כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
תרבות ופוליטיקה: איך אומרים דמוקרטיה בערבית?
מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה - מאמר ראשון בסדרה
גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית
תקשורת - להתרפק בנוסטלגיה למנהיגי העבר
מישל סולימאן - הרמטכ"ל, כמועמד לנשיאות לבנון
בעקבות דו"ח וינוגרד: יש לנו בעיה תרבותית
אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: חלק ראשון
פאדימה סהינדל – רצח ידוע מראש
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה - מאמר שני בסדרה
דו"ח העוני בישראל – גניבה בחסות מוסדות המדינה
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
המשבר הפוליטי בלבנון
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
שרה שמא - דיוקנה של ציירת סורית

בחירות ארה"ב 2016 – שעתה של הילארי

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

21.08.2016


 

 

 

זהו מאמר ראשון בסדרת מאמרים שיתפרסמו לעתים מזומנות במהלך הזמן שנותר עד למועד הבחירות ויעסקו במאבק על נשיאות ארה"ב. אחרי שהסתיימו הוועידות בהן המפלגות קבעו את מועמדיהן לנשיאות, מתחיל המאבק האמיתי.

 

1. מבוא

 כשתאלם תרועת הפסטיבלים יבוא החג האמיתי - כך נאמר בשירה של נעמי שמר. בחיים זה עובד אחרת. בחיים, עם האלם תרועות הפסטיבלים (וועידות המפלגות) מתחיל המאבק האמיתי. מסע ארוך ומייגע, מסע רצוף מהמורות ומכשולים. המרוץ לבית הלבן יימשך 100 ימים עד שיגיע לסיומו ב-8 בנובמבר הקרוב. אז יבוא החג האמיתי.

 

מערכת הבחירות בארה"ב של 2016 תהיה המלוכלכת ביותר בהיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקאית. רמת ההשמצות וההתקפות האישיות תעבור את כל מה שידענו בעבר. זו גם תהיה מערכת בחירות יותר ארוכה ויותר יקרה מכל מה שידענו בעבר. הילארי קלינטון הוציאה עד היום קרוב למיליארד דולר על מערכת הבחירות שלה. ביחד עם מה שהיא עומדת להוציא בזמן שנותר עד ליום הבחירות (מוערך בקרוב לחצי מיליארד דולר), היא תעבור את מה ששני המתחרים בבחירות של 2012 הוציאו ביחד! הוצאותיו של המתחרה, טראמפ, לא מגיעות אפילו ל 10% מהסכום הזה. 

 

אימרה ידועה של אברהם לינקולן, אולי הגדול בנשיאי ארה"ב, היא אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. אבל לא צריך לרמות את כל האנשים ויותר מזה, גם לא צריך לרמות אותם כל הזמן. צריך רק לרמות מספיק אנשים עד ליום הבחירות. אחר כך, כמו שאומרים ביידיש, זה יהיה גוט שפייט. זאת שאלה מעניינת לפיכך כמה זמן המסכה של הילארי תחזיק מעמד ובמיוחד אם זה יספיק לה לעבור בשלום את ה-8 בנובמבר 2016.

 

קלינטון
הילארי קלינטון - כמה זמן המסכה תחזיק מעמד?

 

2.  דויד נגד גוליית

פסטיבל הכתרתה של הילארי קלינטון למועמדות המפלגה הדמוקרטית היה הצגה מרשימה ביותר. מה לא היה שם ומי לא היה שם? שלל כוכבים מהוליווד וכן שורה ארוכה של "מי ומי" בפוליטיקה האמריקאית מההווה ומהעבר. כולם נשאו נאומי הלל בשבחה של המועמדת, וגולת הכותרת - הנשיא אובמה שהכריז קבל עם ועדה יש מועמד שמתאים יותר ממני להיות נשיא ארה"ב מי היה מאמין (!) אפילו התגלית של הרגע האחרון - שמערכת הבחירות המקדימות הייתה למעשה משחק מכור, לא פגעה באווירה החגיגית של ההכתרה.

 

הדבר היחיד שהעיב על ההצגה הדמוקרטית הייתה החולשה של "כוכב הערב" - הילארי קלינטון בעצמה. נאום קבלת המועמדות שלה היה משעמם, רצוף בקלישאות חסרות משמעות ושפע של הבטחות חסרות כיסוי. אפילו בעלה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, נרדם במהלך הנאום שלה. עם רקורד של יותר מ 30 שנה בפוליטיקה האמריקאית, הילארי לא הזכירה בנאומה אפילו הישג אחד שלה בחזית הבית ו/או בזירה הבינלאומית. זאת מהסיבה הפשוטה שלא היה לה הישג כל שהוא.

 

הילארי נשמעה מלאכותית וחסרת השראה.  

 

מעכשיו ועד ליום הבחירות האחריות להצלחת מסע הבחירות תהיה על כתפיה של הילארי. תומכיה ירתמו לסייע לה וינהלו תעמולה עבורה, התקשורת תיתן לה את מלוא הסיוע, אבל אף ממלא מקום, לא נשיא ולא נשיא לשעבר, לא יוכל למלא את תפקיד הסולן במקומה. את עיקר המעמסה היא תצטרך להרים לבד. היא לא בנויה לזה. היא חסרה את הכריזמה של אובמה ואת זאת של בעלה. הרטוריקה שלה עלובה והאמינות שלה היא בשפל המדרגה.

 

כפי שציין בציניות אחד הפרשנים כאן, לא יזיק להילארי לקחת כמה שיעורים אצל בעלה איך לשקר. בתחום הזה גם אובמה יוכל לתרום.

 

מנהלי מערכת הבחירות של הילארי מודעים לחולשה הזאת של המועמדת שלהם, ומשקיעים הרבה מאמצים על מנת למזער את החשיפה שלה לציבור. ההופעות שלה בציבור מוגבלות לאספות קהל (town hall meetings) בהן משתתפים אוהדים בלבד ולתוכניות טלוויזיה בהן המראיינים מתודרכים מה ואיך לשאול. מסיבת העיתונאים האחרונה שהיא קיימה הייתה בתחילת דצמבר 2015. מאז - שקט ודממה. באותה מסיבת העיתונאים היא בחרה לענות על 6 שאלות בלבד מתוך כ 30 שהוצגו לה. למעלה משמונה חודשים בלי אף מסיבת עיתונאים. אין לזה תקדים בשום מערכת בחירות בעבר. לשם השוואה המתחרה שלה מופיע כל יום שני וחמישי במסיבות עיתונאים ולא מתחמק גם משאלות מביכות - הוא משיב בלי שום הסתייגות ל 20 עד 30 שאלות בכל הופעה. התשובות שלו לא תמיד הכי חכמות אבל הוא תמיד בכותרות. לאחרונה (ב-4 באוגוסט) הילארי נאותה סו"ס לקיים מסיבת עיתונאים, אבל זאת לא הייתה מסיבת עיתונאים במובן המקובל של המילה. הפורום בפניו היא הופיעה היה "איגוד העיתונאים השחורים וההיספאנים" (אני חי כאן קרוב ל 30 שנה ועד היום לא ידעתי שיש דבר כזה). זאת לא הייתה בחירה מקרית. חברי הפורום הזה, ללא יוצא מן הכלל, הם דמוקרטים מושבעים ואוהדים "שרופים" של הילארי. היא ידעה שהם לא "יביכו" אותה. למרות זאת, אחד העיתונאים העלה את נושא הרשלנות שלה בטיפול בחומר מסווג. בתשובתה הילארי המציאה גרסא חדשה הסותרת את כל הסיפורים הקודמים שלה על הנושא. רק לחמישה מהמשתתפים בפגישה ניתנה הזכות להציג שאלות. זו הייתה אסיפת בחירות (town hall meeting) לכל דבר ולא מסיבת עיתונאים.  

 

באותו הקשר יש גם להסתכל על המחלוקת על מועדי הוויכוחים הפומביים בין המועמדים. הדמוקרטים, מסיבות מובנות, מעוניינים למנוע שיעורי צפייה גבוהים בעימותים על מנת להקטין את הנזק שיכול להיגרם מחשיפת חולשותיה של הילארי. לכן הם בחרו מועדים המתנגשים במשחקים מרכזיים של ליגת הכדורגל המקצוענית (NFL). טראמפ, החותר לשיעורי צפייה מכסימליים בדיוק מהסיבה שהדמוקרטים מתנגדים להם, קורא נכון מה מסתתר מאחורי קביעת המועדים. האם הוא יוכל לעשות מה שהוא? מסופקני. למותר לציין שהדמוקרטים טוענים שהתאריכים נקבעו באופן מקרי לחלוטין ומכחישים בתוקף שהייתה איזו מזימה נסתרת מאחורי בחירתם. מועדי הוויכוחים, המנחים שישאלו את השאלות וכן השאלות עצמן נקבעים ע"י וועדה שאמורה להיות ניטראלית. איך שהוא, באופן מקרי לחלוטין, החלטות הוועדה הזאת תמיד מוטות לטובת הדמוקרטים. ככה זה היה בבחירות של 2012 וזה חזר על עצמו בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית השנה. שיעורי הצפייה בוויכוחים בין מועמדי המפלגה הדמוקרטית היו נמוכים משמעותית מאלה של הרפובליקנים. להערכתי זאת לא תהיה הפתעה אם הדמוקרטים ימצאו ברגע האחרון סיבה לא לקיים את העימותים הפומביים (כמובן שאת האחריות הם יגלגלו על טראמפ).

 

חולשתה של הילארי בהופעות ציבוריות באה לידי ביטוי גם בבחירת המועמד לסגן. המועמד שנבחר ע"י הילארי הוא פוליטיקאי מהשורה השנייה, כמעט לא ידוע מחוץ למדינה שלו וה"נכס" (asset) היחיד שהוא מביא זו שליטתו בספרדית. הסיבה האמיתית לבחירתו היא לא לבחור במי שיוכל ל"גנוב את ההצגה" מהילארי. במרבית הופעותיה הילארי נמנעת מהופעות משותפות עם תומכים כי היא תמיד נראית יותר גרוע מהמסייע.  

 

המאבק של דונאלד טראמפ עם הילארי קלינטון הוא מאבק של דויד מול גוליית. לעומת מכונת הבחירות של הילארי, הפועלת כמו Juggernaut (כוח הרסני הדורס את כל מה שעומד בדרכו) שאינו ניתן לעצירה, מכונת הבחירות של טראמפ נראית כמו נבחרת של חובבנים המתמודדת בליגה המקצוענית - מטה הבחירות של טראמפ מעסיק בקושי 100 פעילים ויחצ"נים בשכר מלא. הוא משקיע מעט מאוד במודעות פרסום בתקשורת. הדמוקרטים מאורגנים יותר טוב, ממומנים ע"י מיטב התורמים מוולסטריט, ע"י שורה ארוכה של ידוענים מהוליווד וכן ע"י אילי-הון מכל תחומי החיים (יהודים מהווים כ 25% מהקבוצה האחרונה).

 

למעט חריגים בודדים, התקשורת, כולל אמצעי תקשורת שאינם מזוהים עם הדמוקרטים, התגייסה במלואה להבטיח את ניצחונה של הילארי. זה מתבטא בשני מישורים. מצד אחד, כל פליטת פה לא מוצלחת של טראמפ (כולל דברים שבכלל לא נאמרו על ידו), זוכה בתקשורת לכיסוי מעל ומעבר לחשיבותו. במקביל, כשלים לשוניים ופאשלות של הילארי כמעט ולא מוזכרים. באותם מקרים בודדים בהם יש התייחסות אליהם זה נעשה בצורה מינימאלית.   

 

להלן מספר דוגמאות ליחס של איפה ואיפה (double standard) של התקשורת לשני המועמדים.

 

באסיפת בחירות של הילארי בפלורידה לפני מספר ימים, מצלמות הטלוויזיה זיהו את אביו של הטרוריסט שרצח 49 איש בפיגוע הטרור באורלנדו, יושב בשורת המוזמנים, מאחורי גבה של הילארי. האיש שלכאורה "גינה" את המעשה של בנו, הצהיר על תמיכתו בארגון אל-קאעידה וטען שלרצוח הומואים זו מצווה מאללה. תגובת ההנהגה הדמוקרטית הייתה "זו הייתה אסיפה פתוחה שהשתתפו בה כ-3,000 איש, אין לנו שליטה מי בא ומי לא בא" (האיש ישב בשורת המוזמנים! ולא באיזה מקום מקרי בקהל). הילארי בעצמה נמנעה מלהתייחס לנושא. התקשורת "קנתה" את ההסבר. כאשר זיהו לפני מספר שבועות באסיפת בחירות של טראמפ, אסיפה פתוחה עם למעלה מ-20,000 משתתפים, אדם המוכר כאיש הקו קלוקס קלן, הכותרות בתקשורת היו "טראמפ תומך בקו קלוקס קלן".

 

קריאה של טראמפ לחברי שדולת בעלי הנשק (NRA) להצביע בהמוניהם נגד הילארי, סולפה והוצגה בתקשורת כקריאה לרצוח את הילארי (מאחר ושמעתי במו אוזני את דבריו של טראמפ, אני יכול להעיד שצריך מוח מאוד מעוות כדי להבין מדבריו של טראמפ קריאה לרצח). זה לא שונה מהמעשיות הרווחות עד היום בתקשורת הישראלית על כך שנתניהו הסית לרצח רבין. תום פרידמן, הנאד הנפוח המכהן כפרשן המערכת הראשי של הניו יורק טיימס, טרח להביא את המעשיות האלו במאמר מערכת מה-10 באוגוסט 2016.

 

באחת מאספות הבחירות של טראמפ, אחת המשתתפות הביאה תינוק - אני מניח שהיא לא מצאה שמרטף, אבל עדיין זה נראה לי רעיון אווילי להביא תינוק לאספת בחירות. התינוק החל לבכות והפריע לסובבים אותו. אחרי שמספר ניסיונות להשתיקו עלו בתוהו, טראמפ בקש מהאם בנימוס לצאת (שוב, ראיתי ושמעתי את השידור החי). הכותרות בתקשורת - "טראמפ 'זרק' (evicted) תינוק מאספת בחירות שלו". אף אחד לא מתייחס לעובדה שבכל הצגת קולנוע או קונצרט, אם עם תינוק בוכה הייתה מתבקשת לצאת מהאולם. 

 

את הכיסוי התקשורתי המוענק לטראמפ אפשר לכנות קונצרט לחצוצרה (חצוצרה - Trumpet באנגלית, נגזר משמו של טראמפ). זה קונצרט בו את מקום המוסיקה ממלאים גידופים, סילופים, השמצות ורצח אופי בעוצמה שאין לה תקדים. כנופיית "רק לא ביבי" בישראל יכולה ללמוד מה שהוא. עם כל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שטראמפ "מספק" ליריביו בתקשורת הרבה חומר. אולי הוא נהנה מזה.

 

סיוע נוסף למאבקה של הילארי בא מהבית הלבן - הממשל של אובמה, כולל הנשיא עצמו, פועל במרץ להבטיח את בחירתה. יש כאן בעיה מעניינת. למיטב ידיעתי החוק אוסר על עובדים פדראליים לקחת חלק פעיל במערכת בחירות - במיוחד אסור לעובדים כאלה להשתמש באמצעים שהועמדו לרשותם במסגרת תפקידם למטרה הזאת. במערכה לבחירה חוזרת של קלינטון ב 1996, נאסר על אל גור, סגן הנשיא, לנהל שיחות הקשורות לבחירות מהטלפון שבלשכתו. מה הדין לגבי טיסות של אובמה ב Air Force 1 לאספות בחירות של הילארי? אולי שינו את החוק מאז, אבל בכל מקרה, חוקים שנועדו לבשר ודם אינם חלים על הקלינטונים. נחזור לנקודה הזאת ביתר הרחבה בפרק הבא.

 

לפער העצום באמצעים ובהשקעות יש תוצאות - הילארי מובילה בסקרים. למרות זאת, לאספות הבחירות של טראמפ מגיע קהל של עשרות אלפים בעוד שלאלו של הילארי מגיעים ביום טוב 2,000 עד 3,000 משתתפים.

 

הבעיה של טראמפ איננה עוצמתה של מכונת הבחירות של הילארי, או היתרון הכספי, או היתרון הכמותי במספר הפעילים, או התקשורת העוינת. הבעיה של טראמפ היא שהמפלגה הרפובליקנית איננה תומכת בו עם כל הלב. אין מה להשוות את מידת התמיכה שטראמפ זוכה לה ממפלגתו לזאת של המפלגה הדמוקרטית בהילארי. יש בארה"ב יותר דמוקרטים מאשר רפובליקנים. ללא תמיכה מלאה של כל הרפובליקנים, לטראמפ אין שום סיכוי - הוא בפיגור של כ 8% לפני שהספירה התחילה. השאלה הקובעת היא האם הסתייגות הרפובליקנים ממועמדותו של טראמפ היא "אפקט צמרת" בלבד ומוגבלת למשמרת הוותיקה - ה"עסקונה" הממסדית, או שזה מחלחל למטה וגם רפובליקנים מהשורה (rank and file) לא יתמכו בו. במקרה הראשון הוא יוכל לסגור את הפער ויש לו סיכוי. הצמרת הממסדית של הרפובליקנים מונה לא יותר מכמה עשרות אלפי עסקנים ופעילים. זו לא כמות היכולה להשפיע באופן ממשי על תוצאות הבחירות.

 

שתי הערות לסיום הפרק.

 

השמצות והסתות המבוססות על סילופים וחצאי אמיתות, היו מאז ומתמיד חלק אינטגראלי של מערכות הבחירות בארה"ב. למעט הצד הכמותי, מערכת הבחירות הנוכחית אינה שונה מקודמותיה. החידוש הוא שזאת הפעם הראשונה בתולדות מערכות הבחירות בארה"ב שכל, חשוב להדגיש - "כל" - מה שנאמר ונכתב על אחד המועמדים [הילארי] איננו השמצות, אלא אמת. הדמוקרטים בכלל לא מנסים להתמודד עם העובדות. "קו ההגנה" שלהם הוא למזער את חשיבות הדברים ולהציג אותם כפרטים שוליים שאינם רלוונטיים. האם הטקטיקה הזאת תצליח? ימים יגידו.

 

האשמה חוזרת של הדמוקרטים היא טראמפ מכניס אלימות למערכת הבחירות. לתקשורת חלק נכבד בהאשמות האלו. בפועל, עד היום כל גילויי האלימות היו מצד הדמוקרטים. בריונים התקיפו אוהדים של טראמפ ש"העיזו" להראות בפומבי את עמדתם. קבוצות של בריונים, המתארגנות באופן "ספונטאני", באות לאספות של טראמפ בניסיונות חוזרים לפוצץ אותן. לא היה אפילו מקרה אחד בו אוהדים של טראמפ ניסו להפריע לאספות של הדמוקרטים. התקשורת, בתאום עם ההנהגה הדמוקרטית, מטילה את מלוא האחריות על טראמפ - אופן דיבורו מעודד אלימות . . .

  

3.  כוחו של השקר - הילארי והחוק

ברומא בעת העתיקה היה נהוג לומר שההמונים רוצים שירמו אותם (Vulgus vult decipi). הצלחתה של הילארי במערכת הבחירות הנוכחית היא ראיה לכך שהרבה לא השתנה באלפיים השנה שחלפו מאז. למעשה הדבר היחיד שהשתנה הוא ההרכב האנושי של ה"המון". בעת העתיקה, המושג "המון" התייחס לדלת העם, אנשי המעמד הנמוך, אנשים שהיו בורים וחסרי השכלה מינימאלית - רבים ממש אנאלפביתים. ה"המון" של ימינו הוא הציבור של "המורמים מעם", אנשים המאכלסים את היכלות האקדמיה, את הממסד הפוליטי, את התקשורת - עיתונאים, פרשנים ו"מעצבי דעת קהל" למיניהם וכן הוגים, פובליציסטים וסופרים - במלים אחרות, הצמרת האינטלקטואלית - אנשים הרוקדים לצלילי המוסיקה של ה Political Correctness.

 

ה"עליהום" התקשורתי המכוון כלפי טראמפ מאפשר לדמוקרטים להסיח את תשומת לב הציבור ממעלליה של הילארי. עבור הדמוקרטים התקשורת היא נשק להסחת דעת ההמונים (WMD או Weapons of Mass Distraction).

 

מיטיב לתאר זאת הקטע הבא משירו של עידן עמדי:  

בעיתון יזמרו הכותרות על איך נכון לחיות ומה נכון להיות,

מן שקר מיוחד ומרושע, אין לו רגליים אבל יש לו נשמה,

ויש לו חליפה יפה ויש לו שם כזה נפלא, קוראים לו תעמולה.

 

בעבר התקשורת התהדרה בתואר "כלב השמירה של הדמוקרטיה". בעבר היה ליומרה הזאת כיסוי. הימים האלה חלפו ולא ישובו עוד. מהרגע שהכלב גילה שיש לו שיניים ושהוא יכול לא רק לנבוח אלא גם לנשוך, הוא שינה את עורו. מכלב שמירה הוא הפך לכלב תקיפה. במקום לשמור על הדמוקרטיה הוא מאיים עליה. 

 

מודעות התקשורת ליכולתה להשפיע נוצרה במהלך מלחמת וייטנאם, כאשר אנשי התקשורת גילו שהם יכולים לשנות את המציאות, שע"י יצירת מציאות וירטואלית הם יכולים להשפיע על התוצאות. זה עבד במלחמת וייטנאם בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ובימינו בבחירות לנשיאות.

למעט אייזנהאואר, בכל מערכות הבחירות רובה המכריע של התקשורת תמך במועמדים דמוקרטיים. באופן הדרגתי, מה שהתחיל כתמיכה במועמד כזה או אחר, הפך יותר ויותר להשתתפות פעילה במערכת הבחירות. מרבית אנשי התקשורת של היום הם מוצר של האקדמיה בה חופש הדיבור וחשיבה עצמאית הוקרבו למולך של ה Political Correctness. החינוך (אינדוקטרינציה הוא מונח יותר מדויק) הזה יצר מציאות בה האמת והמוסר "התגמשו" והם מותאמים לאג'נדה. אנשי התקשורת בימינו לוקים ברדידות חשיבתית, סיקור שטחי ומגמתי של המתרחש וחוסר יכולת לנהל דיון לגופו של עניין.

 

השוואה בין התנהגות התקשורת בפרשת ווטרגייט לבין התנהגותה היום במה שייכנס להיסטוריה כפרשות ("פרשות" ברבים ולא ביחיד!) הילאריגייט מלמדת עד כמה התקשורת הידרדרה בארבעים השנים שחלפו.

 

החיכוכים של הילארי עם החוק לא החלו בפרשת הדוא"ל. יש לזה היסטוריה ארוכה. מחוסר מקום לא נדון כאן במעלליה של הילארי בתקופה שבעלה כיהן כמושל מדינת ארקנסו.

 

מינויה של הילארי למזכירת המדינה ב-2009 היה בלתי חוקי. סעיף מפורש בחוקה אוסר את זה. בפסקה 6 של הפרק הראשון של החוקה נאמר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים אין למנות סנאטור או חבר בית הנבחרים למשרה ציבורית שנוצרה במהלך כהונתו או שהשכר עבורה הועלה במהלך כהונתו (No Senator or Representative shall, during the Time for which he was elected, be appointed to any civil Office under the Authority of the United States which shall have been created, or the Emoluments whereof shall have been increased during such time; --- Article 1 section 6). שכרה של קונדוליסה רייס, קודמתה של הילארי בתפקיד מזכירת המדינה, הועלה מספר חודשים לפני תום כהונתו של בוש, בעת שהילארי כיהנה כסנאטורית, כך שהיא הייתה מנועה מלקבל את התפקיד. למעט הוול סטריט ג'ורנל, כל העיתונים המובילים העדיפו להתעלם מהפרת החוק הזאת. אובמה רצה למנות את הילארי למזכירת המדינה לא מפני שהוא חשב שהיא תהיה שרת חוץ כל כך מוצלחת (בלאו הכי הוא תכנן לנהל בעצמו את מדיניות החוץ). הוא רצה לנטרל את האפשרות שהיא תחתור תחתיו במהלך כהונתו הראשונה ותתמודד נגדו ב-2012. בהשאלה מדבריו של הנשיא ג'ונסון כששאלו אותו למה הוא לא מפטר את אדגר הובר, ראש ה-FBI בזמנו, אובמה העדיף שהילארי תישאר בפנים ותשתין החוצה, מאשר שהיא תהיה בחוץ ותשתין פנימה. ייקצר המצע מלהסביר כאן איך בוצע התרגיל, אבל הילארי הפיקה את הלקח שהכלל כשיש רצון מוצאים את הדרך תופס גם לגבי הפרת החוק.

 

וכך אנחנו מגיעים להווה ולשאלה איך הילארי יצאה בשלום (בשלב הנוכחי) מהפרות החוק וההונאות בהן היא הסתבכה. יש לזה תשובה פשוטה. בעלה שכמעט איבד את נשיאותו בגלל עדות שקר (perjury) - ולא הודח רק בגלל שלרפובליקנים לא היה רוב של שני שליש בסנאט, חש לעזרתה. יומיים לפני המועד בו הילארי הייתה אמורה להיחקר ע"י ה-FBI, ביל קלינטון טס לאריזונה ושם, על המסלול (tarmac) בשדה התעופה, הוא נפגש ב"מקרה" עם שרת המשפטים. באותה פגישה הם סיכמו שהילארי לא תחקר אלא רק תרואיין ע"י ה-FBI. לרוע מזלם הם זוהו ע"י צלם טלוויזיה מקומי, והסיפור יצא החוצה. וכך נולדה הגרסא שפגישת הפסגה ה"מקרית" הזאת, שנמשכה יותר מחצי שעה, הוקדשה להחלפת חוויות על הנכדים שלהם. אל תשאלו אותי מאיפה אני יודע על מה הם דברו. אני לא יודע, אני פשוט לא יכול להעלות על דעתי איזה נושא אחר היה מספיק חשוב כדי להצדיק את טיסתו של ביל קלינטון לאריזונה. הראיון של הילארי עם ה FBI התקיים ערב חג הרביעי ביולי כדי שלא יתפוס כותרות, הילארי לא הושבעה והראיון לא הוקלט. החומר שיעמוד בעתיד לרשותם של היסטוריונים שירצו לדעת מה בדיוק התרחש שם יהיה בנוי על רשימות (notes) של אחד הפקידים שישב ורשם ידנית פרוטוקול.  

 

ההבדל בין חקירה וראיון איננו סמנטי בלבד. בחקירה על הנחקר להישבע לומר את האמת ואם הוא נתפס בשקר, או שהוא סתם מתחמק ממתן תשובה, הוא יואשם בעדות שקר (perjury). ראיון הוא למעשה שיחה לא מחייבת בה הנשאל יכול לומר כל מה שעולה על רוחו בלי שאפשר יהיה להאשים אותו בעדות שקר. היום, בכל ההתייחסויות שלה לאירוע, הילארי מדברת על "ראיון" שהיה לה עם ה-FBI, ונמנעת מלהזכיר את המילה חקירה. הפרשה עדיין לא נסגרה סופית, אבל אני סקפטי לגבי האפשרות שמשרד המשפטים ימצה את הדין עם הילארי כל עוד אובמה יושב בבית הלבן.

 

כפי שהילארי עצמה נסחה זאת דין אחד להילארי ודין אחר לכל השאר.    

 

4.  הפתעת אוקטובר

שאלה אחת שנותרה פתוחה מדירה שינה ממנהיגי הדמוקרטים. מה עלה בגורלן של 30,000 הודעות הדוא"ל שהילארי הורתה למחוק מהמחשב הפרטי הלא מאובטח שלה, ומה כתוב בהן. למרות הביטחון שהילארי ומקורביה מפגינים בהצהרה "אין כל הוכחות שמי שהוא פרץ למחשב של הילארי", זו שטות ממדרגה ראשונה. זה רק מראה עד כמה להילארי אין הבנה מינימאלית בנושאי מחשב ובביטחון. היא באמת מאמינה שפורץ היה משאיר "כרטיס ביקור" עם ההודעה "היי, הייתי כאן". פורצים מקצועיים העומדים לשירותם של שרותי הביון של מדינות זרות עוינות וידידות כאחת פורצים דרך קבע למערכות המחשבים הכי מאובטחות של הממשל האמריקאי בלי להותיר עקבות. האם באמת מי שהוא מאמין שהם פסחו על מטרה כמו מזכירת המדינה רק בגלל שהחומר אוכסן על מחשב שהאבטחה שלו הייתה המפתח לדלת המרתף בדירתה של הילארי?

 

אין ספק שהחומר הזה הועתק ומצוי בארכיונים של שרותי הביון של לפחות תריסר מדינות. סביר להניח שגם פורצים פרטיים (Hackers) שותפים לחגיגה. הסיוט של הדמוקרטים הוא שאחד או יותר מהגורמים בידם מצוי החומר ידליף אותו (לא רק את החלקים העוסקים במועדי שיעורי היוגה של הילארי) ערב מועד הבחירות (October Surprise) לפני פתיחת הקלפיות.  

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות ארה"ב 2016 - שעתה של הילארי", מגזין המזרח התיכון, 21 באוגוסט 2016.

 

 

 

פייסבוק


   
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • תרגום בבקשה
    • לא מספיק משכנעים:
      • אתה רוצה עבירות נוספות?
  • מאיר עיניים
    • הגדולה של לינקולן
      • העבדות כבר \




גלריית המגזין

 

שנאת יהודים באירופה - הסרט

 

המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית

 

שער ברנדנבורג

 

 גרמניה החדשה

 

גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית

התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית 

תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית

התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הגרמני

השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

משמאל תפתח הרעה - חלק ראשון

משמאל תפתח הרעה - חלק שני

השואה לא הייתה פשע נגד האנושות

איך אומרים דמוקרטיה בערבית?

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006