כשאנו מדברים על תכנון חברתי וכלכלי בישראל, קשה שלא לציין את בעיית המסתננים האפריקאים המציפים את ישראל בשנים האחרונות בעזרת גופים ישראלים המסייעים להם להתערות בישראל. בשנת 2011 הסתננו לישראל 16,816 אפריקאים דרך הגבול המצרי.

בעיית הבעיות בישראל של 2011 היא בעיית הדיור וגובה המשכנתאות. שימו לב מה קורה בישראל בתחום הזה לפי נתונים של 2010: מחירה של דירה ממוצעת בישראל הגיע ל-1,000,000 שקלים. אבל המסים הישירים והעקיפים על כל דירה כזו חצו את ה-500,000 שקלים.

לארגונים רבים בישראל יש כישרון בלתי-נדלה לייצר בעיות אקוטיות לחברה הישראלית, ולאחר מכן לבקש כסף ציבורי – המון כסף – כדי למצוא איזשהו פתרון לבעיה שנוצרה בגלל רשלנות או הזנחה או סתם חוסר-אחריות מטופש (הניהול הכושל והרשלני של ערוץ 10 הוא דוגמא מובהקת לכך).

כשאי-אפשר לשפר את תנאי המגורים או כשהרשויות המקומיות מזניחות שכונות שלמות, האזרחים מוצאים מפלט בעזרת רכישת מוצרים מיותרים כפיצוי נפשי על עליבות חייהם. וכך, המשטר הכלכלי בישראל "זורק עצם" לעבר האזרחים בעזרת הורדת מיסים זעירה על מוצרי צריכה.

היקום המקבילי המתקיים בדרום תל-אביב נמצא דקות אחדות בלבד ממרכז העיר המהווה את הציר המרכזי של חיי התרבות התוססים של תל-אביב והמדינה כולה. ביקום המקבילי הזה, שנהפך בשנים האחרונות לאחוזה אפריקאית, מתנהלים חייהם של אלפי מסתננים שפלשו לישראל דרך הגבול המצרי.

אין המאמר כאן תרומה נוספת לדיון בצד "העסקי" של פרשת גלעד שליט. כל מי שיש לו מה לומר, וגם מי שאין לו מה לומר, מצא לנכון להביע דעתו בכתב ובמלל מעל כל במה אפשרית. מאמר נוסף על הנושא לא יעלה ולא יוריד. הממשלה החליטה וביצעה את העסקה וצריך לקבל את זה.

המילה "קפיטליזם" אינה מילה גסה, כשם שהמילה "סוציאליזם" אינה מילה גסה. המושג "צדק חברתי" נועד, בין היתר, למצוא את האיזון הנכון בין גישות כלכליות שונות במטרה להעניק תשובות הכרחיות לבעיות המטרידות את בני-אדם כבר מאות ואלפי שנים.

יש הבדל מהותי בין מוכנות עקרונית להתפשר לבין מוכנות להתפשר על עקרונות. במקרה הראשון הפשרה היא אמצעי להשגת מטרה, בעוד שבמקרה השני הפשרה היא מטרה בזכות עצמה. ככלל, הפשרות הטובות ביותר הושגו ע"י אנשים שהיו מוכנים לקום ולנטוש את שולחן הדיונים.

אם אדם מוזמן לחקירה במשטרה, הוא חייב להתייצב. זה החוק. הוא חל במידה שווה על רב ועל פרופסור, כי כולם שווים בפני החוק. נכון, ישנם כאלה ששווים יותר, אבל באלה הפרקליטות לא עוסקת. לפרקליטות יש עניין רק באלה ששווים בפני החוק.

מצד אחד, "הרשות הפלסטינית" דורשת מישראל לקבל לידיה שטחים הנקיים מיהודים, אך מצד שני היא אינה מוכנה להגדרתה של מדינת-ישראל כ"מדינת הלאום היהודי". מחד גיסא, הרשות הפלסטינית מוחקת כל סממן יהודי ועברי בשטחיה כחלק מחיזוק הזהות הלאומית.

באשר למצב הכללי של יחסי ישראל ארה"ב, קשה לראות את הדברים באור ורוד. השאלה היא אם יהיה רע או אם יהיה רע מאוד. בכל מקרה, בטוח שלא יהיה טוב. הסיבה היא אופיו של אובמה. הוא אדם מאוד ארוגנטי, והוא לא אוהב לצאת ממחלוקת כשידו על התחתונה.

יש משהו משותף בפנטזיה האנטישמית המשותפת של תומס פרידמן מהעיתון "הניו יורק טיימס" ושל מזכ"ל ארגון חיזבאללה, חסן נסראללה: שניהם מייחלים שהמוני ערבים יצעדו לעבר מדינת-ישראל על-מנת לאתגר (באלימות) את ממנהיגות הישראלית ואת תושביה החיים על אדמתם.

סביר להניח שהפלסטינים יזכו לרוב גדול בהצבעה באו"ם אם הצעה על הכרזת "המדינה הפלסטינית" תעלה לדיון בספטמבר 2011. ומה יקרה לאחר מכן? הדבר תלוי גם במה שאנחנו נעשה – הן בממד הציבורי והן בממד המדיני-ביטחוני.

במבט כולל אפשר לומר שהדרישה להפוך את אל-נכבה לנושא בתוכנית הלימודים היא ניסיון בוטה לשכתב את ההיסטוריה. מטרתם של הוגי הרעיון היא להחדיר לתודעתם של ילדי ישראל הכרה בכך שה"מסכנות" וה"סבל" של הפלשתינאים לא החלו ב-1967.

בפרוס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חוזרת ועולה השאלה שאף אחד לא שואל, ולכן גם אף אחד לא מנסה לענות עליה. השאלה היא ´´האם זה יקרה שוב?´´ ומה שיותר חשוב, "מתי זה יקרה שוב?" במלים אחרות, האם לסיסמא Never Again יש בסיס?

תת קבוצה באוכלוסיית הפורשים היא ציבור האנשים שבמהלך חייהם היו במרכז העניינים, שותפים לקבלת החלטות הרות גורל, אנשים שתרומתם לתקומת עם ישראל כתובה בספרי ההיסטוריה. לאדם כזה, שסיים את תפקידו ונאלץ לפרוש – נכנה אותו "בדימוס".

מקיואן הוא דמות בעלת שם בעולם הספרות. הוא פרסם למעלה מעשרה ספרים עד היום, והוא לא נכנע ללחצים שהופעלו עליו להדיר את רגליו מעיר הקודש, העיר שסופחה לה יחדיו. אדרבא, הוא רואה בכך זכות גדולה שעלה בחלקו לקיים את מצוות "הרי אני מוחה".

כחלק מהמסע התעמולתי של ממשל אובמה שנועד להרחיק את הביקורת שהופנתה כלפי הממשל בשאלת הזיגזג ההצהרתי בנוגע לחוסני מובארק מאז החלו האירועים ב-25 בינואר 2011, תומאס פרידמן פרסם עוד מאמר טפשי בעיתון "הניו יורק טיימס".

"פסטיבל" ליברמן הוא מה שהוא. גל השנאה וההסתה הנלווית אליו הגיעו לממדים המזכירים את ההסתה נגד הרוויזיוניסטים בתקופה שאחרי רצח ארלוזורוב. גם בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה התנהל נגדו מסע רצח אופי חסר תקדים בתקשורת.

בישראל קשה לקיים דיון ציבורי ענייני, שקול ומתחשב ללא פרובוקציות מילוליות מיותרות. לעיתים, מתקבל הרושם שהוויכוחים נועדו לשחרר קיטור חם ומבעבע מצד בעלי עניין עם נטיות פרובוקטיביות המעוניינים להעלות את רמת ההיסטריה הציבורית.

בדרך כלל, בשעת מצוקה ומשבר, הציבור הישראלי ברובו מתלכד סביב ממשלת ישראל. זו התנהגות טבעית, וגם נדרשת, לנוכח האתגר העומד בפני מדינת-ישראל כמדינה וכחברה. במסגרת הזו, הציבור הישראלי דורש מנבחריו להתלכד עד יעבור זעם, וזאת ללא הטחת ביקורת פופוליסטית.

כאשר ישראל נכנעה ללחץ הטורקי לפתוח במשא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכו של ארדואן, ניתן לציין שישראל נכנעה, למעשה, לתרבות שלטונית של "חמומי מוח" אסלאמיסטיים - כפי שהזהרנו כאן, פעמים אחדות, עוד לפני פרוץ המשבר האקוטי בין שתי המדינות.

ב-8 באוקטובר 2010 התפרסם דו"ח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2009. מתוך נתונים אחדים שפורסמו בדו"ח עולה תמונה, לכאורה, בעייתית מאוד של החברה הישראלית בשני מגזרים עיקריים - ערבים וחרדים. על-פי הדו"ח, כ-1.7 מיליון אזרחים מוגדרים עניים.

לימין הקיצוני הישראלי ולשמאל הקיצוני הישראלי יש קווי-דמיון אחדים המתבססים בעיקר על "יצר הרפתקנות" מדיני, דהיינו הם מוכנים לעשות את כל הטעויות האפשרויות, רק כדי להצדיק את "האידיאולוגיה" העיקרית המנחה את הגרעין הקשה של שני המחנות.

זה לא משנה מה ברק חוסיין אובמה יעשה בתקופה הקרובה למען ישראל, הציבור הישראלי בכללותו יישאר חשדן מאוד כלפי הנשיא האמריקאי לאור התנהלותו כלפי ישראל מאז תחילת שנת 2009 ועד ליולי 2010. זה גם לא משנה כמה מחמאות ירעיף אובמה על ראשו של ראש-ממשלת ישראל.

העולם לא "כולו נגדנו", ואנו לא "עם לבדד ישכון". בניגוד לדעה הרווחת, ישראל אינה מרכז העולם, והיא בוודאי שאינה מעסיקה כל הזמן את התקשורת העולמית. חלק מהבעיה של "הדימוי העצמי" שלנו נובע מהנפח שאנו מעניקים לכל ביטוי אנטי-ישראלי.

ציבור האינטלקטואלים, המרכיב הדומיננטי בקרב האליטה ה"נאורה" בישראל, רואה את הדברים אחרת. הוא משוכנע מעבר לכל ספק שבכל תחום ונושא העולים לדיון, הוא יודע יותר טוב, הוא מבין יותר טוב, הוא צודק יותר ומעל לכל הוא מוסרי יותר מאשר ה"עמך".

בטבע, ברק אינו פוגע באותה נקודה פעמיים. בפוליטיקה הישראלית לא שמעו על זה. בפוליטיקה הישראלית הברק יכול להכות פעם, פעמיים ושלוש ועדיין אין לו ממה לחשוש. אומנם המבחן הוא בתוצאה, אבל יש גם מועד ב´ ובשעת הצורך גם מועד ג´.

אי-אפשר שלא לעשות השוואה בין חגיגות "הנכבה הפלסטינית" לבין חגיגותיהם של הארגונים הניאו-נאצים באירופה המבכים את מפלתה של גרמניה ב-1945. המרחק בין מפלתה של גרמניה ב-1945 ולמפלתם של הערבים ב-1948 הוא לא גדול במיוחד.

רבים באקדמיה, כנראה עקב שליטה לקויה בשפה העברית, רואים במושג "חופש" מילה נרדפת למושג "הפקרות". אקדמאים כאלה מנצלים את הטשטוש הזה על מנת לעשות בכיתה כעולה על רוחם, ומה שחמור במיוחד, לקדם אג´נדה פוליטית במסווה של הוראה.

ללא כל ספק, הסיפור הישראלי מרתק, בעיקר מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים ב-1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל. במהלך 150 השנים האחרונות, הצלחנו לבסס מדינה הנחשבת לאחת מהמוצלחות בעולם.

לא ישראל מפריעה לארה"ב לממש את מדיניותה במזרח-התיכון, אלא שהתנהגותו הרשלנית של ממשל אובמה במזרח-התיכון, עלולה להצית את דמיונם של הגורמים הרדיקלים במרחב האסלאמי, שכן הקרע המדמם בין הסונים לשיעים הוא הנושא העיקרי שמטריד באמת את המשטרים במזרח-התיכון.

במהלך המלחמה נרצחו גם בני עמים אחרים. מספר הרוסים והפולנים שנרצחו עולה על מספר היהודים שנרצחו בשואה (אינני כולל במניין הזה את מספרם של הלוחמים שנהרגו בקרב), אבל לא העם הרוסי ולא העם הפולני לא היו מטרה להשמדה כפי שהדבר היה לגבי העם היהודי.

לכול הדעות, המנהיגות הערבית בישראל חיה בתרמית אחת גדולה ועמוקה, והיא גם נוטה לקדם את התרמית הזו בקרב הציבור הערבי על-מנת להמשיך ולתחזק את הלאומנות הערבית הנמצאת כפסע אחד בלבד לפני פריצתה של מלחמת-אזרחים במדינת-ישראל.

בתרבות התקשורתית הצינית שהשתרשה בישראל בשנים האחרונות, קשה לשכנע את אמצעי התקשורת בישראל שהם חלק אינטגרלי מהמאבק הצודק של מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית, וכי ישנם נושאים שהם הרבה מעבר לדיון השטחי המתייחס לדעה פוליטית כזאת או אחרת.

ידידיה הרבים של ישראל מצפים ממנה, בכיליון-עיניים, שהיא תגיב בעוצמה רבה כלפי הטענות המופנות כלפיה בזירה הבינלאומית בדומה לפרסום העלילה האנטישמית של שוודיה ובעניין דו"ח גולדסטון שהעניק רוח גבית לטרור האסלאמי.

בתקופה האחרונה ישנו איזה שיטפון קטן של ספרים העוסקים בקיבוץ ובחיי הקיבוצניקים בעבר ובהווה. ובכן, קוראים נכבדים, גם אם לא גרתם מעולם בקיבוץ, או חלילה גרתם בקיבוץ למשך חצי שעה, גם לכם מוענקת הזכות המלאה לכתוב על הקיבוץ מנקודת-מבטכם הביקורתית, כמובן.

היום לפני חמש שנים נפטרה המשוררת והמלחינה נעמי שמר ז"ל. אף כלי תקשורת בישראל לא טרח לציין זאת - "כנראה" בשל מותו של מייקל ג´קסון. אנחנו שמחים להיות המגזין היחידי בישראל שטרח להזכיר את יום מותה של המשוררת שהשפיעה רבות על התרבות הישראלית.

מאז הסכם אוסלו מ-1993, מדינת-ישראל הייתה שרויה במחנק אידיאולוגי, היסטורי וציוני. האמיתות הפשוטות המלוות את חיינו מזה אלפי שנים נדחקו לפינה בשם "תעשיית השלום" המדומה שמומנה בעזרת מדינות זרות.

בישראל ישנו צימאון אדיר למנהיגות אינטלקטואלית אחרת, בשונה ממה שמייצגים שולמית אלוני, זהבה גלאון, תמר גוז´נסקי ודב חנין, או להבדיל ממוחמד ברכה וחבריו המנסים לקדם את הלאומנות הערבית הפשיסטית בארץ-ישראל.

טורקיה בוחנת את המזרח-התיכון דרך הפריזמה האסלאמית והיא רואה בו קרקע פורייה עליה ינבטו פעם נוספת מעמדה ההיסטורי והשפעתה המדינית באזור. לדעת אחדים ממעצבי המדינות הטורקית הנוכחית, זהו המרחב הטבעי האמיתי של טורקיה על-פי תפיסתה המסורתית.

השמאל הישראלי אינו עשוי מחטיבה אחת. אולם, מושגים כמו "מחנה השלום" ו"השמאל הישראלי", הפכו עם הזמן לביטויים של הזדהות מוחלטת עם האויב לאור מעשיהם של הקיצונים במחנה זה שהכתיבו לאחרים את הטון הכללי, ובכך הם השפיעו על הדימוי הציבורי.

לצערנו הרב, האשראי שכלל הציבור הישראלי העניק לדרג המדיני, בוזבז פעם נוספת בשל שיקולים מקומיים ובינלאומיים שחלקם עדיין נסתר מן העין. ולמרות זאת, כבר כעת ניתן להעריך שלמערכה בדרום ישנם הישגים אחדים החשובים לישראל בזירות אחדות המקיפות אותה.

בינינו לבין האסלאם הפשיסטי קיימת א-סימטריה מבחינה תרבותית, רעיונית ומנטלית: צד אחד במבקש לדון על בסיס הגיוני של פשרה וקדושת החיים, והצד שני משולל כל עכבות מוסריות מתוך שכנוע-עצמי, פנימי ועמוק, ואינדוקטרינציה דתית חובקת-עולם.

לעיתים, מפלגות פוליטיות מנסחות מצע פוליטי ראוי ונכון, אך הדרך בה הוא מוצג לציבור מעוררת אנטגוניזם חוצה-גבולות. מפלגות רבות נוטות להצהיר על הישגיהן לקראת הבחירות, אך במעשיהן הפומביים הן מייצרות תחושה של תבוסתנות ומפלה פוליטית.

בישראל השתרשה תרבות של הגזמה אישית ולאומית בכל פרט ובכל נושא - ולו הזעיר ביותר. לא ההתגברות על המשברים "הקשים" הפכה לסיפור העיקרי, אלא השבירה, ההתרסקות וחוסר-היכולת להתמודד עם המציאות לאור המשבר המלאכותי.

הקיבוצים, שהם יצירת הפאר של התנועה הלאומית הישראלית ושל מדינת-ישראל, צמחו ליותר מ-270 קיבוצים הפרוסים לאורכה ולרוחבה של הארץ והם עדיין נוטלים על שכמם משימות לאומיות חשובות ללא תלונות

ראש-ממשלת ישראל התהדר בטענה כי השיחות עם סוריה חלו כבר בראשית 2007. אך, בשעה שראשיהם של הנציגים הישראלים הסתחררו מהשיחות עם הסורים, אלה המשיכו לבנות את הכור הגרעיני בדיר א-זור.

A small strange group of Israeli academicians is intentionally harming all academic institutions and researchers´ public status in Israel. Thanks to them, the word professor gained a negative connotation within the Israeli public.

במהלך של הרגע האחרון, לאור קריאותיהם הנואשות של תושבי עמק-הירדן, ישראל כבשה את רמת-הגולן מידי ממשלת הבעת´ הסורית הקיצונית ובכך הוסר האיום של ישובי העמק מאז שנחתמו הסכמי שביתת-הנשק ב-1949