כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית
לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
נְתַנְיָהוּ בְּגוֹב הָחָקִירוֹת - פוליטיקה ישראלית 2017
מלחמת-האזרחים בסוריה ומעמדו של בשאר אל-אסד
החולות הנודדים של הטרור האסלאמי ברחבי העולם
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
נשיאותו של ברק חוסיין אובמה - הפרק הבא
La Nacionalidad Palestina como Movimiento Nacionalista de la Liga Árabe
אנטישמי הוא לא רק מי שדוחף יהודי לתנור

המלחמה המדומה – טרור אסלאמי ולקחים היסטוריים

מאת" ד"ר ישראל בר-ניר

13.12.2015


 

 

 

פיגוע הטרור בצרפת, בחודש נובמבר 2015, גרם לזעזוע בקהילה האירופית. שאלה לגיטימית שעלתה בעקבות הפיגוע הייתה האם סו"ס ארצות המערב תתעוררנה, תכרנה בסכנת הטרור האסלאמי המאיים עליהן ותנקוטנה באמצעים של ממש נגדה. המאמר מנסה למצוא תשובה לשאלה הזאת. כמו כן הוא דן בהרחבה בשאלה מדוע המלחמה בטרור האסלאמי נכשלה עד עכשיו ומה הסיכוי שהמצב ישתנה בעתיד. הדיון יעסוק בנושא מנקודת מבט כללית של ארצות העולם המערבי, אבל מרבית הדברים מתאימים גם למאבקה "הפרטי" של מדינת ישראל.

 

1) מבוא

לפני 76 שנים פרצה מלחמת-העולם השנייה. ירית הפתיחה נורתה ב-1 בספטמבר 1939, כשגרמניה פלשה לפולין. אחרי יומיים, ב-3 בספטמבר, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. מעבר להצהרות האלו לא קרה שום דבר. במשך למעלה מחצי שנה, מספטמבר 1939 ועד מאי 1940, למעט מספר גיחות של חיל האוויר הבריטי לפיזור כרוזים מעל ערי גרמניה, לא התנהלו כל פעולות מלחמתיות בחזית המערב. בהשאלה מ"הגששים", זו הייתה "מלחמה כאילו".

 

המצב השתקף בכותרות העיתונות מהתקופה. בעיתונות האנגלית זו הייתה מלחמה מזויפת (phoney war), בעיתונות הצרפתית זו הייתה מלחמה מוזרה (une drôle de guerre), והעיתונות הגרמנית דיברה על מלחמה בישיבה (Sitzkrieg). במבט לאחור, אפשר לומר שהכינוי הגרמני הוא הקולע ביותר, לפחות בכל מה שקשור להתנהגותן של מעצמות המערב. הצבא הצרפתי וחיל המשלוח הבריטי ישבו באפס מעשה וחיכו, אף אחד לא יודע למה. חוסר המעש הזה אפשר לגרמנים לכבוש את פולין ללא כל הפרעה.   

 

במבט לאחור קשה מאוד להבין את המחדל הזה. הצבא הגרמני לא היה ערוך למלחמה בשתי חזיתות. במהלך הפלישה לפולין הגרמנים השאירו בקו זיגפריד, קו הביצורים שהגן על גבולה המערבי של גרמניה, כוחות סמליים בלבד. אם צבאות המערב היו תוקפים לא היה מי שיעצור אותם. נקיטת יוזמה צבאית ע"י מעצמות המערב בשבועות הראשונים של המלחמה הייתה מאלצת את הגרמנים להחזיר כוחות משמעותיים מהחזית הפולנית, והייתה מאלצת אותם לשנות באופן רדיקאלי את התוכניות שלהם.

 

"חלון ההזדמנויות" הזה נסגר ב-6 באוקטובר 1939, כשפולין נכנעה. עם "סיום המלאכה" במזרח, הצבא הגרמני חזר במלוא עוצמתו לאייש את קו זיגפריד והחל בהכנות לשלב הבא. רק בקיץ 1944, אחרי כמעט חמש שנים של מלחמה שגרמה נזק בל ישוער לרכוש עם מיליוני קורבנות, צבאות המערב יחזרו ויכבשו את קו זיגפריד. ייתכן מאוד שכל ההיסטוריה של המלחמה הייתה נראית אחרת אם במקום לשבת ולהמתין, צבאות צרפת ואנגליה היו תופסים יוזמה ויוצאים להתקפה.

 

2) מלחמות העבר

הגנרלים תמיד מוכנים למלחמות העבר. זה לא צריך להפליא, כי אף אחד לא יודע איך תראה מלחמת העתיד. לפיכך מצביאי העתיד מתכוננים למה שהם מכירים. האופק המחשבתי של צמרת הפיקוד בצבאות אנגליה וצרפת בסתיו 1939, לא חרג מהמושגים של מלחמת העולם הראשונה.

 

לחידושים הטכנולוגיים שנכנסו לשימוש במהלך מלחמת העולם הראשונה, המטוס והטנק, הייתה השפעה מכרעת בשבירת הקיפאון של מלחמת החפירות, ובהשגת הניצחון של בעלות הברית. אבל החשיבה הצבאית השמרנית לא השתנתה, והתפיסה הבסיסית של לוחמת היבשה לא חרגה מזאת של המלחמה הקודמת. עד שנחשפו למלחמת הבזק (Blitzkrieg) בה נקטו הגרמנים בכיבוש פולין, ולאחר מכן באופנסיבה של חודשי מאי ויוני 1940, צבאות המערב לא הפנימו את המהפכה שלוחמת היבשה עברה בזכות השריון.

 

הניסיון שהגרמנים צברו במלחמת האזרחים בספרד, בה הם נטלו חלק פעיל, הכין אותם למלחמה הרבה יותר טוב מאשר מעצמות המערב.

 

הממסד הצבאי הוא שמרני ביסודו ומתייחס בחשדנות לרעיונות חדשניים. חשיבה עצמאית או נקיטת יוזמה אינן זוכות לעידוד במסגרת הצבאית בתקופת רגיעה. רק במקרים נדירים קצין החושב על הקריירה שלו יחלוק על הממונים עליו. הכלל "אל תהיה צודק, תהיה חכם" הוא נר לרגליו של קצין החושב על הקריירה שלו, והוא יעדיף לא להתעמת עם הממונים עליו, גם כאשר ההוראות שלהם אינן נראות לו.

 

חלפו 76 שנים. העולם המערבי ניצב בפני אתגר חדש - הטרור האסלאמי. מתום מלחמת-העולם השנייה, במהלך המלחמה הקרה, נכתבה ספרות שלמה עם תרחישים שונים איך תראה מלחמת העולם השלישית. התיאורים האלה היו ברובם ווריאציות של מלחמת העולם השנייה - מלחמות בין צבאות סדירים. האפשרות של מלחמת טרור כפי שאנחנו עדים לה היום, לא נכללה באף אחד מהתרחישים האלה.

 

הניסיון של האמריקאים בוייטנאם וזה של הרוסים באפגניסטן ואח"כ בצ'צ'ניה, לא הביא לשינוי משמעותי בחשיבה הצבאית. הצבאות עדיין ערוכים להתמודדות בין צבאות סדירים בסגנון של מלחמת העולם השנייה.

 

ההססנות, העדר המנהיגות וההימנעות מקבלת החלטות בניהול המלחמה נגד הטרור האסלאמי מזכירות את התנהגותן של צרפת ואנגליה בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השנייה. המצב היום הוא הרבה יותר חמור. הנהגות העולם המערבי - אובמה איננו "בודד בצמרת" - נמצאות בהתכחשות (denial) לעצם העובדה שהמלחמה בטרור האסלאמי היא מלחמה לכל דבר. לאובמה ודומיו יש אפילו הסבר "אידיאולוגי" לגישה הזאת: אם נתייחס לטרור האסלאמי כאל מלחמה נעניק לארגוני הטרור מעמד ש"לא מגיע להם".

 

3) במלחמה כמו במלחמה

כותרת הפרק - במקור הצרפתי à la guerre comme à la guerre, אומרת שמלחמה יש לנהל כמו מלחמה, ולא לחפש חלופות. הטקטיקה יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות, אבל מהות המלחמה נשארה בעינה: את האויב יש למגר. מושגים כמו "הכלה", "בלימה", "כיתור", "סגר" וכו' הן מילות קוד שנועדו לחפות על חוסר האונים של מקבלי ההחלטות.

 

כשאובמה נכנס לבית הלבן בינואר 2009 הוא קבל לידיו מדינה השקועה במלחמה, המלחמה בטרור שהתנהלה כמעט שמונה שנים - מאז הפיגוע במגדלי התאומים. אחד מצעדיו הראשונים של אובמה כמפקד העליון של הכוחות המזוינים היה מתן הוראה לצמרת הפיקוד להכין "אסטרטגיה לסיום המלחמה". המגמה הזאת - לסיים את המלחמה, נשארה נר לרגליו לאורך כל תקופת כהונתו. בכל פעם שהתעורר צורך בתגובה כוחנית, אובמה נרתע מלעשות זאת, בנימוק שהוא נבחר לנשיאות על מנת לסיים מלחמות ולא על מנת להתחיל בהן. משטר אובמה פיתח ז'רגון מיוחד של מילות כיסוי (Euphemisms) ובלבד שלא לקרוא לילד בשמו. "אסונות מעשי ידי אדם", "אלימות במקום העבודה", "נושאי נשק", "קיצונים המנצלים את הרשתות החברתיות", הם רק חלק מאוצר המילים שהפוליטיקה התקינה העמידה לרשותו של אובמה. אובמה לא היסס להצדיק את ההתנהגות הברברית של "המדינה האסלאמית", ISIS, כ"התחשבנות" על התנהגות הנוצרים במסעי הצלב. מושגים כמו טרור, ועל אחת כמה וכמה טרור אסלאמי, הן מילים גסות, מילים שמקומן לא יכירן בשיח הפוליטי. המעיזים לסטות מהקו זוכים לצליבה תקשורתית, ולקיטון של עלבונות ולעג מפי הנשיא. מילת התואר אויבים שמורה בפי אובמה, ובפי מועמדת המפלגה הדמוקרטית לרשת אותו, לרפובליקנים ולתקשורת (המעטה) התומכת בהם. אובמה ו/או הילארי קלינטון מעולם לא השתמשו במילה הזאת לתיאור טרוריסטים המאיימים על חייהם של אזרחי ארה"ב.

 

לקראת סיום כהונתו, אובמה עדיין שבוי בקונספציה הבסיסית שאינה מכירה בכך שמלחמה לא "מסיימים". במלחמה מנצחים או מפסידים. אפשרות שלישית לא קיימת.

 

הקושי העיקרי בהתמודדות עם הטרור האסלאמי הוא שמי שאמור להנהיג את העולם החופשי מתנער מתפקידו. במקום להתמסר לתפקיד לו הוא נבחר, אובמה משקיע את כל מאמציו בקידום האג'נדה הפרטית שלו, תוך התעלמות מהמתרחש במציאות. כשהמציאות כופה עליו לעשות מה שהוא, הוא מסתפק ברטוריקה. רטוריקה איננה תחליף למנהיגות. עם רטוריקה בלבד אי אפשר לנצח במלחמה.

 

ניהול המלחמה בטרור האסלאמי, מלחמה שאיננה קיימת לדעתו, ע"י אובמה, מזכיר את הסצנה מהמחזה "הדיבוק", בו הרב קורא בקול גדול דיבוק צא! הרי אני גוזר עליך לצאת! במחזה הדיבוק נעתר בסופו של דבר לגזירה ושומע בקולו של הרב. הטרור האסלאמי סובל מליקויי שמיעה.

 

מלחמה שלא הסתיימה בניצחון, לא הסתיימה. דוגמא טובה היא וודרו ווילסון, נשיא ארה"ב במלחמת העולם הראשונה, שטבע את המושג שלום ללא ניצחון (Peace without victory). ווילסון היה אינטלקטואל והומניסט בהשקפתו. הוא התנגד בכל מאודו לכניסת ארה"ב למלחמה. הנסיבות גברו עליו, והוא נגרר למלחמה בעל כורחו. האידיאולוגיה שלו הביאה לסיום המלחמה בשביתת נשק. בניגוד למלחמת העולם השנייה, בה הנשיא רוזוולט התעקש על כניעה ללא תנאי (Unconditional Surrender), במלחמת-העולם הראשונה העם הגרמני לא חש על בשרו את המשמעות האמיתית של תבוסה במלחמה. היו לו קשיים רבים, בעיקר בתחום הכלכלי, אבל את החוויה של הרס טוטאלי וחיים תחת כיבוש הוא לא עבר. התוצאה - הגרמנים התאוששו מהר, ותוך פחות מ-20 שנה הם יצאו לסיבוב שני.  

 

4) האם ניתן לנצח את הטרור

האנגלים נוהגים לומר Where there's a will, there's a way - בתרגום חופשי כשיש רצון מוצאים את הדרך. כישלון המערב להכריע את הטרור נובע מחוסר רצון - רצון אמיתי - לנצח. יש הרבה רטוריקה, אבל עם רטוריקה בלבד אי אפשר לנצח. 

 

לחוסר הרצון לנצח את הטרור יש סיבות שונות. בשורות הבאות אמנה את העיקריות. 

 

א. העדר מנהיגות. אופן הטיפול של "מנהיג העולם החופשי", נשיא ארה"ב, המהווה מודל לחיקוי (role model), להולכים אחריו הוא גורם מכריע. הסירוב העקבי של אובמה להשתמש במילה טרור, לא כל שכן במילים טרור אסלאמי, נותן את "הטון" בקרב הציבור הליבראלי "הנאור" בארה"ב ובקרב ההנהגות של מדינות העולם החופשי. לאירוע האחרון בסן ברנרדינו בקליפורניה, בו נרצחו 14 אנשים בידי טרוריסטים מוסלמים, ומספר דומה נפצע, חלקם במצב קריטי, היו כל הסממנים המאפיינים התקפת טרור. אבל עברו כמעט ארבעה ימים עד שאובמה "נתן רשות" לתקשורת הממוסדת לתאר את האירוע ככזה. תבינו את גודל האבסורד - אירוע הטרור החמור ביותר שארע על אדמת ארה"ב מאז הפיגוע במגדלי התאומים לפני 14 שנים, וללא הגושפנקא של אובמה אסור היה אפילו לכנות את זה אירוע טרור! ועדיין לא התייחסנו להיבט המוסלמי של האירוע. תנסו לדמיין לעצמכם איך העולם היה נראה אם נשיא כמו אובמה היה יושב בבית-הלבן בעת ההתקפה היפנית על פרל הרבור. לדעתו של אובמה המדינה האסלאמית ISIS, היא בסך הכל חבורה של רוצחים המנצלים את הרשתות החברתיות (killers with good social media), ולא אויב המהווה סכנה של ממש.

 

עצם הרעיון שההחלטה לקבוע אם אירוע טרור הוא אירוע טרור היא החלטה שרירותית של הנשיא או עוזריו, או של ביורוקרטים במשרד המשפטים הוא אבסורד שאומר הכל.

 

ב. יחס דו ערכי לטרור. היחס האמביוולנטי של החוגים הליבראליים "הנאורים" בארצות המערב, ובמיוחד באקדמיה, לטרור, הוא סיבה נוספת לחוסר-הרצון להתמודד כהלכה עם האתגר שהטרור האסלאמי מציב בפני המערב. בחלקו, היחס הזה נובע מרגשות אשמה על העוול שנגרם ע"י האימפריאליזם המערבי. הנחשלות, העוני, דיכוי חופש הפרט ואפליית נשים בארצות העולם השלישי, כל אלה הם מורשת הקולוניאליזם. התשתית האידיאולוגית של השקפת העולם הזאת היא סיפרו של פרופ' אדוארד סעיד מאוניברסיטת קולומביה, אוריינטליזם. הספר הזה הוא קריאה חובה בפקולטות למדעי=המזרח והאסלאם במרבית המוסדות האקדמיים בעולם המערבי.

 

ארה"ב לא הייתה אף פעם מעצמה קולוניאלית במובן הקלאסי. היא לא שלטה, לא במישרין ולא בעקיפין, על אף ארץ ערבית או מוסלמית. גם לא על ארץ אפריקנית. לעולם המוסלמי ארה"ב הגיעה רק אחרי מלחמת-העולם השנייה. אבל זה לא מנע מסעיד לטעון שארה"ב נושאת באחריות ועליה ל"פצות" את קורבנות הקולוניאליזם.

 

במאמר מוסגר, סעיד רואה את הקמתה של מדינת-ישראל כחלק ממורשת הקולוניאליזם. אובמה רכש את השכלתו האקדמית באוניברסיטת קולומביה.     

 

ג. לגיטימציה של סוגי טרור. חוגים רחבים בקרב הציבור הליבראלי "הנאור" אינם שוללים את הטרור באופן מוחלט. האמרה הגורפת הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר (One Man's Terrorist, is Another's Freedom Fighter), היא ביטוי להשקפה הזאת. מעבר לעובדה שהאמרה הזאת היא פשוט לא נכונה (זה נושא לדיון בפני עצמו), היא פותחת את הפתח לקביעת היחס לטרור ע"פ אג'נדה פוליטית. 

 

לאמונה שלטרור יש סיבות רציונאליות, ושהדרך להתמודד עם הטרור היא להתייחס לסיבותיו, אין כל בסיס. הטרור נועד למטרה אחת בלבד - לגרום לטרור (The objective of terror is to terrorize), המנהיג הבולשביקי, לנין, אמר את זה לפני קצת יותר ממאה שנים. האינטלקטואליה הליבראלית של ימינו מסרבת להפנים את האמת הזאת.

 

ניסיונות לפייס טרוריסטים, "להבין" אותם, "ללכת לקראתם", לראות בהם "פרטנרים לגיטימיים" למו"מ, וכיוצא באלה נידונים מראש לכישלון. יתרה מזאת, אצל ארגוני הטרור "התיאבון בא עם האוכל". הישג, אפילו סמלי בלבד, של ארגוני הטרור רק מחזק אותם (התפתחותו של אש"ף בעקבות הסכמי אוסלו היא דוגמא אופיינית). ניסיונות "להבין" את הטרור או "להבין" את סיבותיו, הם שגיאה ממדרגה ראשונה. הם מקנים לגיטימציה לטרור בנסיבות מסוימות, ובמקביל הם מגבירים אותו.

 

ד. מעורבות ארגון האו"ם. ההסתמכות על ארגון האו"ם לטיפול בטרור הוא שערורייה. שליש מהמדינות החברות בארגון הזה שייכות לגוש המדינות המוסלמיות, כולן ללא יוצא מן הכלל תומכות בטרור האסלאמי - מי באופן אקטיבי ומי באופן פאסיבי. חלק מהן עושה זאת מסיבות אידיאולוגיות וחלק על מנת להבטיח "שקט תעשייתי" בבית (לאורך זמן זה לא יעבוד, אבל בטווח הקצר זה יוצר אשליה של ביטחון). איך אפשר לצפות שהגוף הזה יעשה מה שהוא?

 

בעקבות הפיגוע במגדלי-התאומים, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה וועדה למלחמה בטרור (Counter Terrorism Committee). כמקובל בארגון האו"ם, הרכב הוועדה מייצג את הגושים השונים בארגון (למיטב ידיעתי, למרות שהיא "בעלת-עניין" ממדרגה ראשונה, מדינת-ישראל איננה חברה בוועדה). בין השאר, על הוועדה הוטל להגדיר מה זה "טרור". 14 שנים חלפו מהקמתה, והוועדה עדיין מתקשה למצוא נוסח מוסכם. זו תוצאה של העובדה שחברי הוועדה מייצגים מדינות ופועלים ע"פ הוראות ממשלותיהם ולא לפי מה שהם חושבים. גוש המדינות המוסלמיות איננו מוכן לקבל נוסח שלא ייתן "הכשר" לטרור הערבי נגד מדינת ישראל. לכן אין סיכוי שהוועדה תוכל להגיע אי פעם לנוסח מוסכם. חשוב לציין שבמידה רבה, רבות ממדינות המערב אינן פוסלות את הגישה של גוש המדינות המוסלמיות, גם כאשר הדברים אינם נאמרים במפורש.   

 

5) העולם של אתמול

אחת ההתפתחויות בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה היא החדירה של מערכת המשפט לשדה הקרב. מערכת המשפט איננה מסוגלת לטפל בבעיות המתעוררות בעת הלחימה. היא גם לא נועדה לזה. בהשאלה מאמרת חז"ל "מה לכוהן בבית הקברות?", כאן יאה לומר "מה לשופט בשדה הקרב?". המשפטיזציה של המלחמה הפכה בעשורים האחרונים לגידול פרא המשפיע באופן שלילי על שיקול דעתם של מפקדים.

 

זה נושא גדול המצדיק מאמר נפרד. אצטמצם כאן למלחמה בטרור.   

 

ככל שיש מקום לתהות על מעורבותה של מערכת המשפט במלחמה קונבנציונלית, על אחת כמה וכמה אין לה כל מקום במלחמה נגד ארגוני טרור. מערכת המשפט היא שמרנית ואיננה ערוכה לתגובה מהירה. זיכוי מחמת הספק הוא מרכיב בסיסי, לחשוד/נאשם עומדת זכות השתיקה והזכות לשרותי עו"ד, וכיוצא באלה. כל אלה עומדים בסתירה לדרישות הבסיסיות של ניהול יעיל של מלחמה בטרור. כפי שניסח זאת המשפטן אלן דרשוביץ מערכת החוקים של היום נכתבה לעולם אחר.

 

המלחמה נגד הטרור האסלאמי, היא מלחמה מסוג חדש, שונה מכל מה שהאנושות ידעה בעבר. המלחמה אינה מתנהלת בין צבאות סדירים, לוחמי האויב אינם לובשים מדים ואינם מייצגים מדינה ריבונית, זירת הקרב אינה מוגדרת - האויב מכה בכל מטרה זמינה, ללוחמי האויב אין כל מעצורים להפעיל את האמצעים האכזריים ביותר ללא כל אבחנה ועל מנת לגרום למרב האבידות. תופעת הטרוריסט המתאבד, החידוש של הטרור האסלאמי, שינתה באופן מוחלט את פני המלחמה ואת כללי המשחק. מלחמות העבר התנהלו בין צבאות. הפגיעה באוכלוסיה אזרחית הייתה נזק סביבתי (Collateral Damage ). הטרור האסלאמי מכוון מלכתחילה לפגוע באוכלוסיה אזרחית תוך חתירה למספר מקסימאלי של קורבנות.

 

נכון לעכשיו, העולם החופשי גילה חוסר אונים מוחלט בלחימה נגד הטרור האסלאמי. מדינות המערב נכשלו במאמציהן למצוא מענה הולם לגמישות הטקטית של הטרוריסטים שמצליחה להפתיע פעם אחר פעם. התגובות הצבאיות של המערב הן איטיות ומגושמות, ומתמצות במרדפים, שלא תמיד מסתיימים בהצלחה, לאחר מעשה. היום, אחרי 14 שנים של מלחמה אינטנסיבית עם אלפי קורבנות, ארגוני הטרור לא איבדו כהוא זה מעוצמתם. אדרבא, הופעת דאע"ש על הבמה מעידה שעדיין לא נס-לחו של הטרור ושאנחנו עדיין נמצאים רק במערכה הראשונה.

 

כאשר טרוריסטים נתפסים ומובאים לדין, מערכת המשפט איננה ערוכה לטפל בהם. מערכת המשפט נועדה לטפל בפושעים, והטרוריסטים אינם פושעים. לפושעים יש מעמד חוקי המקנה להם זכויות. הטרוריסטים הוציאו את עצמם מחוץ לחוק.    

 

בעת העתיקה האנושות ניצבה בפני אתגר דומה - תופעת הפיראטיות. הפיראטים פעלו בים הפתוח, באזורים שלא נמצאו תחת ריבונות מוגדרת. הם לא ייצגו מדינה ריבונית או זהות לאומית. קיקרו, הנואם הגדול ברומא של המאה הראשונה לפני הספירה, שהיה עו"ד, ראה בפירטים אויבים המשותפים לכל (Communis Hostis Omnium). מאוחר יותר, הביטוי אויבי המין האנושי (Hostis Humani Generis) התקבל כחלק אינטגראלי של המשפט הימי.

 

הפיראטיות חוסלה בסופו של דבר (לא לגמרי), אבל היו תקופות שהיא שגשגה מפני שהיו מדינות שנעזרו בפירטים לקידום האג'נדה שלהן (למשל, אנגליה במאות ה-16 וה-17).

 

התקדים של הפיראטיות מלמד שבנוסף לצורך במנהיגות נחושה ופיתוח שיטות לחימה הולמות, הצלחה במלחמה נגד הטרור האסלאמי מותנית בכך שכל האומות תגענה להסכמה מלאה על פעולה משותפת, ושהן תרדנה מהרעיון הנואל שסוגים של טרור, כמו הטרור הערבי נגד מדינת-ישראל, הם קבילים.

==

מאת: ישראל בר-ניר, "המלחמה המדומה - טרור אסלאמי ולקחים היסטוריים", מגזין המזרח התיכון, 13 בדצמבר 2015.

 

 

 

פייסבוק


   
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • האינטרסים של ארה"ב
  • מלחמה בטרור
  • תודה
  • למה שמדינות המערב ילחמו בטרור?
    • ההערה שלך לא ברורה




גלריית המגזין

 

טרור אסלאמי - 23 מאי 2017

 

140 טרוריסטים מוסלמים ו-5 חיילים נהרגו באפגניסטן; 110 הרוגים בעיראק; 40 הרוגים בסוריה; 4 טרוריסטים מוסלמים ו-3 חיילים נהרגו בקשמיר; 3 הרוגים בדארפור מפיצוץ של מטען-חבלה; 93 מאנשי המחתרת הכורדית נהרגו בטורקיה ב-11 הימים האחרונים; חשד לפיגוע טרור קטלני בבריטניה;

 

חדשות המזרח-התיכון

 

בעולמו של דונאלד טראמפ

 

הבית הלבן

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006