בולט קשר עם מרבית המדינות הערביות ולא עם ישראל. רק לאחר המלחמה, המדיניות האמריקאית כלפי ישראל השתנתה מקצה לקצה. עם השנים, גם הגישה של אל-עזם כלפי ישראל השתנתה, משום שאי-אפשר היה להתעלם מהיותה של ישראל תמונת-ראי שעמדה בניגוד גמור למה שהתרחש בעולם-הערבי של שלל מדינותיו מבחינה פוליטית, כלכלית, חברתית, צבאית, מוסרית, מדעית וטכנולוגית. מה שעורר את חמתם ותיעובם של אינטלקטואלים ערבים אחרים בגישתם כלפי ישראל, אצל אל-עזם נוצקה סקרנות אינטלקטואלית בנוגע לישראל - לא סקרנות הנובעת מרגשי-נחיתות, אלא סקרנות חקרנית, הנובעת מתוך נקודת-מבט ערבית פטריוטית הרואה בהישגיהם של עמים אחרים מעין דוגמא ממנה ניתן להפיק לקחים חיוביים במטרה לשפר את החברה בה "מתגורר המשכיל הערבי".

 

למרבה הצער, הפער בין העולם-הערבי לעולם-הדמוקרטי הולך והתרחב. חיסולה של השדרה האינטלקטואלית הערבית בשל המלחמות הפנימיות והחיצוניות הרבות השורות בעולם-הערבי, מנציחה את נחשלותה של החברה הערבית ש"איננה מסוגלת לייצר מאומה ללא עזרתם של אחרים" כפי שען אל-עזם שנים אחדות לפני מותו. מעצם העובדה שאל-עזם נאלץ לחיות את שנותיו האחרונות כגולה-פוליטי בברלין, מראה בעליל על מצבו העגום של העולם-הערבי שאינו מצליח לייצר אפילו מקום אחד בו אפשר לחיות כבני-חורין מבחינה פוליטית, דתית ואינטלקטואלית. המסקנה העגומה הזו, כנראה ליוותה את שנותיו האחרונות של אל-עזם בעוצמות הולכות וגדלות ככול שזרמו הידיעות על החורבן האנושי בסוריה במדינות ערביות נוספות - שהוא כולו תוצר של התרבות הערבית, אותה הוא ניסה לשפר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפילוסוף הסורי צאדק ג'לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82", מגזין המזרח התיכון, 22 בדצמבר 2016.

 

 

 

 

פייסבוק


   
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • לא בהכרח כישלון




גלריית המגזין

 

טרור אסלאמי - 26 אפריל 2017

 

60 הרוגים בסוריה; 60 הרוגים בעיראק; 36 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בפיליפינים; 12 טרוריסטים מוסלמים ו-8 שוטרים נהרגו באפגניסטן; 10 הרוגים בתימן; 10 הרוגים בפקיסטן מפיצוץ של מטען-חבלה; 2 חיילים נהרגו בקמרון מפיצוץ של מוקש;

 

חדשות המזרח-התיכון

 

בעולמו של דונאלד טראמפ - חלק ראשון

 

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006